חני שטרנברג כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית
המשוררת אומרת
שכדאי מאוד שניסע
לפגישה של
איגוד המשוררים
בתל אביב
מבקשים כסף מהממשלה
היא מסבירה לי
כדי שיהיו עוד קרנות
רוצים אפילו לחוקק חוק שירה
"אבל…" אני מהססת
"בלי אבל,
נוסעים וזהו"
היא פוסקת
ואנחנו נוסעות.
בדרך היא נראית מרוצה
אבל בי מתרוצצים ספקות
אלה הרי אותם אנשים,
אני חושבת,
שגם קודם אחזו בתקציבים,
לכל היותר הצליחו להשתחל פנימה
עוד אחד או שניים,
הם פשוט מבקשים להגדיל עוד יותר
את הכוח,
איך היא לא רואה את זה?
היא כזאת תמימה.
"ואת כזאת חשדנית"
היא נוזפת בי
כמו מורה בתלמידה
"רואה תמיד
את חצי הכוס הריקה
הם הרי אמרו
שהפעם הם דואגים לכולם, לא?
למה את אף פעם
לא נותנת צ'אנס לבני אדם?"
"טוב טוב, תירגעי,"
אני אומרת לה
ושותקת
ושתינו מביטות בנוף
איך הוא רץ אחורה
בזמן שאנחנו רצות קדימה
בפגישה
למרבה ההפתעה
אנחנו דווקא נהנות
יש אוירה טובה
הגיע אפילו חבר כנסת
נחמד מאוד
הוא מסביר שיש לחוק סיכוי
כי חברי כנסת לא יירצו להיראות
כמי שלא תומכים בשירה
גם המשוררים נראים נחמדים,
אבל מסתבר שיש כבר ועדה
שתקבע מחר סופית
מי יופיע בכנס
ורוצים משוררים מפורסמים
שיביאו קהל
שיביא את התקשורת
"את רואה"
אני לוחשת לה
"הכל כבר סגור,
מקומבן,
זאת אותה שיטה בדיוק,
אותה גברת בשינוי אדרת"
"איך זה שלא הבאתם את זה לדיון במליאה?"
מתמרמר משורר אחד
"הייתי כאן מהפגישה השנייה
זאת כבר הפגישה השישית
איך זה שאני לא יודע על הכנס?"
"הוא צודק",
אני אומרת לה,
אבל היא רק מסתכלת סביב,
מתבוננת,
הכל מעניין אותה,
חדש לה,
היא כמו ילדה
רואה פתאום
כוכב בחלון
בבית היא כותבת שני שירים
באחד מהם צצה פתאום גופה
בשני צץ ראש הממשלה
אני לא מבינה
מאיפה כל הדברים האלה
קופצים לה
"אולי נוכל להשתלב
בועדת החינוך"
אני לוחשת לה
כשהיא מניחה על השידה
את הכתר
ממלמלת
"מחר יהייה יום חדש"
נרדמת
אוי ,כמה שאני מבין למה התכוונה המשוררת
זר לא יבין זאת, גיורא…:) האמת היא שמגיעה לך תודה – חשבתי לא להעלות את השיר, להתאפק, אבל אז ראיתי את שלך והבנתי בדיוק למה התכוון המשורר…:)
טוב לקרוא אותך פה שוב, במיוחד כשאת כותבת מה שיש לך לומר באופן חד ברור מדויק ואמיץ.
תודה רבה, רקפת. נראה לי שבזמננו גם כדי להגיב צריך אומץ…:)
התכנסו חבורת המשוררים הגרועה (משוררים מטעם עצמם כמובן, כי כישרון אין כאן), כי הם רצו קצת כסף במסווה של מחאה.
הם הרגילים לטלפן למחליטי ההחלטות, חברי ועדת המילגות, עורכי העיתונים, פתאום מצטדקים כעניים ומגלגלים עיניים למרומים.
שירה! תרבות! רק לנו זקוק ההמון! ואיך אפשר שלא יתנו לנו כסף על הזמן שאנחנו משקיעים עם דף ניר ועיפרון. הרי זה יותר קשה מלעבוד בזבל או בבטון!
