מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
  • ליאור גרנות

    נולדתי ב-1981. כשהייתי בת 6 כתבתי את השיר הראשון שלי, ומאז אני כותבת- על פתקים, במחברות, על כרטיסי רכבת, על קבלות מהמכולת. מדי כמה זמן אני עושה סדר בתיקים שלי ומגלה שם ניירות עם ראשיתן של שורות, עם מחיקות. לפעמים אני מגלה בהן את עצמי מחדש. השורות האלו התגבשו, התעצבו והפכו לשירים, שראו אור בספרי: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), ו"שׂמה והולכת" (קשב לשירה, 2012). ב-2015 ראה אור ספרי "ננינה" שהוא ספר בפרוזה פיוטית, המורכב מדיאלוג מתמשך בין נני ונינה, בנות זוג, היכולות להוות גם חלקים נפשיים של דמות אחת. בין שיר לשיר ובין קריאה לכתיבה, למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה ואחר כך לתואר שני בספרות עברית, שניהם באוניברסיטת בן- גוריון. במקביל השתתפתי בסדנת הכשרה למנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, ומ-2007 אני מנחה סדנאות כתיבה לילדים, נוער ומבוגרים. המפגש עם המשתתפים בקבוצות שלי מעשיר ומרתק אותי ופותח בפניי עולמות: אני מבקשת לכתוב- והם כותבים בריכוז והתלהבות; לפתע אני מבחינה בניצוץ בעיניים של אחד המשתתפים; למישהי יש תובנה נהדרת לגבי פרט בשיר; שירים וסיפורים נולדים לנגד עיני.  בהמשך, למדתי לתואר שני בביבליותרפיה באונ' חיפה, והיום אני מטפלת באמצעות ביבליותרפיה בקליניקה פרטית בתל-אביב, מנחה קבוצות וסדנאות ביבליותרפיה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי טיפול באונ' בן גוריון וביבליותרפיה לאנשי חינוך במכללת אחוה. בנוסף, אני לומדת לדוקטורט בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר אילן. אני מתגוררת ברמת-גן, ומעבר לבתים הנשקפים ממרפסת ביתי אני יודעת שישנו הים, תמיד הים, על הכחול שבו, על תנועתו בין סער ורוגע, הים שמעורר בי תמיד תקווה ותחושה של אין-סוף ושל חוף, וגם מוליד בי שורות חדשות, ורשרוש, ומלים. מחשבות שלי על ספרות וטיפול אפשר לקרוא כאן: www.bibliotherapy.co.il וגם בבלוג שבאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=36 הרשימות שבבלוג שכאן נכתבו בשנים 2008-2010.

בוקר

 

"אם בלילה עולים הדברים אפלים/ בבוקר יהיו השמיים כחולים", כך פותחת המשוררת עמירה הגני את שירהּ "אם בלילה". שורות הפתיחה הללו משדרות תמימות, שלא לומר בנאליות, ואינן חובות בתוכן הפתעה, שהרי כך הורגלנו לראות את הבוקר: כמאיר את הדברים, הופך אותם לבהירים יותר, ולכן גם כאפשריים יותר לחיות אותם ולחוות אותם. אלא שהשורות הבאות הופכות את התמונה על פיה: " והעשב יהיה ריחני וירוק/כמו הושקה בכאב החותר העמוק//ומסמן את פַּנָי בין פנים אחרות/הקמות אל יומן נחרצות וברורות//והיום לקראתן מצלצל וזוהר/ואולי רק אותי הבהיר מסנוור"- אולי הבהיר הזה, שאנחנו אוהבים כל כך לאהוב אותו, הוא זה שדווקא מאיר את הדברים בעירומם, חושף אותם מדי, עד כדי סנוור, ומאלץ אותנו למצמץ בעינינו ובכך לשוב ולעצום אותן לסירוגין ולא לראות, מפאת הסנוור, מפאת האור. והיא ממשיכה: " ואופֵף עד אובדן נשימה, כי בהיר/משקר כמו ראי ושקוף כמו אויר//ומוחה סימנים ופורע כיוון/ושווי המשקל ומידת האיזון//של בוקר נבלע במראות וקולות/ואני לדרכי ברגלים כושלות"- הנשימה אובדת דווקא במפגש עם מה שמדומה לְאוויר, בגלל שקיפותו שלא מותירה שום מקום לאשליה או נחמה; בגלל האמת היתרה שבו, המתבטאת כל כך יפה בצירוף החכם "משקר כמו ראי";  בגלל דחיסותו שלא מותירה שום מרווח נשימה.

המפגש הראשון שלי עם השיר הזה התרחש לפני שתים-עשרה שנים, כאשר שמעתי אותו בביצועה המדויק והנהדר של חוה אלברשטיין ללחן הנפלא שכתבה למילות השיר בדיסק שלה "יונת האהבה" (אלברשטיין, אגב, שרה: "כמו הושקה בכאב החודר העמוק", ולא: "החותר"). מאז השיר הזה מלווה אותי, ובמשך זמן רב אף אימצתי לי אותו כתפישה שלי את הבוקר- חסר רחמים, מפגיש עם המציאות בבת אחת וללא הכנה, כזה שיש לו דרישות.

