מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
  • ליאור גרנות

    נולדתי ב-1981. כשהייתי בת 6 כתבתי את השיר הראשון שלי, ומאז אני כותבת- על פתקים, במחברות, על כרטיסי רכבת, על קבלות מהמכולת. מדי כמה זמן אני עושה סדר בתיקים שלי ומגלה שם ניירות עם ראשיתן של שורות, עם מחיקות. לפעמים אני מגלה בהן את עצמי מחדש. השורות האלו התגבשו, התעצבו והפכו לשירים, שראו אור בספרי: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), ו"שׂמה והולכת" (קשב לשירה, 2012). ב-2015 ראה אור ספרי "ננינה" שהוא ספר בפרוזה פיוטית, המורכב מדיאלוג מתמשך בין נני ונינה, בנות זוג, היכולות להוות גם חלקים נפשיים של דמות אחת. בין שיר לשיר ובין קריאה לכתיבה, למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה ואחר כך לתואר שני בספרות עברית, שניהם באוניברסיטת בן- גוריון. במקביל השתתפתי בסדנת הכשרה למנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, ומ-2007 אני מנחה סדנאות כתיבה לילדים, נוער ומבוגרים. המפגש עם המשתתפים בקבוצות שלי מעשיר ומרתק אותי ופותח בפניי עולמות: אני מבקשת לכתוב- והם כותבים בריכוז והתלהבות; לפתע אני מבחינה בניצוץ בעיניים של אחד המשתתפים; למישהי יש תובנה נהדרת לגבי פרט בשיר; שירים וסיפורים נולדים לנגד עיני.  בהמשך, למדתי לתואר שני בביבליותרפיה באונ' חיפה, והיום אני מטפלת באמצעות ביבליותרפיה בקליניקה פרטית בתל-אביב, מנחה קבוצות וסדנאות ביבליותרפיה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי טיפול באונ' בן גוריון וביבליותרפיה לאנשי חינוך במכללת אחוה. בנוסף, אני לומדת לדוקטורט בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר אילן. אני מתגוררת ברמת-גן, ומעבר לבתים הנשקפים ממרפסת ביתי אני יודעת שישנו הים, תמיד הים, על הכחול שבו, על תנועתו בין סער ורוגע, הים שמעורר בי תמיד תקווה ותחושה של אין-סוף ושל חוף, וגם מוליד בי שורות חדשות, ורשרוש, ומלים. מחשבות שלי על ספרות וטיפול אפשר לקרוא כאן: www.bibliotherapy.co.il וגם בבלוג שבאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=36 הרשימות שבבלוג שכאן נכתבו בשנים 2008-2010.

מפתח (שיר)

            מַפְתֵּחַ / ליאור גרנות
               *
אַתְּ היחידה שיש לה המפתח—
אני זועקת אלייךְ
ממעמקי המרתף
אותו בניתי
כל חיי.
וְאַתְּ- בחוכמה של בנאים-
מְחזֶקֶת מֶלֶט בינות הסדקים:
העובדה שחורֵי המנעול של שתינו
דומים כל כךְ-
אין פירושה
שרק אני
מחזיקה
במפתח.
        *
מהצוהר הזעיר
שנקבע סמוך לתקרה
אפשר לשמוע שקשוקי מפתחות.
אני אפילו לא מתאמצת
לגרור את הסולם
להציץ מי הבא.
אין בי כוחות
לניסורֵי השווא
החלודים, החורקים
של עוברי האורַח.
הרי העובדה שחורי המנעול של שתינו
דומים כל כך-
פירושה
שרק אַתְּ
מחזיקה
במפתח. 
    *
ובכל זאת
כל הלילה צעקתי.
בסוף מישהו שמע.
הוא קרב וכרה את אוזנו אל הדלת:
גש אל החנות לשכפול מפתחות,
ותקשיב היטב עכשיו-
הנה אני נותנת בהן סימנים:
תווי פנים עדינים,
תלתלים ארוכים,
כפות ידיים קטנות,
אצבעות גמישות,
דיבור רךְ
כמו לחישת קוסמת.
 
