בננות - בלוגים / ליאור גרנות / לעזאזל הכסף, אני צריכה שיר. או: מפגש חטוף עם הספר 'אנה מסתובבת לאט' לענת לוין
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
  • ליאור גרנות

    נולדתי ב-1981. כשהייתי בת 6 כתבתי את השיר הראשון שלי, ומאז אני כותבת- על פתקים, במחברות, על כרטיסי רכבת, על קבלות מהמכולת. מדי כמה זמן אני עושה סדר בתיקים שלי ומגלה שם ניירות עם ראשיתן של שורות, עם מחיקות. לפעמים אני מגלה בהן את עצמי מחדש. השורות האלו התגבשו, התעצבו והפכו לשירים, שראו אור בספרי: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), ו"שׂמה והולכת" (קשב לשירה, 2012). ב-2015 ראה אור ספרי "ננינה" שהוא ספר בפרוזה פיוטית, המורכב מדיאלוג מתמשך בין נני ונינה, בנות זוג, היכולות להוות גם חלקים נפשיים של דמות אחת. בין שיר לשיר ובין קריאה לכתיבה, למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה ואחר כך לתואר שני בספרות עברית, שניהם באוניברסיטת בן- גוריון. במקביל השתתפתי בסדנת הכשרה למנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, ומ-2007 אני מנחה סדנאות כתיבה לילדים, נוער ומבוגרים. המפגש עם המשתתפים בקבוצות שלי מעשיר ומרתק אותי ופותח בפניי עולמות: אני מבקשת לכתוב- והם כותבים בריכוז והתלהבות; לפתע אני מבחינה בניצוץ בעיניים של אחד המשתתפים; למישהי יש תובנה נהדרת לגבי פרט בשיר; שירים וסיפורים נולדים לנגד עיני.  בהמשך, למדתי לתואר שני בביבליותרפיה באונ' חיפה, והיום אני מטפלת באמצעות ביבליותרפיה בקליניקה פרטית בתל-אביב, מנחה קבוצות וסדנאות ביבליותרפיה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי טיפול באונ' בן גוריון וביבליותרפיה לאנשי חינוך במכללת אחוה. בנוסף, אני לומדת לדוקטורט בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר אילן. אני מתגוררת ברמת-גן, ומעבר לבתים הנשקפים ממרפסת ביתי אני יודעת שישנו הים, תמיד הים, על הכחול שבו, על תנועתו בין סער ורוגע, הים שמעורר בי תמיד תקווה ותחושה של אין-סוף ושל חוף, וגם מוליד בי שורות חדשות, ורשרוש, ומלים. מחשבות שלי על ספרות וטיפול אפשר לקרוא כאן: www.bibliotherapy.co.il וגם בבלוג שבאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=36 הרשימות שבבלוג שכאן נכתבו בשנים 2008-2010.

לעזאזל הכסף, אני צריכה שיר. או: מפגש חטוף עם הספר 'אנה מסתובבת לאט' לענת לוין

 

 

                                    לעזאזל הכסף, אני צריכה שיר.
או: מפגש חטוף עם הספר "אנה מסתובבת לאט" לענת לוין, הוצאת אחוזת בית 2007
 
"לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש", כתבה דליה רביקוביץ בשירהּ "פרנסה".
 אני מניחה שרבים מאיתנו, העוסקים בכתיבה, יכולים לא פעם להזדהות עם השורה הזאת.
 ובכל זאת, השבוע מצאתי את עצמי חושבת: "לעזאזל הכסף, אני צריכה שיר".
 זה היה בצהרי יום שישי שעבר. חיפשתי מתנת יום הולדת לחברה, והדבר הראשון שחשבתי עליו היה ספר שירה. נכנסתי לצומת ספרים, וביקשתי ספר מסוים מאד שאותו רציתי, אבל הסתבר שהוא אזל בהוצאה. אז התחלתי לחטט במדף ספרי השירה, ועיני נתקלו בספרה של ענת לוין "אנה מסתובבת לאט". השיר הראשון ששבה את לבי נקרא "מכתב לאהובה אחת". כשקראתי אותו, הרגשתי שאני יכולה ממש לדמיין את התמונה לנגד עיני: "לעתים תוקפים אותי געגועים אליךְ והם שקופים וחמקמקים כל כך/ עד שנדמה לי כי בדיתי אותךְ מלבי ובתוך לבי את יושבת ועומדת/ ושוכבת במיטה הקטנה שבתוך החדר הקטן עם הוילונות הרקומים/ ועובדת במשרדים וטופחת קלות על הדפנות הפנימיים כאשר/ הוא עצוב אַתְּ זוכרת- אספנו אצטרובלים בשדה מאחורי ביתי/ הישן (שם הייתי כלה כל כך יפה בילדותי כך שם הייתי) שחקנו/ באחורי החצרות שבנו ההורים שלנו לנרמל אותנו לאנשים כשאבא/ שלךְ הרשה את הסובארו הדרך לים נראתה פתאום קצרה והגלים/- ממתקים הלוחכים לשונותינו הקוסמות ולא ידענו אז הרבה/ דברים ולא שאלתי דמעות מסרט שראינו בקניון עכשיו גבר מסתובב/ בתוך לילי בחדרי בתוך רַחֲמִי עומדת שמש צהריים איפה אַתְּ אני/ הוגה בךְ לעתים תכופות מקוה ששלומךְ טוב ושאינךְ/ בודדה/ זה נייר מכותנה והוא הזכיר לי אותךְ/ ("בואי" על גלויה קטנה בעפרון כתבתְּ)/ אני מקוה שניפגש יום אחד שנצחק// אנה".  
רציתי להביא כאן חלק מהשיר, כך שתוכלו גם אתם לראות את התמונה לנגד עיניכם, אבל משהו בדחיסות של השיר הזה, בהעדר סימני הפיסוק שבו, בהעדר התחימה והגבול שלא ממש מאפשרים להפסיק אותו באמצע- גרם לי להביא בפניכם את השיר כולו, ומעבר לכך- הרגשתי שלהביא רק את חלקו יהיה ממש לחטוא לשיר הזה.
אחרי שקראתי את השיר, קניתי את הספר במתנה לחברה שלי, וישבתי לי במרכז עזריאלי ההומה תמיד ובמיוחד בצהרי יום שישי, ניתקתי את עצמי מהמולת האנשים, מהחנויות, מלוחות הזמנים של הרכבות- וקראתי. בעיני רוחי דמיינתי את הנמענת שבשיר הזה בתוך ליבה של אנה כמו זהבה במיטתו של הדובון הקטן- "שוכבת במיטה הקטנה שבתוך החדר הקטן עם הוילונות הרקומים", זהבה קטנה כזאת שכובשת לה מקום בביתה של הדוברת, בחדר השינה שלה, בחדר האוכל שלה, בליבה. ועוד חלפו בראשי שתי ילדות המשחקות מאחורי הבית, ואצטרובלים, ופתאום בבת אחת קוטעת את הפסטורליות הזאת המילה "לנרמל", ויותר מזה- "לנרמל לַאנשים"- צירוף שיש בו איזו התבגרות שנכפית מהר מדי ובנוקשות יתרה. אבל אז מגיעה תמונת הסובארו והדרך לים, והים, ואצלי בלב חוזרת השלווה. ואז הממתקים. הממתקים הלוחכים. ולנגד עיני עולה תמונת בית-הממתקים בסיפור "עמי ותמי", הפיתוי שבממתקים והשמחה הילדית שהם מעוררים אשר מגיעים לפני הידיעה:"ממתקים הלוחכים לשונותינו הקוסמות ולא ידענו אז הרבה (…)". אי הידיעה מפר שוב את שלוותי, בגלל המכשפה הממתינה בבית-הממתקים ומשום שלאחר אי ידיעה שיש בה תום וקסם ופנטזיה בדרך כלל מגיעה ידיעה, בבת אחת, בהנחתה. ויש תחושה שהדוברת מנסה למנוע את הידיעה, להימנע ממנה: "ולא ידענו אז הרבה/ דברים ולא שאלתי דמעות מסרט שראינו בקניון…", הדוברת מסרבת לשאול את הדמעות מהסרט בקניון בכדי להביע את כל מה שהילדה באחורי החצרות לא מוצאת לו מלים, מסרבת עדיין לשאול אותן בכדי לבטא את מה שעדיין לא ידוע, את מה שלא שואלים עליו- כאילו בעצם אי השאלה, בעצם השתיקה, ניתן יהיה למנוע את הידיעה, את האבדן. ואז מגיעים הידיעה והאבדן: "איפה את". כמו עמי ותמי- הנמענת גם היא הולכת לאיבוד ביער, ואנה הולכת לאיבוד איתה:"(…)עומדת שמש צהריים איפה אַתְּ אני(…)"- העדר הפיסוק והתחימה בשיר אינם מקריים, שכן בתוך האבדן של הנמענת מתרחש גם האבדן של ה"אני", שגם היא מאבדת מגבולותיה, מתמזגת ואובדת בנמענת שלה עד שאני תוהה אם הן לא אחת, בתוך השקיפות והחמקמקות בליבה של הדוברת, שם חיות שתיהן. הן הולכות ואובדות זו בזו עד שלא ברור "איפה אַתְּ אני", איפה האַתְּ ואיפה האני.
