בננות - בלוגים / חני שטרנברג / על כבשים ומגשים
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

על כבשים ומגשים

 

 

 

מזה זמן מה אני חושבת על טפט. על טפט עשוי מזכרונות. בהתחלה חשבתי שאעטוף בו חדר שלם, אחר כך חשבתי שאולי פס אחד יספיק, ומשחשבתי על פס חשבתי גם על זמן, כלומר על פס של זמן, שאוכל לסדר לאורכו את זכרונותיי לפי הסדר: קודם הילדות, אחר כך הנעורים ואחריהם הבגרות כמו מין טור הנדסי או גיאומטרי עולה.  כיוון שחשבתי גם על פס וגם על זכרונות וגם על זמן, ניסיתי להיזכר בזיכרון הראשון שלי, ולא סתם בזיכרון ראשון אלא בזיכרון הראשון שלי שקשור ליום השואה המתקרב, ונזכרתי במורה שהיתה לי בכיתה ג' או ד', שהיה לה אופנוע עם סירה, ושבצעירותה היתה בהגנה או בפלמ"ח. המורה הזאת אהבה מאוד את השפה העברית ובעיקר אהבה מילים נרדפות.
בזכותה למדתי שמילה נרדפת של שמש זאת חמה, שלירח קוראים לבנה ואפילו סהר (כשהוא לא מלא), שאף הוא חוטם, ועוד כהנה וכהנה מילים יפות שהיא מאוד אהבה. ביום השואה היא הביאה לכיתה ספר ששמו "כצאן לטבח", כלומר ספר שעל הכריכה שלו היה מצוייר צלב קרס שחור על רקע אדום וסימן שאלה שחור גדול, כי הספר הזה, הסבירה לנו המורה, שואל איך היהודים הסכימו ללכת כמו "צאן לטבח". המילים הנרדפות של "כצאן לטבח", הסבירה, הן "כמו כבשים לשחיטה".
בגיל ההוא כבר ידעתי לצייר די יפה כבשים. ציירתי אותן בעיקר בשיעורי תורה כשלמדנו על משה רבינו או על אברהם ויעקב אבינו שהיו רועי צאן. אפילו דוד המלך היה רועה צאן, ככה שהיו לי די הרבה הזדמנויות לתרגל, וידעתי לסלסל להן יפה את התלתלים ולהוסיף לתלתלים רגליים ופנים. בדרך כלל ציירתי אותן באחו, שזאת מילה נרדפת לשדה, מלחכות עשב ירוק ואפילו פרחים, אבל אף פעם לא העליתי בדעתי שהן יכולות להיות דומות ליהודים או שהיהודים יכולים להיות דומים להן, ולא סתם יהודים, אלא יהודים כמו הוריי וכמו הבני דודים שלהם מתל אביב וכמו השכנה שלנו מלמטה, שהיה לה מספר כחול על היד ועוד כלמיני הורים של ילדים מהכיתה שלי.
גם לא הבנתי איך בדיוק היהודים כבשים האלה הלכו לשחיטה, כי המורה הסבירה לנו שבעצם רימו אותם: אמרו להם שהם הולכים לעשות מקלחת ובמקום מים הזרימו להם בטוש גז, ובנוסף אחרי שהם מתו עשו מהם סבונים.
המקום היחיד שהיכרתי שיכלו להכניס אליו כבשים ולהזרים להם גז מהמקלחת ולהשתמש בסבונים היה במלתחות של "החוף השקט". שם, במלתחות האלה היו שני טורים של מקלחות והיה פתח שדרכו היה אפשר להכניס כבשים, אבל אף אישה לא היתה מסכימה בשום פנים ואופן שיעשו דבר כזה. אפילו לא הנשים ששכבו ערומות על הספסלים מרוחות בוולווטה ובשמן אגוזים והשתזפו. פעם היו שם צעקות איומות רק כי מישהי ראתה עין של גבר מציץ מאיזה חור בקיר. כל הסיפורים שהמורה סיפרה נשמעו מוזרים מאוד, ובעיקר היה קשה להבין למה היהודים הסכימו שיעשו להם דברים כאלה.
גם המורה שלי לא הבינה. בכל אופן אני לא זוכרת שהיא ענתה על השאלה הזאת, והחלטתי שאשאל בבית את הוריי, ואספר למחרת בכיתה מה הם ענו. המורה אהבה כשילדים סיפרו בכיתה דברים שההורים סיפרו להם בבית. פעם כשלמדנו את השיר "חדר קטן צר ואפל" התלמידה הכי טובה סיפרה למחרת בכיתה, שאבא שלה סיפר לה שהוא למד בכזה "חדר", והמורה היתה מאוד מרוצה. ידעתי שגם אבא שלי למד ב"חדר" והצטערתי שלא שאלתי.
הבעייה היתה שביום השואה הוריי נהגו להקשיב לתוכניות ברדיו, שאנשים סיפרו בהן מה עבר עליהם בזמן השואה ואיך הם ניצלו, וכך נהגו גם ביום השואה ההוא. מישהי סיפרה איך חיה בתוך בור ואיך האדם שהחביא אותה בבור הביא לה אוכל כמו לכלב, וכך הציל אותה, אבל אף אחד לא אמר מילה על כבשים. חיכיתי בסבלנות שהסיפורים ייגמרו, אבל הם לא נגמרו וכבר היה מאוחר והייתי צריכה ללכת לישון.
בסוף שאלתי. סיפרתי להוריי על הספר שהמורה הביאה ועל השאלה שהיתה כתובה לו על הכריכה, והסברתי את המילים הנרדפות, אבל גם הוריי לא ידעו מה לענות, בכל אופן לא תשובה שזכורה לי. אחר כך שכחתי מכל העניין, כי עבר זמן והתחלנו ללמוד על יום הזיכרון לחללי צה"ל.
ביום הזה המורה לא הביאה לכיתה שום ספר ושום שאלה. ביום הזה היא הביאה שיר על נער ונערה שמדברים עם האומה, ומסבירים לה שהם מגש הכסף שעליו ניתנה לה המדינה, ואחר כך נופלים. המורה הסבירה שהכוונה היא לחיילים שנהרגו במלחמת השחרור, כי "נופלים" זאת מילה נרדפת ל"נהרגים" וגם ל"חללים".
כשהיא אמרה את זה נזכרתי שאבא שלי הולך כל שנה לאזכרה של בן דוד שלו, שנהרג במלחמת השחרור, ונזכרתי שגם לאבא שלי בעצמו יש בארון, במגרה של הממחטות והסידורים והכיפות והטלית, אות של מלחמת השחרור שהוא שמר בקופסה מיוחדת, וידעתי גם ששניהם היו קודם בשואה, גם אבי וגם בן דודו שנפל, ולא הבנתי איך תוך שבוע אנשים יכולים להפוך מכבשים למגשים, אבל את השאלה הזאת לא שאלתי אף אחד. עד היום. 

                                                      *


 נא לא להגיב לפוסט הזה. תודה.

 

 

 

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג