בננות - בלוגים / ליאור גרנות / מומחית בלארוז
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
  • ליאור גרנות

    נולדתי ב-1981. כשהייתי בת 6 כתבתי את השיר הראשון שלי, ומאז אני כותבת- על פתקים, במחברות, על כרטיסי רכבת, על קבלות מהמכולת. מדי כמה זמן אני עושה סדר בתיקים שלי ומגלה שם ניירות עם ראשיתן של שורות, עם מחיקות. לפעמים אני מגלה בהן את עצמי מחדש. השורות האלו התגבשו, התעצבו והפכו לשירים, שראו אור בספרי: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), ו"שׂמה והולכת" (קשב לשירה, 2012). ב-2015 ראה אור ספרי "ננינה" שהוא ספר בפרוזה פיוטית, המורכב מדיאלוג מתמשך בין נני ונינה, בנות זוג, היכולות להוות גם חלקים נפשיים של דמות אחת. בין שיר לשיר ובין קריאה לכתיבה, למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה ואחר כך לתואר שני בספרות עברית, שניהם באוניברסיטת בן- גוריון. במקביל השתתפתי בסדנת הכשרה למנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, ומ-2007 אני מנחה סדנאות כתיבה לילדים, נוער ומבוגרים. המפגש עם המשתתפים בקבוצות שלי מעשיר ומרתק אותי ופותח בפניי עולמות: אני מבקשת לכתוב- והם כותבים בריכוז והתלהבות; לפתע אני מבחינה בניצוץ בעיניים של אחד המשתתפים; למישהי יש תובנה נהדרת לגבי פרט בשיר; שירים וסיפורים נולדים לנגד עיני.  בהמשך, למדתי לתואר שני בביבליותרפיה באונ' חיפה, והיום אני מטפלת באמצעות ביבליותרפיה בקליניקה פרטית בתל-אביב, מנחה קבוצות וסדנאות ביבליותרפיה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי טיפול באונ' בן גוריון וביבליותרפיה לאנשי חינוך במכללת אחוה. בנוסף, אני לומדת לדוקטורט בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר אילן. אני מתגוררת ברמת-גן, ומעבר לבתים הנשקפים ממרפסת ביתי אני יודעת שישנו הים, תמיד הים, על הכחול שבו, על תנועתו בין סער ורוגע, הים שמעורר בי תמיד תקווה ותחושה של אין-סוף ושל חוף, וגם מוליד בי שורות חדשות, ורשרוש, ומלים. מחשבות שלי על ספרות וטיפול אפשר לקרוא כאן: www.bibliotherapy.co.il וגם בבלוג שבאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=36 הרשימות שבבלוג שכאן נכתבו בשנים 2008-2010.

מומחית בלארוז

                     
רכבות, בתים, נסיעות, תיקים… 
כל אלו מעסיקים אותי הרבה לאחרונה, וודאי בקרוב אכתוב כאן רשימה על חלק מהם או על כולם יחד… 
ובתוך כך, בנסיעה מפה לשם או משם לפה נזכרתי בשיר שכתבתי לפני יותר משנה, ועל אף שכיום אני כבר לא באותו מקום (…), משהו מהשיר הזה הדהד בי. אז הנה:

