בננות - בלוגים / / אל יהיה זה אחרת
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
  • ליאור גרנות

    נולדתי ב-1981. כשהייתי בת 6 כתבתי את השיר הראשון שלי, ומאז אני כותבת- על פתקים, במחברות, על כרטיסי רכבת, על קבלות מהמכולת. מדי כמה זמן אני עושה סדר בתיקים שלי ומגלה שם ניירות עם ראשיתן של שורות, עם מחיקות. לפעמים אני מגלה בהן את עצמי מחדש. השורות האלו התגבשו, התעצבו והפכו לשירים, שראו אור בספרי: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), ו"שׂמה והולכת" (קשב לשירה, 2012). ב-2015 ראה אור ספרי "ננינה" שהוא ספר בפרוזה פיוטית, המורכב מדיאלוג מתמשך בין נני ונינה, בנות זוג, היכולות להוות גם חלקים נפשיים של דמות אחת. בין שיר לשיר ובין קריאה לכתיבה, למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה ואחר כך לתואר שני בספרות עברית, שניהם באוניברסיטת בן- גוריון. במקביל השתתפתי בסדנת הכשרה למנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, ומ-2007 אני מנחה סדנאות כתיבה לילדים, נוער ומבוגרים. המפגש עם המשתתפים בקבוצות שלי מעשיר ומרתק אותי ופותח בפניי עולמות: אני מבקשת לכתוב- והם כותבים בריכוז והתלהבות; לפתע אני מבחינה בניצוץ בעיניים של אחד המשתתפים; למישהי יש תובנה נהדרת לגבי פרט בשיר; שירים וסיפורים נולדים לנגד עיני.  בהמשך, למדתי לתואר שני בביבליותרפיה באונ' חיפה, והיום אני מטפלת באמצעות ביבליותרפיה בקליניקה פרטית בתל-אביב, מנחה קבוצות וסדנאות ביבליותרפיה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי טיפול באונ' בן גוריון וביבליותרפיה לאנשי חינוך במכללת אחוה. בנוסף, אני לומדת לדוקטורט בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר אילן. אני מתגוררת ברמת-גן, ומעבר לבתים הנשקפים ממרפסת ביתי אני יודעת שישנו הים, תמיד הים, על הכחול שבו, על תנועתו בין סער ורוגע, הים שמעורר בי תמיד תקווה ותחושה של אין-סוף ושל חוף, וגם מוליד בי שורות חדשות, ורשרוש, ומלים. מחשבות שלי על ספרות וטיפול אפשר לקרוא כאן: www.bibliotherapy.co.il וגם בבלוג שבאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=36 הרשימות שבבלוג שכאן נכתבו בשנים 2008-2010.

