בננות - בלוגים / ליאור גרנות / התוגה שעזבתְּ פֹּה
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
  • ליאור גרנות

    נולדתי ב-1981. כשהייתי בת 6 כתבתי את השיר הראשון שלי, ומאז אני כותבת- על פתקים, במחברות, על כרטיסי רכבת, על קבלות מהמכולת. מדי כמה זמן אני עושה סדר בתיקים שלי ומגלה שם ניירות עם ראשיתן של שורות, עם מחיקות. לפעמים אני מגלה בהן את עצמי מחדש. השורות האלו התגבשו, התעצבו והפכו לשירים, שראו אור בספרי: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), ו"שׂמה והולכת" (קשב לשירה, 2012). ב-2015 ראה אור ספרי "ננינה" שהוא ספר בפרוזה פיוטית, המורכב מדיאלוג מתמשך בין נני ונינה, בנות זוג, היכולות להוות גם חלקים נפשיים של דמות אחת. בין שיר לשיר ובין קריאה לכתיבה, למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה ואחר כך לתואר שני בספרות עברית, שניהם באוניברסיטת בן- גוריון. במקביל השתתפתי בסדנת הכשרה למנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, ומ-2007 אני מנחה סדנאות כתיבה לילדים, נוער ומבוגרים. המפגש עם המשתתפים בקבוצות שלי מעשיר ומרתק אותי ופותח בפניי עולמות: אני מבקשת לכתוב- והם כותבים בריכוז והתלהבות; לפתע אני מבחינה בניצוץ בעיניים של אחד המשתתפים; למישהי יש תובנה נהדרת לגבי פרט בשיר; שירים וסיפורים נולדים לנגד עיני.  בהמשך, למדתי לתואר שני בביבליותרפיה באונ' חיפה, והיום אני מטפלת באמצעות ביבליותרפיה בקליניקה פרטית בתל-אביב, מנחה קבוצות וסדנאות ביבליותרפיה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי טיפול באונ' בן גוריון וביבליותרפיה לאנשי חינוך במכללת אחוה. בנוסף, אני לומדת לדוקטורט בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר אילן. אני מתגוררת ברמת-גן, ומעבר לבתים הנשקפים ממרפסת ביתי אני יודעת שישנו הים, תמיד הים, על הכחול שבו, על תנועתו בין סער ורוגע, הים שמעורר בי תמיד תקווה ותחושה של אין-סוף ושל חוף, וגם מוליד בי שורות חדשות, ורשרוש, ומלים. מחשבות שלי על ספרות וטיפול אפשר לקרוא כאן: www.bibliotherapy.co.il וגם בבלוג שבאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=36 הרשימות שבבלוג שכאן נכתבו בשנים 2008-2010.