מומחית בלארוז 

אֲנִי אִשָּׁה שֶׁמֻּמְחִית
בְּלֶאֱרֹז. כְּשֶׁלֹּא טוֹב לִי
בַּבַּיִת אֲנִי יְכוֹלָה
תּוֹךְ חָמֵשׁ דַּקוֹת
לֶאֱרֹז אֶת עַצְמִי
לְקַפֵּל קָטָן
אֶת הָאַכְזָבוֹת
לְהַסִּיעַ לְבַיִת אַחֵר
וְאִם גַּם שָׁם לֹא
אֲנִי יְכוֹלָה אֲפִלּוּ
תּוֹךְ שָׁלֹשׁ דַּקוֹת
לִדְחֹס חֲרָדוֹת וּדְמָעוֹת
לְתִיק רַחְצָה, אִשָּׁה
שֶׁמֻּמְחִית בְּלֶאֱרֹז
לוֹקַחַת קָבוּעַ
לְכָל מָקוֹם
מִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם וְסֵפֶר
וּשְׁנֵי זוּגוֹת
תַּחְתּוֹנִים
לְכֹל מִקְרֶה שֶׁלֹּא
יָבוֹא, אוּלַי יָבוֹא
מְתַכְנֶתֶת אֶת עַצְמָהּ
לִבְכוֹת בִּנְהִיגָה
בֵּין בַּיִת אֶחָד
לְבַיִת שֵׁנִי,
לְהַחֲלִיף בְּגָדִים בָּרַמְזוֹרִים, לְהִשָּׁאֵר
פְּקוּחַת עֵינַיִם, נִרְדֶּמֶת
בְּקַלּוּת בְּכֹל מִינֵי מִטּוֹת
בִּמְּכוֹנִיוֹת וְרַכָּבוֹת וּמְטוֹסִים
אֵין לָהּ הַרְבֵּה צִפִּיּוֹת, רַק
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהּ
כָּבֵד, שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה
לָזוּז
בִּמְּהִירוּת, אִשָּׁה
שֶׁמֻּמְחִית בְּלֶאֱרֹז נוֹשֵׂאת
קָבוּעַ בֹּשֶׁם וְאֹדֶם וְסוֹמֵק לַלְּחָיַיִם אוּלַי
תִּידָרֵשׁ לְהַצִּיג הַצָּגָה, לִמְצֹא
מָקוֹם לִמְצֹא
חֵן.
מֻמְחִית בְּלֶאֱרֹז נוֹשֵׂאת
בְּכִיס מִכְנַסֵיהָ אֹהֶל
בְּרִגְעֵי הַיֵּאוּשׁ
הִיא מִתְקַפֶּלֶת גַּם
קְטַנָּה לְתוֹכוֹ שֶׁלֹּא
יִרְאוּ, שֶׁלֹּא תֵּדַע
שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ אֲנָשִׁים
שֶׁיְכוֹלִים לִצְעֹק
מֵעַל רֹאשָׁה
וְהִיא לֹא
תִּתְעוֹרֵר.

14 תגובות

  1. סיגל בן יאיר

    גדול! ומוכר להפליא.
    (את חייבת ללמד אותי להחליף בגדים ברמזורים, תמיד יש הרגשה שיש יד אחת יותר מידי)

  2. אני מקוה שמיומנות זו תמשיך ללוות אותך. יש בה אמת גדולה.

  3. איריס קובליו

    יפה ומוכר ומהווה חלק מחיי גם כן

    • ליאור גרנות

      איריס,
      תודה.
      בשנה שעברה קראתי את השיר הזה בשדה בוקר ב"ימי שירה במדבר", וגם שם קיבלתי תגובות של הזדהות מכמה אנשים. יש בזה משהו מנחם קמעה, לדעת שזאת תחושה מוכרת.

  4. הי ליאור, אתמול הייתי כותבת לך שגם לי מיומנות שכזו אולם במקרה היום גיליתי שאני אפילו מומחית בללכת בלי לארוז ואפילו בלי ידיים כשצריך לסתום בהן את האוזניים. לגבי הבית שבפנים אני לא בטוחה שיש, אבל עם או בלי לארוז גיליתי, שאי אפשר ללכת מעצמך, ולכן אין באמת לאן ללכת.

    • ליאור גרנות

      סיגל יקרה,
      ואולי הבית הוא הכוח הפנימי, העוצמה הפנימית, זו שבזכותה הצלחת היום ללכת בלי לארוז ובלי ידיים, כי כנראה שהיית חייבת. העוצמה הזאת שאותתה לך כן לחפש מקום אחר וטוב- אולי היא היא הבית שאפשר וכדאי לשוב אליו, שקרא לך אליו וקיבל אותך לתוכו. היא הבית שנמצא בתוכך.

      • מסכימה, החפצים מייצגים את בעליהם.
        הבית האמיתי נמצא בתוך המוח והנפש.
        אני שונאת לארוז כי זה מחייב מיון ובחירה …

  5. כל כך
    self-contained
    הלוואי עלי.
    וחוץ מזה – שיר מקסים.
    הדר (מהבאצ'ו).

  6. כשנוסעים מומלץ לארוז דברים טובים: שוקולדים לדרך, בגדים יפים וחיוך. מומלץ לסוע למקום שמח, מקום שכבר יש בו חן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לליאור גרנות