היום כשאני חושבת על בוקר, אני נזכרת דווקא ב"שיר בבוקר בבוקר" לאמיר גלבוע. שָׁם הבוקר טומן בחובו את כל האפשרויות כולן: "פתאום קם אדם בבוקר" ו"אלף שנים צעירות לפניו/ כפלג צונן, כשיר רועים, כענף". איזו איטיות ואיזה רוגע יש בשורות האלו וכמה מרווח נשימה, בניגוד לאובדן הנשימה בשירהּ של הגני. איזו תחושה של כוח ואופטימיות יש באדם ש"פתאום קם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". כמה תקווה ומרץ יש בהליכה הזאת, האפופה בניחוחות עצי האזדרכת ("וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת"), ברסס הטל ובשובו של האביב ("ורואה כי חזר האביב/ והוריק שוב אילן מן השלכת"). גם המפגש עם הזולת בשיר נחווה כנעים: "לכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום", בניגוד לשיר של הגני, שם ה"פנים האחרות הקמות אל יומן נחרצות וברורות" רק מדגישות ומעצימות עוד יותר את תחושת האבדון של הדובר/ת האבוד/ה ממילא.

המראות והקולות הבולעים את הבוקר בשיר של הגני (ובה בעת גם נבלעים על ידו, משום שהבוקר מסנוור ולכן מעוור מלראות) ולעומתם המראות, קולות הצחוק וריחות האביב המקבלים חיוּת מלאה כל כך בשירו של גלבוע- נוכחים הן בהיבלעותם והן בקיומם בשירו של נתן זך "בשעה שאחרי הלילה": "בשעה שאחרי הלילה/ עוד לא הקיץ האור/ מטוס טס בשמיים/ בחלון עפה ציפור/ והכל שומם, שומם, שותק לו/ והכל שומם, שומם ודומם// בשעה שאחרי הלילה/ את קמה ועוד לא ערה/ לא זוכרת בדיוק מה אמרת לו/ לא זוכרת בדיוק מה קרה/ והכל שומם, שומם, שותק לו/והכל שומם, שומם ודומם/ במקום שהריק ריק, ריק לו/ האהבה אין לה כתובת ושֵׁם/ האהבה אין לה כתובת ושֵׁם// ואין לזה חשיבות עוד/ שמצאתְ בשתיקה מענה/ בשעה שאחרי הלילה/ את מכינה לעצמך ספל קפה// האהבה אין לה כתובת ושֵׁם/ האהבה אין לה כתובת ושֵׁם". על פניו נראה כי יותר מקיומם של המראות, הקולות והחיים מודגשת בשיר דווקא אינותם. היעדר זה בולט גם בביצוע ובלחן של יהודית רביץ לשיר (מתוך הדיסק שלה "עיר קטנה")- ובמיוחד בחזרה על השורה "האהבה אין לה כתובת ושֵׁם", שרביץ כמעט וזועקת אותה.

אלא שקיומם ונוכחותם האפשריים של הדברים עולים דווקא מתוך היעדרם. זך לא מדבר ממש על הבוקר אלא על ה"שעה שלפני הלילה"- אותו רגע חמקמק שכבר לא שייך ללילה ועדיין לא שייך ליום. אותו רגע דק בו כבר קמים אך עדיין לא ממש ערים, שרויים במצב ריחופי בין חלימה לערות, מיטשטשים ביניהם: מה בדיוק קרה? מה שייך לחלום? מה שייך למציאות? מה קרה בליל אמש? דווקא מתוך חוסר המוגדרות של הרגע הזה שאחרי הלילה, מתוך הלימינליות וחוסר השייכות שבו- נולדת אפשרות נוכחותם של המראות והקולות במלוא חיותם. דווקא מתוך השממה, מתוך הריק המוחלט ישנה אפשרות ללידה. כשם שדווקא השתיקה היא היא המענה, כך האהבה שאין לה כתובת ושם- חובה בתוכה את אפשרות קיומן של הכתובות כולן, של האהבות כולן. אולי הידיעה כי עדיין לא נבחרה כתובת, כי עדיין לא סומן שֵׁם- היא המאפשרת להאמין כי כל הכתובות והשמות הם בגדר אפשרות. ואולי האמונה הזאת היא העשויה לגרום לאדם לקום בבוקר, להרגיש כי הוא עם ולהתחיל ללכת.  

אולם בכדי שהאפשרויות אכן יזכו לקיום, ממשות וחיוּת, בכדי שלפחות אחת מהן תתממש- הן זקוקות למפגש עם המציאות, עם אור היום, אותו אור חזק, מסנוור לעתים, ה"מאלץ תמיד לקרא/ לדברים בְּשֵׁם"- כפי שכתבתי בשירִי "בוקר".

אביא אותו כאן במלואו:

 

בוקר

 

בַּחוּץ יֵשׁ זְמַן

שֶׁשַׁיָּך לְאֲחֵרִים:

לִנְהָגֵי מַשָּׁאִית, לַשֶּׁמֶשׁ,

לְפוֹעֲלֵי הַבִּנְיָן.