התוגה שעזבתְּ פֹּה

"אֶת הלילה שלךְ, שעזבת לבדד,/ שעמד על דלתייך,/ סחרחר משיאים,/ שנשא את חוליי המוקדש לךְ לעד,/ שידע לענות רק בשמךְ האחד-/ את הלילה שלך מרגיעים, מרגיעים.// בידַי, שנגעו בךְ, דועך השרב./ מה יקרו לי חיי שהיו הדומֵך!/ את זרה. את זרה. אל תבואי עכשיו./ התוגה שעזבת פה גדולה כה ממך.// באחרון נרותיו- בשביל מי הדלקתים?-/ כבר עומֵם המשתה אשר אין לו שילום./ רק הרעם אי שם עוד גורר רהיטים,/ רק ענק מחייך ושותק על לא כלום.// אל תבואי עכשיו. ילד מת בחיקי./ את נשכחת. עינֵי המראָה עצומות./ בחדרֵי העולם הגדולים, הריקים,/ גם צחוקך יִבָּהֵל מעצמו."
('את הלילה שלך', אלתרמן, מתוך: 'כוכבים בחוץ', הקיבוץ המאוחד, 1995).                                                                                                                                                       
אני מקשיבה שוב ושוב לשיר הזה (אפשר לשמוע כאן:http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=1489132 ) כאילו ההתמסרות לקול המלטף והעמוק של יוסי בנאי וללחן המרגיע של עודד לרר – תוכל באמת להרגיע משהו מן הלילה, משהו מן השרב המצמיא, שאינו דועך. ואני שואלת את עצמי האם ההצהרה הזאת שבפזמון החוזר: "אֶת הלילה שלך מרגיעים, מרגיעים" היא אכן המצב המתקיים בהווה השירי של הדובר או שלחילופין זוהי כמיהת-לב בלבד, כמיהת-לב שאף פעם אינה מתממשת. הרי הלילה הוא סחרחר משיאים; שיא אחד אינו מספק, אינו מרגיע. כמו מהמר שזוכה בהון רב- בהשגת שיא אחד ההתרגשות אך גוברת, זרימת הדם מגבירה הילוך- בדרך אל השיא הבא. לא בכדי האהובה בשירתו של אלתרמן היא "האהובה מנשוא"- זו שאי אפשר לשאתה, משום שמימדיה עולים על המציאות עצמה; זו שאי אפשר לאחוז בה אחיזה של ממש אלא הידיים נוגעות בה רק להרף וחום פושט בהן- רגע לפני בוא הכוויה ובדרך אל השיא הבא. אבל המרדף אחר השיאים הוא מרדף מסחרר ומתיש. האמנם השרב הוא זה שדועך? או שהדועך הוא הדובר, האוהב, שהולך ונרפה, הולך וחולה- עד כי כל אשר נותר לו להקדיש לאהובה מנשוא הוא את חוליו; חוזר בקול חלוש על שמה של האהובה שוב ושוב ושוב-כמו הנקודה ההיא בתקליט- של המקום השרוט, הפצוע- אשר אין לו מרפא. רגע הפניה אליה, בו הוא מבקשה: "אל תבואי עכשיו" הוא  רגע הגסיסה, הרגע בו עומם המשתה, הרגע בו לא נותר כבר דבר. אבל למשתה יש גם יש שילום- השילום הוא בחייו של האוהב, החיים האלו ש"היו הדומך". ורק עכשיו, בעמעום המשתה, בכיבוי האורות, בחושך הגדול- רק עכשיו מתאפשר לו לומר כי חייו יקרו לו. רק בנקודה הקיצונית ביותר, בה מת ילד בחיק- ואיתו מתים הצחוק, המשובה והתום הילדיים-רק שם, במקום בו לא נותר דבר, מתאפשר המבט- מתוך החושך- על החיים שהוקרבו. "אל תבואי עכשיו", הוא מבקש את האהובה, והנימוק לבקשה הוא היותה זרה. מסתבר כי אותה אהובה מנשוא לה הוא הקדיש את חייו ואת חוליו- היא זרה עבור האוהב. היא המיכל לאהבתו, לכמיהתו, לתשוקותיו, אבל מי היא באמת?! גם התוגה שהיא מותירה אחריה- כמו אהבתו של הדובר- גדולה מכפי מידותיה, הולכת ומועצמת עד קצה קצֵהָּ של העוצמה- לא סופת רעמים בלבד אלא רעם שגורר רהיטים; לא שתיקה לבדה המסמלת רִיק אלא שתיקה על לא כלום, המלווה בחיוכו של ענק. 'את נשכחת' אומר האוהב לאהובה, ובעיני גם זו היא כמיהת-לב שלו ולא מצב הדברים במציאות השירית. הרי "עיני המראה עצומות", וגם האמירה כי היא נשכחת- נאמרת מתוך עצימת העיניים, מתוך עיוורון ומתוך כמיהה.
וחדרי העולם- הם גדולים וריקים, משום שעד כה הם היו מלאים בנוכחות האהובה, שהלכה והתעצמה בתוכם ובתוך חדרי לבו של האוהב. ועכשיו- כשעומם המשתה והאהובה הולכת וקטנה- לא נותר דבר בחדרי העולם הללו, שעד כה לא היה בהם דבר מלבדה. ולבסוף, כמעין נקמה, הוא מאחל לה שבחדרים הריקים, הגדולים, הבודדים הללו- גם צחוקה יבהל מעצמו. ואולי בכך הוא בעצם רוצה לומר לה שהוא זה הנבהל; שבעולם בו החיים הופכים להדומו של אחר- לא יכול להתקיים צחוק שאיננו נבהל. בעולם כזה הצחוק הופך ל"צחוק כמו פחד" והקיפאון נדמה "קיפאון כמו שמחה"- שהרי השמחה הנחווית במחיצתה של האהובה מנשוא היא שמחה בדויה, בועתית ומסחררת- בדרך אל השיא הבא. השמחה המאפשרת "לענות רק בשמה האחד" מאיינת הלא את השמחות האחרות וממיתה אותן, ולכן היא שמחה שמקפיאה.
ויחד עם המבט המפוכח המסוגל לראות עתה את יקר חייו- האם הדובר באמת עומד מאחורי הבקשה: "אל תבואי"? או שמא ה"אל תבואי" הוא אכן "אל תבואי עכשיו", עד הפעם הבאה בה תבואי, עד הסחרור הבא, עד עריכת המשתה מחדש לסחרחרת המחול הידועה. כי אולי באופן פרדוכסלי מה שמרגיע הוא לא דעיכת השרב, אלא דווקא הסחרור המוכר, זה שמרגיע דווקא מתוך הישנותו- הלילה הזה שיודע לענות רק בשמה האחד במעגליות סובבת, כמו המלים: "רק על שמך, רק על שמך עוד סובבתי ריקם,/ כמו דלת על ילל צירָהּ" (בשיר 'היאור'). וכשהדובר האוהב נמצא בלב ליבו של הסחרור- הוא לא רואה את הריק שבו ולא שומע את חריקת הדלת. הסחרור מרגש ונושא אותו אל-על, מבלבל את ראשו, עד כי הוא מדמה בנפשו כי הדלת הזאת הסובבת ריקם- היא דלת שביכולתה להיפתח- לא אל יום שרב כי אם אל שדרות בגשם. ועיני המראה עצומות.     
                

