כשהייתי סטודנטית באקדמייה למוסיקה בירושליים השתתפתי בתחרות כוריאוגראפייה ע"ש גרטרוד קראוס שהתקיימה במרכז ע"ש ז'ראר בכר, וחזי לסקלי,שבין שאר עיסוקיו היה גם מבקר מחול, השתתף כשופט בתחרות.
הוא לא אהב את התחרות, אבל אהב את הריקוד שחיברתי , שכלל הקראת שירים על ידי הרקדניות, וכתב עליו ביקורת מחמיאה מאוד בעיתון "העיר".
אני לא זוכרת אפילו איך נודע לי שהביקורת התפרסמה ואיך הישגתי אותה. אולי באמצעות ידיד שהיה לי באותם ימים – צייר תל אביבי. הוא גם הציע לי ליצור קשר עם חזי לסקלי ולהודות לו על הביקורת, אבל אני לא הבנתי על מה עליי להודות, וגם לא ידעתי איפה לחפש אותו, ואם אמצא מה בדיוק להגיד. ויתרתי על הרעיון, אבל את הביקורת שמרתי, והיא עברה אתי במשך השנים מבית לבית, ובאופן ניסי כלשהו שרדה עד היום.
היום, אחרי שקראתי את הפוסט שכתב אמיר אור על חזי לסקלי, חיפשתי ומצאתי אותה בתוך קלסר שבו שמרתי צילומים, תעודות ומיני מסמכים מהימים שבהם עסקתי בריקוד. את העבודה שחזי לסקלי אהב, היצגתי בהמשך גם בפסטיבל עכו, ולאחר מכן היצגתי בפסטיבל עכו עבודה נוספת ששילבתי בה טקסט שכתבתי. את העבודה הזאת הזכיר גדעון עפרת בספר שכתב ששמו "המדיום האמנותי".
דפדפתי בקלסר, הסתכלתי בתמונות ובמסמכים והצטערתי. הצטערתי על שעזבתי את עולם הריקוד. העזיבה התרחשה בהדרגה אחרי שעברנו מירושליים לחיפה. הייתי אז אמא לשני תינוקות, אבל עדיין לא ויתרתי לגמרי. מצאתי עבודה כמורה לריקוד בבית ספר יסודי וקוויתי שגם אמצא רקדנים ורקדניות שאוכל לשתף איתם פעולה, ואפילו חיפשתי, אבל לא מצאתי. כל החברות שלמדו אתי היו רחוקות, ולא מצאתי אף אחד ואף אחת שדיבר או דיברה בשפת הריקוד שלי. גם הוראת הריקוד אכזבה אותי, ובעיקר אכזבה אותי המשכורת שהיתה לפי שעות וללא שום תנאים סוציאליים. רציתי עבודה נורמלית שתסייע בפרנסת המשפחה, וריקוד התחיל להיראות כמו מקצוע בלתי אפשרי, כמו חלום שחלמה מישהי אחרת. לא הבנתי מה חשבה לעצמה המישהי הזאת כשהעלתה בדעתה שתוכל לעסוק אי פעם בריקוד באופן מקצועי. לפעמים אפילו כעסתי עליה, כאילו הטעתה אותי.
כשחברה סיפרה לי שמחפשים מורה לעברית לעולים חדשים בבית הספר התיכון שבו למדתי, פניתי בבקשה לעבוד שם והתקבלתי. עם תחילת עבודתי שם נסתם הגולל על חלום הריקוד שלי.
יש אנשים שאומרים ש"מה שצריך לקרות קורה" וש"שום דבר אינו מקרי". אני מעדיפה את המשפט הראשון בלי ה"צריך". פשוט: מה שקורה – קורה, ובקשר למקריות אינני יודעת. לפעמים אני מרגישה שהחיים הם מקריים לגמרי, אם כי נשמעים לאי אילו חוקים, ולפעמים, כשמתרחשים צירופי מקרים מיוחדים, נדמה לי שמישהו או משהו, אכן, מכוון את הדברים.