ואני ממשיכה לעלעל בספר וקוראת את שירי יום ההולדת שבו, ופוגשת בשיר השלישי מתוך "שיר יומולדת 2005": "היינו בודדים//לבשנו את מעשינו ויצאנו/ לרחוב חנוטים// היומיום כפת אותנו לענייניו/ חתמנו פּה וּפֹה וְשָׁם// כמו כן, משימות מעשיות:/ לתלות כוכבים, לקנות כוסות/ רצנו בבדידות כבדרך/ שבסופה מוחאים כף, מחלקים מים// במלים נבנו בית, דלת, / מיטה זוגית, תנור הגז".
במיוחד אני מוקסמת מהשורות: "היומיום כפת אותנו לענייניו/ חתמנו פה ופה ושם", נדמה לי שאי אפשר למצוא תמונה המשקפת יותר מזאת את היומיום הכופת. ואני יושבת על הספסל במרכז עזריאלי ואנשים רצים ממהרים לנגד עיני- לקנות ולהספיק ולמסור לתיקון- אנשים כְּפותֵי יומיום. ובאמת כמה בדידות וזרות יש בעשייה לפעמים, כאשר לובשים אותה בבוקר בחיפזון מבלי להרהר עליה, מבלי לעצור, להשתהות, להשתאות, לתלות כוכבים. בתוך המולת צהרי יום שישי, אני חושבת לעצמי שהקריאה בספר הזה עכשיו היא בשבילי השתחררות מכפיתת היומיום, משימה מעשית כמו לתלות כוכבים. ואני חושבת כיצד עולם שלם נבנה מולי במלים בספר הזה. ועיני מדלגות אל השיר הבא, הרביעי ב"שיר יומולדת 2005": "נאותו לאהוב אותנו האלים/ בזמן הזה//השמש פִּדְרָה את עורנו בנצנוציה/ הגשם עשה מה שגשם עושֶׂה: גָּבַר// חיכינו לרכבות שיעברו./ כל יום עברה רכבת// עמדנו נחוצים לזמן/ אלמלא נערם בגופנו היה נעלם// התחבאנו בערים גדולות/ גופן הסתיר את עירומנו// ערב ירד/ כשאכלנו מצלחת אחת".
ואני חושבת על מספר האנשים שנכנסים ויוצאים מ"עזריאלי" כל יום ועל העיר הגדולה הזאת, וכמה קל להיות מוחבאים בתוכה. והגשם עושה את מה שגשם עושה, ואולי יש בכך איזו נחמה, איזו יציאה מכפיתת היומיום, והאכילה מצלחת אחת גם היא אולי מנחמת.
כל יום עוברת רכבת. ואני יושבת לי ב"עזריאלי" מול לוח הרכבות, מחכה. וקוראת. עוד 10 דקות תצא הרכבת האחרונה. ואני מחזיקה בידי את הספר של ענת לוין שקניתי לחברה שלי ומרחיקה מעלי את היומיום. פתאום אומרת לעצמי: לעזאזל הכסף. אני צריכה שיר. ואני רצה מהר בחזרה לצומת ספרים, לפני שהרכבת תברח. המוכרת מתפלאת לראות אותי שוב. עוד עותק של "אנה מסתובבת לאט"? , לא, אין להם. ושואלת אם אני רוצה להזמין. לא. אני צריכה את הספר הזה עכשיו. ואני רצה לחנות סטימצקי שממול וקונה את הספר לעצמי. 
וברכבת (שהספקתי…) אני קוראת את השיר "זמן": "והיה זמן שחלומותינו/ היו עטופים בנייר מרשרש בזהב/ והזהב הַבָּהִיר ירד עלינו/ יום ולילה, בצורות של שמש,/ של עננים, של אספלט שחור,/ של גדר/ שם נשקו לךְ בפעם הראשונה/ ומי שנגע בךְ הרגיש את גופךְ גָּדֵל/ בתוך כפות ידיו. זה היה בזמן/ שגשם ירד/ אבל בחדר הלב/ הוילונות נעו/ כאילו רוח קלה מלטפת אֶת/ הדפנות בידיים של נוצות, כנפיים./ אחר כך זמן עבר,/ בהבהובים/ עכשיו גופנו מבקעים את מיטות האגוז/ של ילדותינו, עשבים שוטים/ בסדקי הקירות/ ובחלונות ערים זרות/ פיסות עשן, קרעי אורות".
ומה שאני רוצה לקחת אליי מהשיר הזה זה את נייר הזהב המרשרש, את שימת הלב לכל הפרטים המכילים את חדרי הלב: צורות השמש והעננים. ואת ההשתאות אני רוצה לקחת, הרחק מכפיתת היומיום, את ההשתאות שיש בנשיקה ראשונה, את גדילת הגוף והתרחבות הלב שיש בה. ואת תנועת הוילונות והרוח הקלה, הרחק מהחתימות "פה ופה ושם". ברכבת האחרונה בצהרי יום שישי אני רוצה לעצום את עיני לעשבים השוטים בסדקי הקירות ולפיסות העשן, אני רוצה להמריא מהם והלאה, כמו שהספר "אנה מסתובבת לאט" אִפשר לי לעשות בְּלב מרכז עזריאלי בצהרי יום שישי, על אף ויחד עם הכאב ואימת הקיום המבוטאים בספר. ואני לוקחת אתי מהקריאה הזאת את ה"ידיים של נוצות" הנוגעות בדפנות הלב. אֶת הכנפיים.   