אל יהיה זה אחרת

                                     אַל יהיה זה אחרת
 
"הן ידעתי שאין לי אוהֵב מִלְבַדֶּךָ/ וידעתי: המוות יבוא מידיךָ/ ואני מחכָּה ומצפָּה לזיוו; / הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עֵץ יער,/ או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער,/ אבל לא מידי זָר- מידיךָ יבוא./ וגם אז לביתךָ, בליל שְׁכוֹל וליל עוני,/ בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני,/ ואומַר: הנה באתי מנדוד בשבילַי;/ כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים/ שאבוא לביתךָ בעָצְמֶךָ עיניים/ עד אשר ישאוךָ בדרך אליי."
את הבית הזה מהשיר 'וידוי' לאלכסנדר פן משמיטה יהודית רביץ בביצועה לשיר ללחן הידוע של סשה ארגוב. וכנראה לא בכדי. השורות האלו קשות לעיכול, מצמררות, מקוממות, חותכות בבשר החי. כגרזן על עץ יער.  
לעומת זאת, ביצועה של גילה אלמגור לשיר ללחן של שמעון שגיא דווקא כולל את הבית הזה, ובאופן כלשהו- הלחן הזה ואופן הגשתה של אלמגור איפשרו לי להרגיש בְּיֶתר עוצמה את הכאב שבשיר הזה, את עוצמת ההקרבה שיש בו, את עוצמת ההשלמה, אבל גם את הבחירה- הבחירה לכאוב ולהקריב, הבחירה לומר בעיניים פקוחות: "כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,/ אבל עֵד לי האֵל החורץ גורלות:/ אם יהיה זה שֵׁנית- אַל יהיה זה אחרת,/ רק אותה אהבה ענייה וסוררת (…)/ יהיה כך, כך יהיה אות באות".  
ואני חושבת על הדוברת בשיר הזה ועל הנמען- אהובהּ- ועל רגע פגישתם הראשונה בליל סתיו גשום, כשרק פנס מאיר על הגשר. האם רק היא נמצאת מתחת לאלומת האור של הפנס והוא מביט בה מן החושך? האם רגע פגישתם המואר הוא הרגע המואר האחרון בשבילה באהבה הזאת?
"בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת", כתב פן בשיר אחר ('רומאנס'), ובהמשך אותו שיר: "היא חשבה: מה איום ומצחיק עולמנו,/ אם אפשר בו עדיין כל כך לאהוב".
ואני חושבת על האהבה הזאת, המחיה את הכל בעוצמות שאין להן שעור, עוצמות המאפשרות לחוות את החיוּת שבעולם, לראות את הצחוק שבו- כמו שרק אהבה הנחווית עד קצה קצהָהּיכולה להראות- ובה בעת עוצמות שאינן מאפשרות להתעלם מהאִיוּם שבעולם, מהשביר שבו, מהמט ליפול והנוטה לקרוס הנאלץ להחוות שוב ושוב וללא הרף.  השיר הזה מלא קצוות: הוא מקלל אותה למוות והיא-כתפיה רועדות- משמחה; היא שונאת אותו ואוהבת- עד דמע; הוא נוקם בה עלבונות של זרים, והיא רואה בכך את עצם המחשבה שלו עליה- מרחוק. והחוט בין הקצוות הללו הולך ומתקצר, הולך ומידלדל, מתפוגג. ה"כל כך לאהוב" הוא זה המקצר את החוט, נוגס בו בהתמדה שאינה יודעת לאוּת. עד שלא נשאר כבר חוט, אלא מה שהיה פעם קצוות הופך לאחד: הצחוק שבעולם הופך לאיוּםבעצמו, האוהֵב הופך למוות.
כי בעולם כזה, בו "אין לי אוהב מלבדךָ", עולם בו אהבתו (הלכאורית?!) הופכת להיות מימושה של כל אהבתה כולה ושל כל אהבת העולם אליה- בעולם כזה לא מתאפשרים חיים. עולם כזה הופך לחלל צר וחנוק הממית כל אפשרות של חיים. בעולם בו לא קיים אוהב מלבדו- אך טבעי הוא שגם המוות יבוא מידיו. אין שום אפשרות אחרת.
אבל היא מחכה ומצפה לזיוו של המוות הזה, משום שהוא יבוא מידיו, לא מידי זָר.גם האופן בו הוא ממית אותה- שוב ושוב בעינוי ובצער- בתוך כלא אהבה שאינה מאפשרת לשום דבר אחר להיכנס לתוכה- נחווה כחיים עבורה, משום שדרכה היחידה לחיות היא באמצעותו. גם אם החיים הללו פירושם מוות. וגם אז היא שבה לביתו, באה אליו מנדוד בשביליה, משום שכל הדרכים מובילות אליו, אל ביתו- אל כלאו; משום שהכלא הזה בו הוא הולך ומתעצם עד אין אוויר- הוא המקום היחיד הנחווה כבית.
בידה אפשרות הבחירה: "היה זה לא טוב, היה רע לתפארת"– היא מודעת היטב היטב ל"לא טוב", מודעת ל"רע" ומביטה בו בעיניים פקוחות לרווחה, אלא שהיא לא מסוגלת לוותר על ה"תפארת". התפארת שרק בה אפשרית עוצמת החוויה, שרק בה יש את האפשרות לחוות את עולמנו כמצחיק ובה בעת כאיוֹם.  
לא רק היא מהווה לחם ומים עבורו, אלא הוא בעצם קיומו המתעתע, בעצם בואו ולכתו הבלתי צפויים תמיד- מהווה את הלחם והמים שלה, אלו היקרים מפז, כיוון שהם ניתנים במשורה. עוצמות האהבה הזאת, הטלטלה שבה- הן הלחם והמים של הדוברת, הן אלו המאלצות אותה להיות בתנועה מתמדת, ולכן מאלצות לחיות, גם אם החיים הללו הם חיי מוות בין ארבעה קירות שביניהם ציפייה.   
ומשום כך אני לא חושבת שרגע פגישתם, רגע עמידתה מתחת לאור הפנס, הוא הרגע המואר הראשון והאחרון באהבתם, באהבתה אותו. אני סבורה כי באופן עצוב מאד דווקא בחושך הזה ורק בתוכו ומתוכו- "רק חשך אור עיני"- יש ביכולתה לראות את האור. רק בעוצמת הריגוש שמסבה ההליכה המגששת בחושך, בעוצמת האימה שבה ובעוצמת הכאב- רק מתוכה היא יכולה להביט אל האור, לחוות את התפארת, ומתוך האור הזה שהוא גם החושך הגדול- כשעיניה פקוחות- לבקש: "אַל יהיה זה אחרת, יהיה כך, כך יהיה אות באות".    
 
