ואילו אצלנו, שמעון,
התחמושת העיקרית היתה
גוּלְגָלָעכִים , שֶׁאֵלֶה פירות קטנים וקשים
שקטפנו מעצים
וירינו בתוך צינורות
אבל האווירה הייתה אותה אווירה בדיוק
מלחמה של השיכון התחתון בשיכון העליון
להם היה את אדם, פרא אדם, שסיפרו
שהוא ישן על עצים (לימים, להפתעת הכול, נעשה רופא)
ולנו לא היה מישהו כל כך מאיים
אבל בסופו של דבר גם אצלנו כמו אצלכם
לא היה ברור מי ניצח בסוף,
פשוט התעייפנו
ובינתיים הגיעו המלחמות הגדולות
אבל באחת המלחמות ההן
ילד שׁגוּלְגָלֶע פגע לו במצח – התעלף,
וככה הבנתי כבר אז שכל המלחמות
בסופו של דבר פוגעות.
כל המלחמות
—-
שיר בעקבות שירו של שמעון מרמלשטיין כאן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=26690&blogID=445
צחקתי.
אנחנו שייכים לאותו דור.
שבו המלחמות המדומות התחברו לאמיתיות.
עד שהפכו לאחת. מלחמת מאה השנים.
הנשק עם הגולגלך (מעץ הדומים) ועם חיצים עשויים מנייר הנורים בתוך צינור פלסטי (ששימש לצנרת חשמל) היה כואב ומפחיד. וכוון בדרך כלל לעוברי אורח אקראים. או לדוסים. בקיצור למי שלא אנחנו. ועוד שקלנו לגבות דמי כיס מהעוברים ברחוב שלנו. כמו פיראטים. ילדים פיראטים.
אבל במלחמה ההיא, שהייתה בכיתה (למעשה של אחי שגדול ממני בשנה. אז לא יכולתי שלא להצטרף אליו בשמחה)שהתפלגה לשתיים. בגלל איזה עלבון. שאף אחד כבר לא זוכר מהו. עברנו כבר לארטילריה כבדה.
תפו"א ואשכולית הנזרקת ממרחק של עשרים שלושים מטר. יכולה להרוג בן אדם.
כבר אז היינו חסרי רחמים.
מאז נהיינו עוד יותר.
בערב הזיכרון הלכתי בפעם הראשונה לבית הקברות בסגולה (בדרך כלל הייתי הולך בימי השנה למישהו שלמד איתי בכיתה)לבקר את כולם ביחד. והיה שם טייס קרב. שהיום הוא קברניט באל-על. הוא זכר את הקרב ההוא , בין חלקי הכיתה. וכשאימי היפה, באה לבית שלו כדי לשאול מדוע הוא ערק לצד מנגד. הטייס לעתיד התחבא בתוך הארון. כי לא הייתה לו תשובה לשאלה.
שמע. אמרתי לו. זה סיפור גדול. אני אכניס אותו למה שאני כותב. בלי להסגיר שמות ומקומות.
בכלל ממרחק של שנים. הכול נראה לי כמו סרט של פליני ודיוויד לין. ההמתנה של ששת הימים. הסירנה של שמונה בבוקר,בבית הספר, כשפרצה המלחמה. איך אנחנו בחצר הבית. ומעל הראש, מתרחש קרב אוויר בין מירז' שלנו להוקר הנטר ירדני. ועד שאני מספיק לרווץ החוצה. הירדני כבר נופל ליד כפר סירקין.
והמירז' עושה גלגול של נצחון.
לגמרי אותו דור, שמעון.
זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי כשקראתי את השיר שלך: הוא מהדור שלי. מה שהולך ומתברר זה שאין יותר דורות כאלה. בעצם ראיתי את זה כבר כשהילדים שלי היו קטנים. לא הבנתי למה הם לא כל היום בחוץ – כמונו. והגדרת את זה כל כך יפה. עוד לא פסקו המלחמות בשיכון וכבר התחילו המלחמות האמיתיות ואנשים התחילו להיהרג באמת, כלומר צעירעם שרק אתמול עוד נלחמנו איתם בגולגכים.
דרך אגב התלבטתי באמת לגבי הגולגלה איך כותבים ב"הא" או ב"עין" בסוף החלטתי שזאת נשמעת כמו מילה ביידיש.
והסיום של התגובה שלך הוא שיר בפני עצמו:
"בכלל,ממרחק של שנים הכול נראה לי כמו סרט של פליני ודיוויד לין. ההמתנה של ששת הימים. הסירנה של שמונה בבוקר,בבית הספר, כשפרצה המלחמה. איך אנחנו בחצר הבית. ומעל הראש, מתרחש קרב אוויר בין מירז' שלנו להוקר הנטר ירדני. ועד שאני מספיק לרוץ החוצה. הירדני כבר נופל ליד כפר סירקין.והמירז' עושה גלגול של נצחון."
כן…לגמרי סרט של פליני ובעיקר "זכרונות"
אח שלי נפגע פעם מגולגלע שכזה, או מאיצטרובל, ונפער לו חור במצח. רק אחרי 10 ימים החל החור להתמלא והמצח חזר אל עצמו.
וואו. כן…אפשר היה ממש להיפצע מזה. אלה דברים שזוכרים. העיקר שהתרפא בסוף:)