למלחכי הפינכה הצבועים לא אכפת מהפועלים השחורים מהעניים והחולים. רק מעצמם להם אכפת המהוללים.
ככה זה כשהנוד מבקש להעצמו כבוד.
11 מיליון זהו תקציב השירה. כמה ילדים עניים אפשר היה להאכיל בכסף הנ"ל? כמה זקנים יכלו לזכות למטפלים בכסף הנ"ל? כמה תרופות מצילות חיים אפשר היה לקנות בכסף הנ"ל?
אבל לא! הכסף יוזרם להליקון! למילגות! לפרסים ולוועדות המסדרות!
אז חתיכת חארות המלאים בעצמם ונעדרי כל כישרון ודורשי הפרסום והכבוד.
מה דעתכם ללכת לעבוד???
תודה על כל התגובות, אענה ביתר פירוט בהמשך, הדבר ששמתי לב אליו בינתיים הוא שמישהו או שמא מישהי טורח/ת למלא את חלון התגובות בתגובות "הצלחה לכנס". כנראה מישהו השאיר מאחור טוקביקסט/ית פעיל/ה מטעמו. אני, דרך אגב, רואה בכך מחמאה – כנראה הצלחתי לכתוב כאן משהו שמאיים על מישהו – מעניין מאוד למה…
תודה רבה, שורש. בנוגע לעבודה אני יכולה להבין שיש משוררים או סופרים שלא מסוגלים לעבוד, ומצד שני לא מתפרנסים מהכתיבה וזאת בעיה שזקוקה לפתרון. השאלה היא איך פותרים אותה ומי אחראי לפתור אותה.
אני באופן אישי לא פניתי אף פעם לשום קרן ציבורית לצורך מימון, אבל אני מבינה
שיש אנשים שלא מסוגלים להוציא ספר ללא מימון – וגם זאת בעייה שצריך לפתור.
הקושי שלי הוא לא עם מטרות המאבק – עם חלקן אני מסכימה – הבעייה שלי היא עם ההתנהלות המפלגתית – פוליטית כפי שאני רואה אותה, שלא שונה בכלום מההתנהלות הקודמת הכוחנית יחצנית רודפת התקשורת.
שלום חני
כתבת את מה שאת חשה ואני מאמין לך
אני בא ממקום אחר
התחלתי לכתוב מאוחר ולכן איני צריך לעצמי דבר
אך נסיוני בפעילותי באיגודים שונים שקשורים בענף החלאות
לימדו אותי שיש לנו עסק עם שבטים רבים שכל שבט דואג לחבריו
ומי שלא מאוגד בשבט אחת דתו לסבול !!
אנחנו אזרחים משלמי מיסים והמיסים מלבד שחלקם הגדול מגיע לכלי המלחמה
חלק גדול מגיע לכיסם של השבטים ומי ששייך לשבט למעשה מראש מוותר על כספי המיסים שהוא שילם או לפחות על החלק שאמור לחזור אליו
קרה משהו הקיץ
השתנו המחשבות
נלמדו והוסקו מסקנות חשובות על ידי ציבור רחב
שהבין שהוא לא אשם במה שקורה וצריך להיאבק
והאנשים ברודשילד עם רוח חדשה ואני יודע להבחין בה
כל חיי פעלתי בהתנדבות ולא יזיק אם אעשה זאת שוב
הרוח החדשה תנשב בארץ הזו ואולי תביא לנו משהו חדש במקום המצב הרע בו אנו נמצאים עכשיו בכל תחומי החיים ולא רק בשירה
ואם השירה צריכה לנופף בדגל השינויי תעשה זאת כי זה גם בן יתר תפקידיה
תודה חני
תודה רבה, דוד.
גם אני נסעתי לרוטשילד כדי לראות מקרוב את ההתארגנות, ותאמין לי שהייתי שמחה לראות רוח חדשה, הבעייה היא שראיתי רוח ישנה, ואנסה להסביר למה הכוונה.