14 תגובות

  1. ליאור, כתבת מאוד יפה.
    האהבה המתוארת כאן היא אהבה אובססיבית, ושמא כל אהבה באשר היא – היא אובססיבית?
    האם יש אושר באהבה הזאת?
    אתמהה!
    "חוליי המוקדש לך לעד" – מעניין, כבר אחד הפילוסופים הקדמונים הגדיר את האהבה כמחלת נפש… אני משערת שהכוונה רק לסוג מסוים של אהבה / מאוהבות, אולי לסוג האובססיבי… כי חוץ מהסוג האובססיבי, מה יותר יפה ונותן משמעות מרגש של אהבה?

    • בינתיים גם הקשבתי לשיר המקסים בפיו של יוסי בנאי. דומה שענייני הלב אקטואליים תמיד. תודה על רשימתך.

      • ליאור גרנות

        הי גבריאלה,
        תודה על התגובה שלך. אני ממש לא חושבת שכל אהבה באשר היא היא אובססיבית. ואני לא יודעת אם אני הייתי בוחרת דווקא במילה אובססיבית לתיאור האהבה שבשיר הזה- אלא לכזאת חובקת כל, עוצמתית, המעניקה לנמענת האהובה עוצמות שמעבר לגודלה האמיתי.

  2. טובה גרטנר

    היי ליאור
    אהבתי את הכניסה שלך לפרטים.
    השיר הזה מקבל המון כח בזכותך.
    להתראות טובה

    • ליאור גרנות

      הי טובה,
      תודה רבה. אז עכשיו השיר הוא בכלל עוצמתי מאין כמוהו…-אם עוד הוספתי לו כוח- מעבר לכוח הרב שכבר קיים בו עצמו… תודה.