כשחזי לסקלי כתב את הביקורת על הריקוד שלי לא היכרתי עדיין את שיריו היפים. התוודעתי אליהם רק יותר מאוחר, והם דיברו אליי מאוד. ניכרה בהם גם האהבה שלו לריקוד, שכן, וגם זאת התחוור לי יותר מאוחר, היה גם רקדן. וגם הוא, כמוני, היה בן של ניצולי שואה, וגם לכך התייחס בשיריו.
כששמעתי שנפטר הצטערתי מאוד. הצטערתי כמו שמצטערים על מישהו שמכירים, למרות שלא היכרתי אותו. הצטערתי כי פתאום היתה לי הרגשה שאילו היכרנו בטח היינו מוצאים הרבה נושאים משותפים לשוחח עליהם, ומי יודע, אולי היינו אפילו מתחברים. הצטערתי עליו כמו על חבר טוב שיכול היה להיות לי. ובעיקר הצטערתי על שלא הודיתי לו כפי שיעץ לי אותו ידיד.
כל זמן שחי אפשרות ההודייה היתה קיימת, אבל עם מותו היא הסתיימה לחלוטין.
בעקבות התחושות האלה כתבתי שיר שהתפרסם לימים בספרי "שירי מעבר". קראתי לו "תודה מאוחרת", אבל בספר לא הקדשתי אותו לחזי לסקלי, כי לא רציתי לעורר שאלות מיותרות כמו למשל: "על מה את מודה לו ולמה בעצם" ועוד מיני שאלות שחשבתי שאנשים עלולים לשאול, וחששתי שיביכו אותי.
כשקראתי לימים, אחרי שעברנו לגור בזכרון, את שירי המחול של חזי לסקלי חשבתי לעצמי שאם היו לי רקדנים מתאימים בסביבה הייתי מחברת לשירים ריקודים, אבל הרקדנים שוב לא היו, והשגתם שוב נראתה כמו משימה בלתי אפשרית. מי יודע, אולי בכל זאת "מה שצריך לקרות קורה", ואולי מישהו אחר יחבר פעם את הריקודים האלה במקומי.
איך הסביר לי אתמול בני הצעיר? יצירה, הוא אמר לי, היא משהו רוחבי, לא אופקי. כל מי שיוצר תורם להתהוותה של היצירה. אז עכשיו המחשבה שגם אני תרמתי ליצירה ריקודית רוחבית, שגם חזי לסקלי היה שותף לה, מנחמת אותי.
וזה השיר שכתבתי לחזי לסקלי:
תודה מאוחרת
פתאום, בנסיעה מקרית ממקום אחד לשני,
נזכרתי במילים הטובות שכתבת על עבודתי,
וביהירותי, שמנעה ממני
להודות לך עליהן בעודך בחיים,
וגחנתי והרמתי ואחזתי אותן בכף ידי,
קומץ מילות עפר,
פורחות כשושנים.
ועכשיו אני נזכרת שכשערכו בזכרון ערב ספרותי לכבוד הספר שלי, סיפרתי על נסיבות כתיבת השיר הזה, והמנחה לא הבין למה הרגשתי כפי שהרגשתי, ואני התקשיתי להסביר.
—
כתבתי את הפוסט בעקבות הפוסט הזה של אמיר אור:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10613&blogID=182
גם אני הצטערתי מאד על מותו של חזי לסקלי שלא הכרתי מעולם. היה בשיריו משהו מאד אינטימי, שאיפשר להרגיש כאילו מכירים אותו אישית.
ואני מאד מבינה, גם את המבוכה ליצור קשר, וגם את תחושת ההחמצה בדיעבד. יש לי רשימה ארוכה של אנשים שהתביישתי לדבר איתם או סתם לא יצא, ובסופו של דבר היה מאוחר מדי. כנראה שדברים כאלה הם בלתי נמנעים.
כן, כנראה בלתי נמנעים, ענת. תודה על ההבנה ועל התגובה.
חני, חזי לא שיבח בקלות, וגם לא "ליטף".