 
 
 

22 תגובות

  1. קריאה יפה ושיר נהדר.
    האגף לשיוויון בין המינים במשרד החינוך רואה בשיר הזה שיר מפלצתי ומלמד דרכו ודרך דומים לו איך אסור לכתוב בשום אופן ומציע לתלמידים להציע "גרסה משלהם" לשירים כאלה. אני מאד אוהב ומעריך את הגברות האחראיות על האגף, הן גם ממציאות לי פרנסה מדי פעם בהזמינן אותי לדבר בהשתלמויות שלהן. אך אמרתי להן שם, שלמשורר מותר והוא צריך לכתוב בצורה הטובה מה שהוא מרגיש. ובכלל ,אין טעם ללחום את המלחמות דרך טכסטים של העבר אלא כדאי לבדוק את הטקסטים שהנוער חשוף אליהם היום.

    • ליאור גרנות

      גיורא,
      אני יכולה להבין את הגברות ממשרד החינוך…למרות הקריאה שלי את השיר, שאגב- לא בהכרח סותרת את הקריאה שלהן. ואני גם לא מסכימה שזה "טקסט של העבר"…

      • (בתגובה לדבריי גיורא) מוסרנות זה דבר איום ונורא. וגם תקינות פוליטית שברוב המקרים מוכיחה בדיוק ההיפך על משמריה.

        אשר לשיר – בעיניי הוא קיצוני כל כך, שאם פן היה מושך עוד טיפה את הפאתוס שלו, זה היה נהפך לגרוטסקי ממש…
        למרות שאני אוהבת אותו מאד מאד. ואת כותבת יפה.

      • כשאני מתכוון "טקסט מהעבר" אני לא מתכוון שעבר זמנו. אני מתכוון שהוא אינו טקסט שהנוער מכיר אותו ויכול להיות מושפע ממנו.

  2. רונית בר-לביא

    הקריאה שלך את השיר מעניינת,
    וגם הביצוע של גילה אלמגור.

    עם זאת, אני קוראת נגד השימוש שלך במילה "אהבה" לתיאור התחושות המטורפות שיש לאשה אל הגבר בשיר.

    זו לא אהבה.
    זו תלות קיצונית, התמכרות לכל דבר, ושנאה עצמית ומזוכיזם קשה,
    כמה עצוב שבחברה שלנו כל זה יכול מידי פעם עוד להיקרא "אהבה".

    אני לא מבקרת את דמות האשה בשיר,
    וגם לא את רבבות הבנות שעוברות דברים דומים לאלה,
    גם אני הייתי שם בקטן יותר,

    אבל בין זה לבין אהבה
    אין ולא כלום.

    • ליאור גרנות

      רונית,
      אני לא מתכוונת להגדיר. אינני יודעת להגדיר. אבל אני חושבת שזה לא בהכרח או תלות או אהבה, כלומר זה לא חייב להיות דיכוטומי. יכולה להיות אהבה שיש בה תלות, תלות שיש בה אהבה.

  3. איריס קובליו

    ליאור, את כותבת יפה ומעמיק. איני יודעת להגדיר "אהבה". ראיתי בסביבתי את "המענה עד מוות", את האהבה הקיצונית או הקשר הקיצוני בין שני אנשים. בזמנו חשבתי שזו ההגדרה לאהבה. היום איני חושבת כך, אך איני יודעת מה ההגדרה. משתדלת לא להגדיר כלום.
    ולמרות שיש שורות מדהימות בשיריו של אלכסנדר פן, הוא איננו מן המשוררים שאני מאמינה להם.
    אבל את לקחת את זה למקום מעניין שהוא חקירה אישית שלך.
    את הביצוע של גילה אלמגור אינני אוהבת. אגב.

    • ליאור גרנות

      איריס,
      תודה על הדברים שלך. גם אני לא יודעת להגדיר. אבל אולי יודעת דבר או שניים על עוצמה. אני גם לא בטוחה שצריך להגדיר. צריך לחיות.

  4. מעניין ויפה כתבת על השיר
    הלחן עשה חסד ענק עם השיר הקשה הזה
    ליאור כיצד את מבינה את בחירתו של פן לכתוב מפי אישה ?

    • ליאור גרנות

      תודה, ריקי.
      לגבי הבחירה לכתוב מפי אשה- אין לי פרשנות מסוימת לגבי זה.יש כל כך הרבה משוררים גברים שכותבים מפי דוברת אשה לעתים, ונשים הכותבות מפי דובר גבר. זה לא נדיר. איך אני מפרשת את זה בהקשר הספציפי הזה?-יש כאן ניסיון להיכנס לדמותה של אשה- אולי כפי שאותה אשה הייתה באמת, אולי כפי שהוא רצה לתפוס אותה, אולי כפי שהוא רצה שהיא תהיה…אני לא יודעת, הרי יש כל כך הרבה אפשרויות…

  5. יופי של ביצוע של גילה אלמגור. אני אוהבת אותה.ולגבי השיר עצמו, קראתי את התגובות גם ונראה לי שזה לא משנה מה היא אהבה ואיך נגדיר אותה. כי השיר הוא אישי ואיך שנכתב הוא סובייקטיבי ואלה רגשות המשורר, כך שאי אפשר לשפוט אותן אם הן נכונות או לא. יש מי שמתחבר, והדברים מדברים אליו ויש מי שלא.ומה שיפה זה העוצמות שכתובות בשיר.

  6. יאללה יאללה. תחי האמנות. ואל יהיה זה אחרת!

    כן, כ"כ קשה, כ"כ לא פוליטיקלי קורקט.
    וכ"כ…יפה.
    אז לא לכתוב? לא לפרסם?
    שטויות.

    המרחק בין גבר וקנאתו השותקת ששורף את בית אהובתו עליה על שצחקה בלעדיו במסיבת מרעיה לבין משורר (מי אמר אלתרמן?) שכותב על כך – כמרחק שבין סופר רוסי שמתאר רצח קשישה לבין בחור שמכה אותה ושופך עליה בנזין (מי אמר איטה פוגל?). זה אפילו רחוק מאהבת שני משוררים ליריית אקדח (מי אמר ורלן ורמבו?).

    יש אהבות עוצמתיות, נטולות פשרה ופשרנות. יש דבר כזה, ובוודאי שהן מולידות תחושת כאלה, כפי שהדוברת בשירו של פן מביעה.