בזמן שהלך
שרטתי לשווא
את קירות הבטון,
שברתי רגליי בבעיטות בדלת,
השחתי שיניי בניסיון לנסר
את הצוהר.
כעבור כל זה
נפלתי אפוסת כוח,
שְׁדוּדַת אוויר.
רעש נורא
החריד את שנתי:
שקשוק צרור מפתחות כבד
כמו קול אלוהים,
וניסורים- ניסורים:
תווי פנים עדינים- אחד,
תלתלים ארוכים- שניים,
כפות ידיים קטנות- שלוש,
אצבעות ידיים גמישות- ארבע,
דיבור רך- חמש,
ואותות ומופתים-
שש, ושבע וְעֶשֶׂר,
ומורָא גדול. 
 
 
  
  
  
  
  
  
  
  
  
  
  
  
  
  
  
  
  
  

26 תגובות

  1. ליאור. זה שיר יפה. יש בוא שורות מרגשות שחוזרות, והוא מתפתח באופן חידתי וכואב. אני יכול לנסות לעגן את המצב העולה מן השיר באינטרפרטציה ספציפית, אבל אני מעדיף להשאיר אותו פתוח. אהבתי. רני.

  2. טוב, אז אנסה. אני חושב שהשיר סב סביב מישהי מאוד יקרה, קרובה ודומה במובנים מסוימים לדוברת: אֵם, אולי אחות. זו יכולה להיות גם חברה, אבל אני נוטה לפסול זאת, כי יש כאן משום שאר הבשר. ויש כאן לדעתי גם לידה. למרות שהדוברת כלואה במעין מרתף, זה המצב הישיר בשיר, הרי שמתוך המצב הזה יוצא משהו שיש לו ראש וידיים ועיניים, כאילו הדוברת יולדת את החופש שלה. יכולה להיות כאן כמובן גם קומנטציה התורֶה על אהוב שבא עם מפתח משוכפל, אז ההיבט של הלידה הפיזית כמובן נפסל. כך או כך, היציאה אל החירות, אם באמצעות ילד ואם באמצעות אהוב – מעוררת מורא בלב הדוברת. רני.

    • ואולי זה שיר לאהובה?

    • ליאור גרנות

      איזו קיראה מעניינת, רני.מוזר (או לא?) שאני כלל לא חשבתי על חרות…עד עכשיו… לא ראיתי כאן יציאה אל חרות, אבל ההצבעה שלך על החרות מלמדת אותי משהו על השיר הזה ובכלל- שאולי לפעמים דווקא החרות היא המורא הגדול.
      תודה על הקריאה שלך, על הפניית המבט לדברים שלא חשבתי עליהם ביחס לשיר הזה.

  3. איריס קובליו

    שיר עדין כמו אגדה עתיקה ויחד עם זאת יש בו הרגשת ריחוף בחלל אינסוף חסר זמן. חורים קסומים ושואבים, רכים ועוצמתיים.

    • ליאור גרנות

      איריס,תודה…וכן, את צודקת כל כך לגבי החלל והחורים השואבים והקסומים…אוף, כמה שואבים…וקוסמים כמובן..

      • זהירות, אלה חורים שחורים (:

        • ליאור גרנות

          לגמרי שחורים, גבריאלה… אני יודעת..

          • ליאור, אהבתי מאוד. אני מרגישה בתמונות ברורות המניחות אצבעות מדויקות על החויה הרגשית המורכבת כל כך – הדיסוננס המופלא בין הרצון, הכמיהה והתשוקה והמורא הגדול שמצידו השני…

          • ליאור גרנות

            רותי… תודה על הקריאה הרגישה שלך. מחזקת, התגובה שלך.

          • רק את עצמי לדבר ידעתי.
            שמחה אם זה חיזק.נשמע אבל שאת מחוזקת לא רע.

  4. השיר מהלך באצבעות גמישות, בדיבור רך ובלחישת קוסמת על אף שקושי בו ומורא גדול.

    • ליאור גרנות

      הי שחר, תודה :)

      • על רקע אירוע הירי בת"א נגד הקהילה ההומו-לסבית, אני גם קוראת את השיר כמדבר על חירות. השימוש ב"אותות ובמופתים" וב"נותנת בהם סימנים" מפנים לסיפור יציאת מצרים, כמעין יציאה מהארון, מהמרתף.
        "העובדה שחורי המנעול של שתינו דומים כל כך" כמטאפורה לאיברי המין הנקביים.
        התיאורים הגופניים המאפיינים נשים- כפות ידיים קטנות, תווי פנים עדינים וכו' כנמנים ומצליפים כעשר מכות מצריים. או אולי מתייחסים לדוברת עצמה כמונה את חלקי גופה, כלא מכירה את עצמה. ואולי גופה שלה, הנשי כל כך הוא עבורה כמכות מצריים. וכמובן המורא הגדול מפני ההכרה וההפנמה של זהותה המינית…