 

 

14 תגובות

  1. "מפגש חטוף" שהופך לברית.
    תודה, ליאור, שהפנית זרקור (נדמה לי שגם תמר משמר עשתה זאת).
    זה אחד מספרי השירה הטובים שיצאו כאן בעשור האחרון.

  2. אני מאד אוהב את הדרך בה כתבת על הספר. טוב לקרא אותך ולרוץ לקנות את הספר בזכותך.

  3. אני נהנית מאוד לקרוא אותך, גם בקורת ספר הופכת לספור אנושי, מענין

  4. כל כך ריגשת אותי בכתיבתך היפה, בנדיבותך (אני קוראת בפליאה תמיד את שכותבים על הספר, שבכלל כותבים ושאומרים כך או כך ומלמדים אותי דבר זה או אחר שידעתי או לא העלתי בדעתי; אני בד"כ לא מגיבה גם כי זה מביך וגם כי נדמה לי שכדאי שאשאר בשקט בתוך השירים. אבל דפיקות הלב, שהתגברו במהלך הקריאה, הפריעו את השקט הזה ואי אפשר היה)תודה רבה ליאור, ענת

    • ליאור גרנות

      ענת, יקרה.
      תודה. ריגשת אותי את- בתגובה שלך ובדפיקות הלב,ובספר שלך.
      ונדמה לי שאני מכירה את התחושה הזאת כשאנשים אחרים פוגשים שיר שלך ופתאום הקריאה שלהם בו חושפת בפנייך דברים שלא ידעת או שידעת בערפול, ואז את מרגישה שלשיר יש, בעצם, כבר חיים משלו ושהוא יכול- באמצעות המבט של הקוראים- ללמד אותך על עצמך דבר או שניים…
      תודה לך- על הספר הכל כך נוגע שלך.
      ליאור.

  5. ליאור
    תןדה, כל כך יפה… להתראות טובה

    • ליאור גרנות

      תודה, טובה
      :)

      • איזה יופי של כתיבה ,ליאור היקרה,סחפת אותי אליך ברשימה רגישה ועדינה ביופיה , שהיא עצמה כמו שיר -שיר על שיר!
        והשירים של ענת- ממתקים לחיך, גם אני אקרא בהם בזכותך, שבת טובה לך ,ליאור, על שהתרת את היום יום מכפיתותיו ברשימה קסומה זו ,ככה לדעתי צריכה להכתב ביקרת על שירה כשאוהבים, מתוך הלב!

        • ליאור גרנות

          חנה יקרה! כל כך תודה. הדברים שלך הפכו את הבוקר לטוב…דברייך נגעו בי מאד, שימחו, ריגשו. ואני שמחה שפתחתי לך את התיאבון לשירים נוספים מהספר היפה הזה. שבת- שלום.

          • ספר נפלא ומרתק.
            לגבי הציטוט מרביקוביץ" – המכירה את את כתב העת דקה? בגיליון השני של דקה – כמדומני – היו תרגומים לעליזה פרטנוי הארגנטינית – השיר שלה קומוניקסיון מבטא את אותה חוסר תוחלת בשירה והרצון במשהו שיהיה לאכול.

          • ליאונורה,
            כן, אני מכירה את "דקה". חזרתי עכשיו לשיר הזה של פרטנוי בעקבות דברייך, זה הולך ככה: "אני מדברת איתך על שירה/ ואתה שואל אותי/ מתי אוכלים./ הנורא מכל הוא/ שגם אני רעבה." מעניין, אני דווקא ראיתי בזה את ההפך… כלומר, בקריאה שלי הרעב שלה הוא דווקא לכך שהנמען יבין שלא הכל הוא אוכל, שלא הכל הוא היומיום. אני רואה את הרעב שלה כרעב להבנה שלו, כרעב לכך שגם הוא ידבר איתה על שירה…

  6. ליאורי, תודה על מתנה מקסימה
    ועל כתיבה רוגשת כזו שמדליקה בי את אהבת המילים. לא בכל יום אני מוצאת לה שותפים, שלא לומר- מורת דרך.

    תודה, החברה שהתפנתה סופסוף להינות מהמתנה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לליאור גרנות