קח לדוגמה את הכנס. אם האיגוד החדש אכן מתכוון לדאוג ל כ ל ל המשוררים – למה לא יצא קול קורא המזמין אנשים להופיע בכנס? למה הכל נסגר על ידי ועדה מסדרת בחדרי חדרים? זה הרי בדיוק גם מה שהיה קודם. מה חדש כאן בדיוק?
בוא אספר לך סיפור. נסעתי בזמנו לרוטשילד לראות את האהלים ולהביע הזדהות עם המחאה. בסוף הסיור מישהו דחף לי ליד את "שירון המהפכה". חשבתי שמדובר בשירים ששרים, וכשפתחתי אותו גיליתי להפתעתי הרבה מקבץ שירה מהפכנית.
האם מישהו יידע את כ ל ל המשוררים ששירון כזה עומד לצאת ואפשר לכולם
לתרום שירים? לא. שוב הכל נסגר בחדרי חדרים בין המקושרים והקרובים לצלחת ויצא שירון, ובאיזה מימון? שלך ושלי. ואנחנו מדברים כאן על "מהפכה" –
אתה מבין? זה בעייתי.
שלום חני
אני מסכים מאד עם הצורך לפתוח שורות ולתת אפשרות לכולם לדעת ולהשתתף
גם אני לא הייתי מרוצה משירון המהפכה כשאצלי שכבו בהייפון עשרות שירי מהפכה ועוד לפני שמישהו יצא לרחוב
וגם אני חשבתי שצריך לתת במה חופשית וספונטנית
אבל צריך להסתכל קדימה ולומר את הדברים כמו שאת אומרת
אני חושב שדברייך נופלים על אוזן קשובה
לפחות עד כמה שזה תלויי בי כנו שהיה בכל המקומות שפעלתי תהייה שקיפות ופתיחות
חני אנחנו חייבים להצליח
במידה רבה המשוררים הם עמוד הענן לפני המחנה
אז בואי יחדיו נתמוך
ונעשה הכל שהפעם זה יהיה שונה
צודה חני
שוב תודה, דוד.
שמחה שאנחנו מסכימים ושלפחות אזניך קשובות. לצערי יש לי ספקות רבים לגבי אחרים גם עקב התבוננות מהצד בהתנהלות עד עכשיו. התנהלות שאתה אולי פחות מכיר.
היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?
ואם כן, אני רוצה לראות את זה בהתנהלות, לא במילים הגבוהות והיפות והריקות מתוכן וחסרות הכיסוי.
המעשים מלמדים על האדם ולא המילים, ולצערי בינתיים המעשים הם אותם מעשים בדיוק. מצטערת, אבל אני לא השתכנעתי שיש כאן איזשהו חידוש.
מה שהאיגוד הזה מזכיר לי לפחות בשלב הזה זה את הליכוד או המערך שהתאגדו ממפלגות קטנות כדי לחזק את כוחם, אבל המהות נשארה אותה מהות. מפלגה שקודם כל דואגת לעצמה, רק גדולה יותר וכוחנית יותר עם אחד או שניים חברי מפלגה חדשים. אז עכשיו זה לא הליקון או גרילה תרבות שמזמינים את האנשים שלהם אלא ה"איגוד" – אין שקיפות, אין שיתוף,
שומכלום.
לילה טוב חני
את יכולה להיות בטוחה בדבר אחד
אם יתברר לי שצדקת אני בחוץ
בינתיים אני חייב לתת אימון
שלושים וחמש שנה פעלתי בתחומים אחרים
אשריה שנה ואם יתברר לי שאכן מה שאת צופה הוא שיהיה
אמצא עצמי מחוץ לאיגוד
בינתיים זה לא מה שאני חש
שמעתי הרבה על האיגו של המשוררים וכו
איני יכול לומר זאת על יובל גלעד מתי שמואלוף ויחזקאל נפשיועוד אחרים
ואם החלק האחר שאת מכירה הם כאלה אני מקווה שהיום בהשפעת הנסיבות המשתנות גם הם ישתנו
אני בטוח שגם את תשמחי להתבדות ולראות שהדברים אכן משתנים
מבחינתי השינויי יהיה רק אם אחרון המשוררים ירגיש בו
תאמין לי דוד ש כ ו ל ם בעלי אגו. מן הסתם גם אני. לא מנסה לצייר את עצמי כאיזו צדיקה, אבל לפחות מנסה להגיד בכנות מה שאני חשה ורואה.