        • ליאור גרנות

          הי דנה,
          הקריאה שלך יצירתית ושולחת לכיונים מעניינים (שממש ממש לא היו בתודעתי בזמן כתיבת השיר). אבל הקריאה שלך עוסקת רק במערכת היחסים שבין הדוברת לבין עצמה ומתעלמת לחלוטין מקיומה של הנמענת. השיר הוא הרי פנייה לנמענת שהדוברת מדמה לחשוב כי היא "היחידה שיש לה את המפתח" לאיזה כלא מטאפורי שהיא מצויה בו. הדוברת ממאנת להכיר בכך שלמעשה אין לנמענת את המפתח הזה. המורא הגדול הוא איננו מפני עצמה כי אם תוצר של מערכת היחסים עם הנמענת- של המחשבה שהיא היחידה שיש לה את המפתח, ובכך למעשה- ביטול של שאר המפתחות שיכולים לפתוח את הבריח.
          והסימנים שהיא נותנת בהן הם כמובן שכפול של הנמענת ("חנות לשכפול מפתחות"), שכן הדוברת טועה לחשוב ששכפול של הנמענת הזאת הוא שישחרר אותה מהכלא.והקישור שלך ליציאת מצרים הולם כמובן את השיר; אך המכות הן המאפיינים של הנמענת (!)ולא של הדוברת עצמה. ולחרות אין ביטוי בשיר עצמו, אבל החרות היא בהשתחררות מהנמענת הזאת, זו הנדמית שביכולה לפתוח את הכלא, אבל היא בסופו של דבר זו המכניסה את הדוברת לתוך כלא מבוצר יותר- משום שהדוברת טועה לחשוב כי "רק היא [הנמענת] מחזיקה במפתח" ובכך מבטלת את קיומם של עוברי האורח, שגם ביכולתם לסייע. הנמענת קיימת בשיר- הקשר איתה ואופן ההתייחסות אליה הם הגורמים למורא הגדול, והמפתח לשחרור, לחרות, הוא בהתרחקות ממנה.

  5. ליאורי,

    מאד מאד יפה

  6. מרתפים מדומיינים הם המרחב הכי בטוח לא-לפרוץ החוצה ממנו… ומורא גדול.

  7. היי ליאור, היה נעים להכיר אותך אתמול בערב של הליקון.

    שיר מאוד יפה, נחמד לדעת שיש עוד משוררים צעירים טובים

  8. וואוו, השיר הזה, והמילים שלך לגביו בתגובה לדנה מתארות בדיוק מדהים את הרגשתי כרגע. וזה תמיד משפר קצת את ההרגשה לקרוא שירה שמזדהים עם מילותיה :)
    קיבלתי את ספר שירייך "והשמש- שמש" לפני מספר ימים ליום הולדתי. הערב ישבתי לקרוא בו ולא יכלתי לעוזבו עד שקראתי את השירים כולם.
    הוא מקסים! כל-כך קולע, כל-כך מעניין, כל-כך יפה.
    תודה רבה על המתנה :)

    • ליאור גרנות

      נעמה, יקרה.
      כל כך ריגשו אותי דבריך!
      ואני שמחה שהרגשתך השתפרה ולו במעט.
      ומאחלת לך שמש אמיתית ומאירה.

      כתבי לי בבקשה את המייל שלך או שתכתבי לי מייל דרך האתר ובו תשלחי לי את כתובתך ואכתוב לך תגובה מפורטת יותר (מעדיפה לא להתכתב פה על גבי דפי הרשת).
      שימחת אותי; תודה לך!

  9. דבר נוסף –
    "את היחידה שיש לה המפתח" מזכיר שורה מהשיר my prison by the sea של רונה קינן. מעניין אם את מכירה אותו וזה השפיע על כתיבתך…

    חוץ מזה – מרתק בעיניי לראות את ההבדלים בין שירים שפירסמת פה בבלוג לאותו שיר בצורתו בספר "והשמש- שמש". הבדלים קטנים עם שינוי משמעות מעניין…

    • ליאור גרנות

      הי נעמה,
      את כותבת דברים מעניינים מאד, ואני רוצה להשיב לך, שלחי לי מייל דרך האתר ואז אכתוב לך למייל שלך. ליאור

השאר תגובה ל רומי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לליאור גרנות