הסיפור מרגש, אבל אולי דווקא טוב שבמקום תודה יצא שיר.
תודה, אמיר. קראתי היום שוב את הביקורת וברור ממנה שהוא היה איש אמת. כמו בכתיבה שלו שגם היא לא "ליטפה". ועכשיו בנוסף לשיר יש גם סיפור 🙂
רשימה יפה, אינטימית, חני.
תודה, גבריאלה. שמחה שאהבת 🙂
ואוו חני, איזה כתבה יפה, מצטערים, מצטערים… וההווה דופק בדלת, האמונה שלי אומרת, שחבל אבל מצד שני, אי אפשר לתכנן את החיים, הם מפתיעים.
עשיתי טעויות בחיי… מידי הרבה…
אני מצטערת שלא הייתי יותאר אמיצה , מצד שני, שלישי וחמישי… כניראה שלא היו לי מספיק כוחות.
היום, אני משתדלת להכיר גם את הרזרבות שלי.
יקירתי איזה וידוי.
תודה לחזי, וגם לך על השיתוף.
להתראות טובה
תודה רבה, טובה. הצער, ההחמצה – אלה רגשות אנושיים שקשורים לתחומים שונים בחיים.
ואיזה יופי שהיום את משתדלת להכיר את הרזרבות.
תודה גם לך על השיתוף 🙂
מאוד מרגש, הכתוב וגם השיר, עכשיו את רוקדת בשירה
חני יקרה, תודה רבה. "רוקדת בשירה" – איזה יופי! וגם כיוונת לדעתי, כי באמת התחלתי לחשוב על הקשר שבין הריקוד לכתיבה. בעצם בריקוד שילבתי את הכתיבה, אז למה לא לשלב בכתיבה את הריקוד?
יפה הכתיבה שלך חני. משהו מהדהד לי מוכר. גם אני למדתי באקדמיה בירושלים. הייתי צופה בהרבה כוראוגרפיות. אולי הכרתי אותך אז. המון מים זרמו בנהר מאז. גם אותי חזי לסקלי ריגש אז. אסתכל מחר שוב בספרו שהתאבק אצלי על המדף
הפתעת אותי, איריס. מי יודע, אולי באמת היכרנו.
והכי חשוב: ברכות על התערוכה. אני רוצה מאוד להגיע. הרבה הצלחה!
חני, בכתיבתך הבאת לכאן עוד ניצוץ מאיר מחזי לסקלי.
שמחה שככה את מרגישה, תמי. הרבה תודה.
מרגש לקרוא, חני. גם את הסיפור וגם את השיר.
את חזי הכוריאוגרף והרקדן לא הכרתי. אבל את חזי המשורר הכרתי (כקורא). והוא אהוב עלי מאד. גם אני כתבתי לו שיר (או: סדרת פרגמנטים, ליתר דיוק), ומעולם לא העזתי לחשוף. מוזר. אבל יש, כנראה, משהו אינטימי ופרטי (יותר מהרגיל) ביחס למשורר הזה.
מעניין מאוד מה שאתה מספר שחר – מריו. נראה לי שהכתיבה שלו מצליחה לגעת במקומות אינטימיים ולעורר אותם. זה קשור כנראה גם ליכולת החשיפה שלו, ליכולת שלו לדבר על דברים לא מדוברים. אני סקרנית מאוד לקרוא את הספר החדש של כתביו שעומד לצאת, ולראות אותו במבט מחודש.
ובקשר לחשש מחשיפה – אני מכירה את התחושה הזאת. אנחנו חוששים לחשוף את הדברים היותר עמוקים והיותר משמעותיים שלנו, שעלולים לגרור בעקבותיהם איזשהו שינוי.(ככה לפחות זה אצלי).
ספור מרגש חני , איך הדברים נרקמים ונפרדים , מתרחקים ונפרמים
ואיך הריקוד מרחף מעל
תודה רבה, ריקי. שמחה שהריקוד מרחף
מעל. שהוא לא נעלם 🙂