האם זה לא מה שנדרש ממשורר/ת?
אהבתי מאוד את מה שאמרת לגבי אחרון המשוררים, ואשמח מאוד להיות בתפקיד הזה: אחרונת המשוררים, מתאים לי:) ובטוח גם שאשמח להתבדות.
אנא ראה מה שכתבתי בתגובה לחוה.
מה אני חושבת שיראה על שינוי.
אתה מסכים אתי בעניין הזה?
הוא לא יודע כי כספי הציבור הוזרמו לכל מיני עמותות ופסטיבלים לשירה ונותני מילגות והכסף הוזרם ללא פיקוח לכיסים של מעטים בלבד ששיגשגו וקידמו עצמם והעניקו פרסים ועוד מלגות למקורבים להם, מעין מעגל קסמים של תן לי ואתן לך.
רק מעט קיבלו ונתנו לאחרים תחושה שכולם יכולים לקבל ולא כך הוא!!!
זהו בולשביקים במיטבו.
צר לי אבל משורר זה לא פקיד או פועל שצריך איגוד. שיעבוד ביום ויכתוב בלילה. כסף לא מביא כישרון ולא יוצר יצירות מופת. די חלראות את רשימת המשתתפים בכנס היום כדי להבין את ריח הנפטלין וצחנת העובש. אותם פרצופים "אוכלי חינם" מפעם ששירה אצלם היא "מקצוע" מעין מאכרים של שירה שחלבו את המדינה זמן רב בלא שבעצם יצרו שום דבר4 משמעותי הם עצמם, רוצים עדיין כסף וכסף ולהם ולמקורביהם בלבד.
יצרית אמת לא תנבע ממלגה או מפרס או מסיוע ממשלתי. יצירת אמת תנבע מהשראה. והשראה אין למרבית חברי האיגוד. כי השראה לא קונים בכסף או בקשרים או בערמומיות.
ודויד צר לי שאתה שהגיע באיחור לעולם השירה לא קרא מעולם את רילקה רמבו וורסוד' אליוט דנטי ואחרים. עדיף שתיקח זמן ותכיר את הבסיס אולי זה יסייע לך ביצירה. את העסקנות תשאיר לאחרים.
תודה, שורש. יש לי רק הערה אחת למה שכתבת לדוד – למה איחור? כל אחד מגיע בזמנו, ולכל אחד המטען שלו. העניין הוא התמימות – לוקח זמן להבין איך העסק עובד, עד שמתעוררים…
הי חני,
אני כל כך כועסת שהמילים ממש נעתקות מפי. אבל רק מפני שזאת את – אני מגיבה.
על פניו המחאה של הקיץ בינתיים גרמה רק רע. לא, אל תביני אותי נכון, טוב שיש מחאות, וטוב שאנשים יוצאים לרחובות. אבל אנחנו מצויים בממשלת ימין, כאשר ראש הממשלה כל כך דבק בשלטון, שבינתיים למרבה הפליאה היא הניבה תוצאות גרועות ביותר.
הפרסום בטלוויזיה ובתקשורת ירד פלאים, הרבה תכניות הוקפאו ואנשים פשוט אבדו את עבודותיהם.
ערוץ 10 עומד להיסגר, מפני שרביב דרוקר העיז לעשות כתבת תחקיר על ראש הממשלה. וראש הממשלה, מה לעשות, דואג קודם כל לעצמו.
מריצים חוקים שמוליכים אותנו היישר לאוליגרכיה ולדיקטטורה. חוקים אנטי חוקתיים בעליל.
מה יוצא מכך, שבעוד שבארצות ערב מתחולל קרב אימתנים לשחרור מן עריצות השלטון, כאן התהליך הוא בדיוק הפוך.
צריך גם איך להבין איך בנוייה הממשלה הזאת, שפעילי ימין מכים בכיר בצהל וכולם מצקצקים בלשון.