  3. כמה יפים דברייך ליאור :) זה אכן מהשירים המדהימים יותר של אלתרמן

    • ליאור גרנות

      מי-טל! תודה… ואיזה כיף לשמוע ממך…כן, לגמרי שיר מדהים. וזה מעניין שהלחן- יש בו משהו באמת מרגיע, מערסל-בניגוד לאי הרוגע ולבהלה שבמילות השיר.

  4. ליאור, הצלחת לסחרר ולבסוף לערסל אותי בניתוח הזורם שלך לשיר היפה הזה מאת מכשף המילים – נתן אלתרמן. ואללי! כמה שאני מתגעגע ליוסי בנאי. פוסט מרגש. יופי!

    • ליאור גרנות

      רן, תודה על התגובה המרגשת שלך. וכן- מכשף מלים לחלוטין, אלתרמן. ויוסי בנאי…כן, כל כך…והאופן בו הוא מגיש את אלתרמן-בדיוק שכזה. ואתה מכיר את הדיסק שיצא לפני עשר שנים בערך- "פגישה לאין קץ- יוסי בנאי מגיש נתן אלתרמן"? יוסי בנאי קורא שם שירים של אלתרמן וברקע מוסיקה של יונתן בר- גיורא. עוצמתי ביותר.

      • כן, ודאי מכיר. היו שנים שביקרו את יוסי בנאי על כך שהוא שחקן עם ג'סטות ומניירות קבועות, אבל אני מוכן גם עכשיו לקנות כרטיס וללכת לראות אותו שלוש שעות עושה את המניירות האלה של "גם הוא באצילים" למולייר בתפקיד מיסייה ז'ורדן ובתרגום של נסים אלוני. איזה שחקן! איזה מגיש! אלף גוונים של צבעים בקול של אדם אחד. לשמוע אותו שוב אומר בפליאה: "זה למעלה מארבעים שנה שאני מדבר פרוזה ואינני יודע זאת כלל". רני.

  5. רונית בר-לביא

    ליאור,
    מאד אהבתי את הניתוח המבריק שלך.
    זה אחד השירים היפים ביותר בעברית בעיני. ורובם בעיני של אלתרמן ..

    תוכן השיר חולני לדעתי, זו לא בדיוק אהבה, זו תלות והתמכרות, קוראים לזה לפעמים אהבה, בגלל הריגוש שדומה יותר להתאהבות.

    המטאפורות כל כך מקסימות.

    ויוסי בנאי: אם היה צעיר בתקופתי, הייתי מתאהבת בו.

    ראית איך הוא ביצע את "רינה" עם יונה עטרי ?
    אם לא, אשלח לך לינק. הוא היה מאמי.

    ואני בכלל לא רוצה להתחיל לחשוב על אלתרמן בעצמו ..

    • ליאור גרנות

      הי רונית,
      תודה… כן, ללא ספק אלתרמן הוא מכשף מלים, כמו שאמר כאן רן.ולגבי האהבה- מה לעשות שישנן גם אהבות כאלה- הרסניות וממכרות. אני חושבת שזה אחד הסוגים של אהבה. לא הייתי מגדירה את זה כ"לא-אהבה". בחלק מהתגובות של אנשים לפוסט שלי על "וידוי" ('אל יהיה זה אחרת')- גם אנשים טענו ש"זאת לא אהבה". אני מרגישה שלפעמים אנשים מפחדים לקרא גם לסוג הזה של אהבה- אהבה. נכון, הוא הרסני, הוא ממכר, הוא מאיין וממית ומרסק- אבל נדמה לי שגם זה סוג של אהבה, אחד הסוגים— לא זוכרת את הביצוע של יוסי בנאי ל"רינה", אשמח אם תשלחי לי. אבל מאד מתרגשת מהביצוע שלו עם רבקה מיכאלי ל"עברית קשה שפה".

  6. היי
    הפלא ופלא

    יוסי בנאי המועדף עליי בהגשת אלתרמן- אותו אני שומעת כל העת.
    רק היום ממש הסבתי ביתר שאת תשומת ליבי למילים.

    תודה על פירוש מקסים.

    אם יש גאון בעיני אלתרמן שמו!

השאר תגובה ל מי-טל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לליאור גרנות