    תחי האמנות. ואל יהיה זה אחרת.

    והכתיבה שלך, ליאור, מרתקת.

    • ליאור גרנות

      שחר,
      תודה מאד.
      אהבתי מאד את הדברים שכתבת על האומנות והחיים. אם כי אני חושבת שגם אם הפעולה עצמה שמבוטאת בשיר רחוקה מהמציאות (כמו למשל "ואשרוף את ביתך עלייך")- אז אולי הרגשות שהולידו את הפעולה הפואטית הם כן מבוססי מציאות. וזה באמת היופי שבאומנות- האפשרות שיש בה לפעול את מה שבמציאות הממשית לא אפשרי, לא נכון, לא מוסרי, לא חוקי, לא…

  7. זו דוגמה לאהבה שלא עמדה במבחן השיגרה.

    זו גם דרמטיזציה לא לגמרי אמינה בעיני.

    כדאי לשוב לקרוא את אלגיות דואינו של רילקה — הוא שואל שם שאלות מסוג זה. ונוטה להשיב שהאוהבות הגדולות היו נשים שננטשו והמשיכו לאהוב ולהישרף בלהב.

  8. ליאור יקירתי,
    נהדר לקרוא אותך.
    אני מסכימה עם חלק מהכותבים כאן- אינני מגדירה את מה שמתחולל באישה כאהבה.
    השיר הזה, היפה כל כך, שקול וחרוז ולכן מזעזע עוד יותר בתוכנו, שיש בו הקצה וחוסר איזון מטורפים. אני מאמינה שאת צודקת באבחנה שלך – אך טבעי שהמוות יבוא מידיו, אם החיים גם כן באים מידיו. עם זאת, אני מאמינה כי משורטטים לפנינו יחסי תלות סאדיסטיים מזוכיסטיים בין שתי בריות. אכן, יחסים כאלה עשויים להתפרש בעיניהם כאהבה, ובעיני רבים אחרים, אולם אני מאמינה שטיבה של אהבה רק לצמוח ולגדול. אהבה אין בה רוע או פחד או תלות. מצד שני – מי אני שאשפוט מהי אהבה של אחר?
    ולגבי הבחירה לכתוב כאישה: לא מוזר בעיני שמילים מצמיתות כל כך על יכולתו של הטבע הנשי לטעות ולחשוב סאדיזם כאהבה, נכתבו על ידי גבר. אין זו גם הפעם הראשונה. (גם בספרות ובקולנוע. ראי את הסרט "לשבור את הגלים, שנכתב על ידי 3 גברים ובויים על ידי גבר) יש כאן מעין פנטזיה, המוצאת דרכה אל המילה. מעטות הנשים שאני מכירה, שכותבות על הסבל שלהן מידי גבר כתוצר שח אהבה. לעיתים הן מתפכחות מכך בעצמן. דוגמא נהדרת לאישה שכותבת על יחסים של סאדיזם כתוצר של אהבה, ומעמידה בשאלה את נושא האהבה בכלל, היא הספר "סיפורה של O".

  9. מסוג השירים שאני זוכר את הפעם הראשונה שהאזנתי להם. את הביצוע של גילה אלמגור לא הכרתי – תודה!
    אבל הלחן המדהים של ארגוב מחלץ לטעמי את הדרמה שבשיר בצורה מאלפת, כמו הביצוע של יודית כ"ע.
    אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת. איזה יופי.

  10. זאת ה-אהבה. המשורר אינו המחליט אלא השיר הוא המחליט אם יהיה זה מפיה של אשה או להיפך. צדקה סבינה – אהבה שלא נתנסתה בשיגרה. אבל העוצמה ההרסנית ונפלאותיה, האם לא פגשנו אצל אלתרמן ("אשרןף את ביתך עליך"…), לאה גודלברג (אהבתה של תרזה דמון "קללה נמרצת זו שבה קוללתי שהתמימים קוראים לה אהבה")ושירי רחל.וסולוויג המצפה וכן הלאה.המבט הראשון הוא המצמית והממית. רק בשירה?