ואצלנו, בעולם של השירה לא מבינים שעכשיו זה לא בדיוק הזמן. יש עוני במדינה, יש פערים אדירים בין עניים לבין מספר משפחות של עשירים. פרי הגליל בצפון עומד להיסגר, עושים תספורות על חשבון הפנסיה שלנו. הדרת נשים משתוללת
והמשוררים – מה איתם? במקום לכתוב על זה, לספר את זה, במסווה של אחדות, כאשר אחד היה אוכל את השני למען ולו תפקיד או פרס של כבוד – מארגנים הפתעה שאין לה מקום. מזיחים לשוליים משוררים שהם נכס צאן ברזל, בשביל עסקנות או גראפומניה שתמיד הרעישה יותר מידי.
בלי לכתוב אף מילה על מה שקורה, כאילו בננות היא אי בודד בעולם שכולו טוב מעיזים להתכנס ועוד פעם למחות, זה הרי לא יזיז לאיש.
למשוררים אימפוטנטים ברובם כמו שלנו, אף אחד לא יקשיב.
האם כאן מישהו כתב על מקום האישה? האם מישהו כאן יודע מהי שירה נשית.
את זוכרת כאשר פרץ אסון הכרמל כמה ברכתי אותך, כאשר היית הראשונה ובין היחידות שכתבו על זה.
השאר מחכים למוזה.
שיחכו. השירה והספרות צריכים לכתוב על מה שקורה כדי לשנות, כדי להאיר עיניים, אבל לא – כאן מדברים על תמלוגים, על הוצאות ספרים.
מה לעשות אנשי בננות אנשים צריכים כסף לאוכל, לחשמל, למיים לפני שהם קונים ספרים.
אני מקווה שמישהו יבין את זה מתי שהוא שיזוזו מן הבועה החמימה והרבוצה הזאת.
באשר לשיר שלך, שני הקולות, המפוקחת וזו הילדה התמימה אולי מייצגים את מה שקורה כאן.
קרנות מיועדות במצב זה לאנשים אוכלי חינם!!!
קודם יש ליצור משהו משמעותי
וחני, מכיוון שאותך אני כל כך מעריכה – את בוודאי מבינה למה אני מתכוונת.
רק טוב לך
חוה
תודה רבה לך חוה.
הזדמנות להגיד לך שגם אני מעריכה אותך,
את היושר שלך והכנות. מצרך נדיר בימינו שבהם משוררים מהפכנים מתנהגים כאחרוני הפוליטיקאים הקטנים.
ושוב חשוב לי להדגיש: אני חושבת שיש מקום לשינוי, וצריך לחול שינוי, רק נשאלת השאלה איך הוא בדיוק יחול על ידי אותם אנשים שהנהיגו קודם את הסצנה באופן מאוד מסויים – אגואיסטי וכוחני ורודף תקשורת – ולא מראים סימנים שמשהו השתנה בהתנהלות שלהם, להיפך, היא רק
מתעצמת.
הנה כמה בקשות מהאיגוד:
1. פרסמו בשקיפות את התקציב הנוכחי של השירה – הסבירו לנו מאיפה המימון, מי זוכה בו, איך הוא התחלק עד עכשיו, שנבין כולנו איך הדברים עובדים, ולא רק אתם.
2. הסבירו לנו עכשיו מה אתם עומדים לעשות בכספים החדשים שתקבלו מהממשלה (כלומר מאיתנו…) – מי ייהנה מהם ואיך.
3. הסבירו לנו איך אתם עומדים לארגן את הכנסים הבאים שלכם, השירונים הבאים שלכם – מי מממן, איך אתם עומדים לפרסם אותם ל פ נ י ולא אחרי, ואיך אפשר יהייה להשפיע על האופי שלהם.
התנהלות כזאת תוכיח שמשהו באמת השתנה. האם זה יקרה? מסופקתני, כי למה לכם? במה זה יועיל ל כ ם ?
חני
ראשית תודה לך.
אני את המושג של תככים ושמור לי ואשמור לך – לא מכירה. כלומר, ראיתי אנשים שרצו גם מקום באקדמיה וגם עמדות כוח, ראיתי גם באיזו קלות מחולקים פרסים, למשל, אני אישית למדתי ספרות השוואתית ורק לאחר מכן ספרות עברית.
