רכבות, בתים, נסיעות, תיקים…
כל אלו מעסיקים אותי הרבה לאחרונה, וודאי בקרוב אכתוב כאן רשימה על חלק מהם או על כולם יחד…
ובתוך כך, בנסיעה מפה לשם או משם לפה נזכרתי בשיר שכתבתי לפני יותר משנה, ועל אף שכיום אני כבר לא באותו מקום (…), משהו מהשיר הזה הדהד בי. אז הנה:
מומחית בלארוז
אֲנִי אִשָּׁה שֶׁמֻּמְחִית
בְּלֶאֱרֹז. כְּשֶׁלֹּא טוֹב לִי
בַּבַּיִת אֲנִי יְכוֹלָה
תּוֹךְ חָמֵשׁ דַּקוֹת
לֶאֱרֹז אֶת עַצְמִי
לְקַפֵּל קָטָן
אֶת הָאַכְזָבוֹת
לְהַסִּיעַ לְבַיִת אַחֵר
וְאִם גַּם שָׁם לֹא
אֲנִי יְכוֹלָה אֲפִלּוּ
תּוֹךְ שָׁלֹשׁ דַּקוֹת
לִדְחֹס חֲרָדוֹת וּדְמָעוֹת
לְתִיק רַחְצָה, אִשָּׁה
שֶׁמֻּמְחִית בְּלֶאֱרֹז
לוֹקַחַת קָבוּעַ
לְכָל מָקוֹם
מִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם וְסֵפֶר
וּשְׁנֵי זוּגוֹת
תַּחְתּוֹנִים
לְכֹל מִקְרֶה שֶׁלֹּא
יָבוֹא, אוּלַי יָבוֹא
מְתַכְנֶתֶת אֶת עַצְמָהּ
לִבְכוֹת בִּנְהִיגָה
בֵּין בַּיִת אֶחָד
לְבַיִת שֵׁנִי,
לְהַחֲלִיף בְּגָדִים בָּרַמְזוֹרִים, לְהִשָּׁאֵר
פְּקוּחַת עֵינַיִם, נִרְדֶּמֶת
בְּקַלּוּת בְּכֹל מִינֵי מִטּוֹת
בִּמְּכוֹנִיוֹת וְרַכָּבוֹת וּמְטוֹסִים
אֵין לָהּ הַרְבֵּה צִפִּיּוֹת, רַק
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהּ
כָּבֵד, שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה
לָזוּז
בִּמְּהִירוּת, אִשָּׁה
שֶׁמֻּמְחִית בְּלֶאֱרֹז נוֹשֵׂאת
קָבוּעַ בֹּשֶׁם וְאֹדֶם וְסוֹמֵק לַלְּחָיַיִם אוּלַי
תִּידָרֵשׁ לְהַצִּיג הַצָּגָה, לִמְצֹא
מָקוֹם לִמְצֹא
חֵן.
מֻמְחִית בְּלֶאֱרֹז נוֹשֵׂאת
בְּכִיס מִכְנַסֵיהָ אֹהֶל
בְּרִגְעֵי הַיֵּאוּשׁ
הִיא מִתְקַפֶּלֶת גַּם
קְטַנָּה לְתוֹכוֹ שֶׁלֹּא
יִרְאוּ, שֶׁלֹּא תֵּדַע
שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ אֲנָשִׁים
שֶׁיְכוֹלִים לִצְעֹק
מֵעַל רֹאשָׁה
וְהִיא לֹא
תִּתְעוֹרֵר.
מיוחד.
גדול! ומוכר להפליא.
(את חייבת ללמד אותי להחליף בגדים ברמזורים, תמיד יש הרגשה שיש יד אחת יותר מידי)
זו מיומנות שדורשת אימון… 🙂
אני מקוה שמיומנות זו תמשיך ללוות אותך. יש בה אמת גדולה.
יפה ליאור את מומחית לארוז אבל הבית נשאר תמיד בפנים וזה העיקר לא?
חנה,
אולי הבית הוא בפנים, ואולי הוא דווקא בנסיעה עצמה. ואולי שניהם יחד.
יפה ומוכר ומהווה חלק מחיי גם כן
איריס,
תודה.
בשנה שעברה קראתי את השיר הזה בשדה בוקר ב"ימי שירה במדבר", וגם שם קיבלתי תגובות של הזדהות מכמה אנשים. יש בזה משהו מנחם קמעה, לדעת שזאת תחושה מוכרת.
הי ליאור, אתמול הייתי כותבת לך שגם לי מיומנות שכזו אולם במקרה היום גיליתי שאני אפילו מומחית בללכת בלי לארוז ואפילו בלי ידיים כשצריך לסתום בהן את האוזניים. לגבי הבית שבפנים אני לא בטוחה שיש, אבל עם או בלי לארוז גיליתי, שאי אפשר ללכת מעצמך, ולכן אין באמת לאן ללכת.
סיגל יקרה,
ואולי הבית הוא הכוח הפנימי, העוצמה הפנימית, זו שבזכותה הצלחת היום ללכת בלי לארוז ובלי ידיים, כי כנראה שהיית חייבת. העוצמה הזאת שאותתה לך כן לחפש מקום אחר וטוב- אולי היא היא הבית שאפשר וכדאי לשוב אליו, שקרא לך אליו וקיבל אותך לתוכו. היא הבית שנמצא בתוכך.
מסכימה, החפצים מייצגים את בעליהם.
הבית האמיתי נמצא בתוך המוח והנפש.
אני שונאת לארוז כי זה מחייב מיון ובחירה …
יפה
כל כך
self-contained
הלוואי עלי.
וחוץ מזה – שיר מקסים.
הדר (מהבאצ'ו).
כשנוסעים מומלץ לארוז דברים טובים: שוקולדים לדרך, בגדים יפים וחיוך. מומלץ לסוע למקום שמח, מקום שכבר יש בו חן.