מַפְלִיא לִפְתֹחַ חַלּוֹן יוֹם

אֶחָד וְלִרְאוֹת: 

הַפִּגּוּמִים שֶׁמִמוּל

הָפְכוּ לְבַיִת.

 

בַּחוּץ אוֹר. וְאֶצְלִי הַחֹשֶׁךְ הַטּוֹב לֹא

מְמַהֵר לְשׁוּם מָקוֹם,

הוּא עוֹטֵף וְכוֹפֵת

לְדִמְיוֹנוֹת מְשֻׁנִּים.

פֹּה אֵין פִּגּוּמִים,

אֲנִי בְּתוֹךְ בַּיִת:

אֹסֶף מִקְרִי שֶׁל קִירוֹת

וּשְׁטִיחִים וּדְמוּיוֹת.

 

אֵין סִבָּה לְהַשְׁכִּים :

אֵינֶנִּי צְרִיכָה לְהַעֲבִיר סְחוֹרָה

מִפֹּה לְשָׁם, לֹא לִבְנוֹת שׁוּם דָּבָר

וּבֶטַח שֶׁלֹּא לָקוּם

לְהָאִיר לְכֹל הָעוֹלָם.

 

אַךְ יֵשׁ מַחְשָׁבוֹת הַמְּדַבְּרוֹת בְּקוֹל

רָם וְלֹא מִתְחַשֵּׁב.

אֲנִי מִתְהַפֶּכֶת לַצַּד הַשֵּׁנִי,

וְהֵן יוֹצְאוֹת בְּרַגְלַיִם קַלּוֹת

אֶל הָאוֹר הֶחָזָק, מְסַנְוֵר,

הַמְּאַלֵּץ תָּמִיד לִקְרֹא

לַדְּבָרִים בְּשֵׁם.   

         

הסיבה המאלצת להשכים היא הצורך או ההכרח לקרא בְּשֵׁם למחשבות, המדברות בקול רם ולא מתחשב. לקרא להן בְּשֵׁם- לכתוב אותן, לשיר אותן. ואחר כך למצוא להן כתובת, נמען אשר הן יהדהדו בתוכו.

 

לפתחו של הבלוג שלי, לבוקרו, הנחתי בפניכם את מחשבותיי על בוקר.

בתקווה שגם לאחר עלות היום אמצא שֵׁם לקרא בו למחשבותיי,

ואמצא אצלכם את הכתובת.

 

  

21 תגובות

  1. צהריים טובים, ברוכה הבאה ליאור עם ה"בוקר "… שהישרת לו עיניים כגמולו על הופעתו המפורשת מלכתחילה מידיי והרב פעמית, על ההתחוללויות וההיתכנויות שיש בו באדם המתעורר למראו…

    זו מחשבת אבסורד או שנדמה לי ?

    גם אם נדמה, זה קיים.

  2. ליאור היקרה והיפה, ברוכה הבאה. אני שמחה שלא ויתרת על שאון הרכבות ושאת עדיין במסע אל קצה התודעה. חזקי ואמצי!!

  3. הבוקר אור איתך, ליאור. ברוכה הבאה.

    • תודה, אמיר. ועכשיו כבר ערב… ואני מקוה שבוקר מחר יהיה כזה שמעורר חשק לקום ולהתחיל ללכת.

  4. מאד נהניתי לקרוא

    שיהיה לך שחר של יום חדש

  5. ליאור
    ברוכה הבאה ואתך יהיה גם לנואור

  6. תפישתי כתפישתך:הבוקר " חסר רחמים, מפגיש עם המציאות בבת אחת וללא הכנה, כזה שיש לו דרישות". והרבה פעמים אני נבהלת…
    ברוכה הבאה!

    • לוסי,
      כן, זה מבהיל לא פעם.אני יודעת. אבל נדמה לי שזה באמת עניין של תקופות. היום אני מסוגלת גם לראות בבוקר את היופי, את הראשית, את התקווה. וכשאני כותבת "היום" גם זה רגעי. גם עכשיו יש ימים שהבוקר מבהיל. אולי צריך לזכור שכשם שלירח יש צד מואר וצד אפל, גם הבוקר מכיל בתוכו את הנבהלות ואת התקווה גם יחד. מאחלת לך אור אמיתי, פנימי.ותודה לך על התגובה ועל ההזדהות.

  7. ברוכה הבאה ובוקר טוב!

  8. "המאלץ תמיד לקרוא לדברים בשם" כמה יפה, וברוכה הבאה

  9. חני, שירה, חנה.
    ולכל המברכות והמברכים:
    כל כך תודה על הברכות ועל האור,
    אני מרגישה שכבר עכשיו אני אכן מוצאת אצלכם כתובת.
    תודה.
    ואור.

  10. איריס קובליו

    ליאור, ברוכה הבאה
    רשימה יפה ושיר מעלה דמעות

  11. אהבתי את "בוקר" שלך, המדויק והפשוט – ברוכה הבאה

השאר תגובה ל ליאור גרנות ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור גרנות