אבל, חני, אני קצת שייכת לדור הישן, לדור שהיתה בו התאחדות הסופרים, גם שם לא היה הכל נופת צופים, אלא שהכרתי אנשים כמו בסר למשל, או אפילו כמו הנדלצלץ שהיה איש מאוד קשה. הכרתי עורכים טובים יותר וטובים פחות.
אלא, שאני, חני התרחקתי. ראיתי, הפנמתי ולא התקרבתי. האמנתי בנכס אחד והוא לכתוב טוב!!! להפיק מעצמך את הטוב ביותר, להיות אמיתי – ונדמה לי שאני מזהה את זה גם אצלך.
כאשר סיימתי את הדוקטורט כמובן שיכלתי להמשיך לאקדמיה – אבל ידעתי שזה לא בשבילי. עייפתי מללמד, סליחה שאני מעבירה ביקורת, אבל ראיתי גם מי הסטודנטים, הייתי חסרת סבלנות – אבל אני לא יודעת ללקק, לא יודעת להתחנף – לא יודעת, ואפילו לא רוצה לדעת.
כתבתי הרבה ביקורות ספרים, לא כמו היום ועבדתי מן הבית, הייתי מאוד מאושרת שסוף סוף יצאתי מן המערכת.
חני, אני לזה לא בנוייה.
בשעתו הוציא אמיר אור לרגל פסטיבל "שער" חוברת שליקטה שירה שנכתבת ברחבי העולם, וזו היתה שירה של מחאה אמיתית. שירה על מעמד האישה במדינות ערביות או אפריקאיות.
שירה על התעללות מינית של משוררת שהעיזה וכתבה.
שירה פלסטינאית, שירה שכתב חזי לסקלי, שירה יוונית ועוד
החוברת הזאת למדה אותי מהי שירה של מחאה, מה היא כבר ידעתי. ידעתי מיונה וולך, ידעתי מוויזלטיר, ידעתי גם מבודלר – לצרפתים יש בעיה עם הבורגנות, וכמובן שלמדתי גם את ארז ביטון שיר זוהרה אלפסיה.
שירת המחאה בכללותה אותי מלווה בהרבה התפעמות, הרבה התלהבות.
מכיוון שלמדתי הרבה על הקשר בין ספרות לבין תקשורת – הדוקטורט שלי ובכלל עסק בשאלה, כיצד ספרות יכולה לשנות עמדות של קוראים.
ואת יודעת מה? חני, לא מצאתי הרבה שירה כזאת אצלנו, לפחות לא בזמן האחרון. אנשים כותבים הרבה שירה לירית, הרבה שירה על דור שלישי של מזרחיות – אבל את זה די מיצינו. מי כותב על הפליטים, על המסתננים, מי כותב על הבדל בין צפון לבין דרום.
האם בכלל יש הרבה שכותבים שירה שהיא שירה של מחאה ישראלית?
כאשר המטרה שלהם היא באמת לא אגו, או איזה רחמים עצמיים סרוטים. מי כותב על החברה בה אנחנו חיים, על החרדות לנוכח כיבוש שאוכל בנו כל חלקה טובה, לנוכח ניצולי שואה שמחפשים אוכל בזבל ועוד
מי כותב על זה? מי ממשיך את הדורות הקודמים, מכיר את שירתם זורק אלוזיות אליהם ומפתח אל נושאים חדשים.
לא הרבה.
ואת צודקת, צריכה להיות שקיפות, כי אני יודעת גם שכותב בעמדת כוח יכול לסדר לעצמו פרס כזה או אחר אם הוא מושך בחוטים הנכונים.
חני, יקירתי, את כל אלה אני יודעת, אני רואה – אבל זו אינה דרכי = אני מאמינה ביד על הדופק, אני מאמינה בעומק מחשבתי ורעיוני, אני מאמינה בכתיבה איכותית ומחדשת, ואני מאמינה במחאה, כאשר הרצון לשינוי בוער בעצמות הכותב.