  11. ליאור,
    אני מאוד אוהבת את ביצועה של גילה אלמגור לשיר. אל הלחן התוודעתי בסדרת הדרמה של ניר ברגמן "להוציא את הכלב", שם שרה את השיר (כמובן, רק הבית הראשון) כלה בחתונתה…
    הקריאה שאת מציעה לשיר בעקבות הבית האחרון יפה ונוגעת ומעניינת. כשאני נתקלתי בו לראשונה הוא רק הצדיק את את דעתי לגבי השיר הזה, והיא: כל כך ברור שכתב אותו גבר. לא בגלל שאני פמיניסטית לוחמנית שונאת גברים… מסיבה אחרת. לשיר קוראים וידוי. אם נצא ונחפש על מה מתוודה הדוברת בשיר, נמצא רק חולשות אנושיות נסלחות למדי: קנאה, למשל. מי שבאמת צריך כאן להתוודות על חטאיו (ואכן עושה זאת בשיר ועל כן אני רואה אותו כדובר האמיתי, הנסתר) הוא האהוב. למוות אתה קללתני – עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף – הלכת לעד ואני נושאת ילד. מסתבר שהגבר בשיר הוא די… חרא של בנאדם. והאישה – די "תשב בחושך". אני שומעת את השיר הזה כמונולוג שהגבר שם בפי אישה פנטסטית, האישה המושלמת לצרכי ניקוי המצפון שלו: זאת שידעה הכול מראש (היה לה ברור כמו שתיים ושתיים) ומאשררת הכול בדיעבד (אל יהיה זה אחרת). לכן לא שיר וידוי כאן לדעתי, אלא שיר כסתוח.
    השאלה הנשאלת היא, אם כן, לא האם צריך ללמד את השיר בגרסתו המקורית או לכתוב לו גרסאות חלופיות, אלא למה בנות ונשים כל כך מתרגשות מהשיר הזה? למה האידאל של האישה שהיא מראה מדויקת של מה שגבר מתעלל היה רוצה שהיא תהיה מעורר ברבות מאתנו הזדהות? עם כל הכבוד להשתלחותי בגבר/בדובר הנסתר בשיר, הרי ציטטתי מהשיר בשליפה בלי בעיה ואני אוהבת אותו מאוד, בעיקר את הגרסה שבה הוא הורג אותה בסוף. ומהו שיר גדול אם לא אוסף מילים שמצליחות לרגש בלי לשכנע אותך בעצם בכלום?

    • כן, אה?
      מסתבר שבכל אחת מאיתנו יש איזו אישה זקוקה, חלשה, "מוכה". דווקא אנ'לא חשודה על תלותיות או חוסר עצמאות, אבל גם אני נקלעתי לקשר כזה (בקטן), עם אלמנטים של האשה הקטנה, הנזקקת והמחכה. שדרמות ואלימות (לא פיזית, אנחנו מתוחכמות מידי בשביל זה. אבל רגשית, בהחלט)עשו לה את זה. ככה אנחנו גם בכל האגדות. אז במקרה שלי, הקשבתי בסוף לקול הפנימי שידע שזו לא אהבה. זו דרמה. סערה. ללכת על הקצה בין חיים למוות. כמו בשיר. זה חתיכת עוצמה, אין מה לאמר. משחק באש. אח"כ, תודה לאל, פגשתי אהבה אחרת. הרבה פחות דרמות. הרבה יותר אמת וקבלה ומרחב וחיים.
      אבל השיר?!?- חזק, עוצמתי, וראוי להיות מושר או מוקרא ולהרטיט נימים דקים. כי שיר ראוי לו שיביא את העוצמות והקצוות ושיטלטל. לפיכך התכנסנו. וליאור- תודה! כתיבה נוגעת

השאר תגובה ל שחר-מריו ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור גרנות