זה היה כאן פעם, לא שלא היו תככים, אבל אנשים רצו ליצור, להיות שותפים לחזון ולשבר.
את יודעת מה, אני רוצה גם לדעת מי יושב בוועדת השופטים, עם מי הוא מקושר מבין מקבלי הפרסים, ונימוקים מפורטים. כן, כל אלה הייתי רוצה לדעת.
בינתיים אני רואה הרבה קליקות ולא מעט בורות.
לא אצלך כמובן חני
כל פוסט שאת מעלה, אני עוד חושבת עליו הלאה. כך לגבי הספרות הגרמנית, תפקידה של התקשורת, עניינים שרק מעוררים מחשבה והרבה מעורבות חברתית ואישית. את אלה אני מחפשת.
מודה לך יקירה
על תשובתך
חוה
את רוצה שירה נשית חוה קראי את שיריה של חוה אסתר בבלוגנו ושמעי את תוכניתה האחרונה אצל קובי אייל תענוג צרוף
זוהי שירה נשית במיטבה חגיגה שאינה משתתפת בכנסי מחאה היא פשוט בחגיגה אחרת חגיגת השירה
ויש עוד משורות נפלאות בבלוגנו שאינן מוליכות שום דגל פשוט יפות בככותם בשירתם אורה ניזר ריקי דסקל הן רק שתיים מיני רבות כאן
אז יש שירה נשית גם אם אינה נושאת דגל ומתכנסת בכנסים
די לה ביופיה
ולפעמים יופיה של בת מלך פנימה
שבת המלכה לך חוה יקרה
וחני דבריך אמיצים ישרים ונוקבים
זה קלקולו של הדור כל אחד רוצה במה לעבוד בה את עצמו
המולך החדש ישן
משוררות כמובן – תיקון טעות מלמעלה
חני יקרה,
אני יודעת שדבריך נובעים פשוט מטוב לב נאצל. ואכן רות בלומברג היא משוררת נפלאה ונפש יקרה.
אבל זאת אינה שירה של מחאה!!!
ובטח לא שירה של מחאה נשית.
יש הבדל חני בין שירה נשית ובין שירה נשית של מחאה – האחרונה מתקוממת נגד המצב, מאירה אותו ותוך כדי כך מבקשת לשנותו.
שיר של מחאה למשל, הוא שירו של אמיר על תיאופילוס, שיר מחאה הם שיריה של רביקוביץ "תינוק לא הורגים פעמיים" או "סינדרלה במטבח" או " רחיפה בגובה נמוך" וגם אצל וולך "יונתן, "לוטה", "קורנליה" ועוד. תקצר היריעה להסביר מהי שירה של מחאה.
ולכן, לא כל שירה היא בדיוק שירה מהפכנית.
מכיוון שעסקתי רבות בענייני מגדר, אוכל אולי להכין לך רשימה של אפליה בין נשים לבין גברים.
ציינו כבר שבספרו של פוקו "תולדות המיניות" הוא בהחלט מסביר מהי הדרה – זהו מושג שהוא בעצמו טבע. כמו גם "ארכיאולוגיה של הידע", במקום היסטוריה של הידע
ובכלל חני אנחנו כבר לא נמצאים בתקופה המודרנית שהחלה ברנסנס והסתיימה לקראת שלהי המאה העשרים.
אני מאוד מכבדת את נאמנותך לחברותיך אבל ההסתכלות שלי היא קצת שונה. ואני מגדירה מחאה אחרת.
אבל, כאן באמת לא נכתבת הרבה שירי מחאה, ובינתיים מצב העוני ויוקר המחייה, והחיילים שלנו שאנחנו משקיעים כל כך הרבה בגידולם מקבלים שלוש מאות שקל לחודש, מה עוד שהם גם עלולים לקפד את חייהם.
גיורא פישר חי את המחאה הזאת יום, יום ושעה שעה, ולמזלנו הוא גם כותב עליה.
החברה שלנו חנה יקרה מפולגת כפי שלא היתה. על כל אלה צריך לכתוב!!! ולא בדיוק כך הוא.
וכמו שאמר שמעון פרס
"אני מתביישת"
וכנ"ל לגבי השירה והספרות.
והאמיני לי אני יודעת על מה אני מדברת.
חוה
וכמובן שירתה הנפלאה ביותר של רות בלומרט
תודה רבה, חנה. תודה גם על ההמלצות. בעניין "שירה נשית" באופן כללי דעתי היא ששיר הוא שיר הוא שיר, וכל התיוגים למיניהם פחות רלוונטיים. השיר מדבר או לא מדבר, חי או לא חי, זה מה שמעניין אותי כשאני קוראת שיר. התוכן הוא חלק בלתי נפרד מהשיר, וכל אחד חופשי לומר את דעתו, והוא גם חופשי לשנות אותה.
ברור הכל זורם אל ים השירה הנפלא והעמוק
שירה היא בראש ובראשונה תפילת הלב ונהמתו
ואיש איש ונהמתו
חני שלום,
האם מחקת את תגובתי בהקשר להבדל בין שירה לבין שירת מחאה?
נותרה רק ההסכמה ביניך לבין חנה טאנג.
לפני שחנה התערבה העליתי שאלה נוספת מי יושב בוועדות שופטית לחלוקת פרסים ועם מי הם מקושרים?
לפני שנתיים בוטל פרס ספיר, מכיוון שהתגלה שיש קשר בין אחד השופטים לבין מקבל הפרס. האחוזה לבית דז'אני, אבל לא תמיד הקשרים האלו מתגלים.
אני מכירה אנשים שבהחלט גם מסדרים לעצמם פרסים.
אבל, חנה טאנג מיד קפצה אל תוך הדיון להגן על חברותיה המשוררות כאן באתר, שלא זה היה נושא תגובתי, אזי כתבתי על ההבדל בין כתיבה נשית לבין כתיבה של מחאה.
ולכן, אני מבקשת מחנה לקרוא תמיד את כל התגובה. אני מכירה את כותבי בננות, אבל אני מכירה גם כותבות שאינן מבננות.
ההגנות שלך חנה על חברותיך, והקפיצה שלך לדיון על עתידה ופניה של החברה הישראלית, בעיני אינה עניינית ולוקה בדבקות משהו.
ולמרבה הפליאה היא גם נמחקה.
נראה מה יעלה בגורלה של התגובה הזאת.
חוה
חוה יקרה,
אני משתדלת מאוד לא למחוק אף תגובה, ובטח ובטח שלא את תגובותייך. למה שאמחק אותן?
הסירי דאגה מליבך, את תמיד מוזמנת להגיב כאן ואני מקבלת את תגובותייך בשמחה. פשוט לקחתי קצת חופש מהבלוג,
ולכן לא ראיתי שנוספו תגובות ויש כאן מערכת סינון תגובות ולכן הן השתהו.
תודה לך על כל תגובותייך.
את מוזמנת לשלוח לי את הרשימה שרצית
ואעלה אותה בשמחה.
הרגישי בנוח.
שבוע טוב והרבה טוב לך 🙂
חני יקרה,
גיורא פישר מאוד משבח את ספרי השירה שלך, ואני לא נחשפתי אליהם. כאן קראתי רק קטעים שכתבת.
אני לא יכולה לשכוח שאת היחידה שמיד העלית פוסט על אסון הכרמל.
מתוקף לימודי אני יכולה לספח לעצמי רק את התארים של אוהבת ספרות ואמנות על כל צורותיה, ומבקרת ספרות.
קראתי את שירך פעם נוספת, וראיתי ש"הילדה" ציירה מלך (כמדומתני) וגוויה. אלו בסיכומו של דבר אמירות מאוד חזקות.
כדאי גם לשים לב לרתמוס של השיר שצובר תאוצה ובמיוחד התמונות שרצות אחורה, כאשר הדוברות מתקדמות קדימה וגם זאת מטפורה
לאן אנחנו הולכים בעצם?
האם הקדימה הוא אחורה.
התגובה שלי נעלמה, והשקעתי בכתיבתה הרבה, וגם מחשבה.
למה אני כותבת את כל אלו. פרגון הוא דבר נהדר. הלוואי שהייתי מקבלת בחיים שלי כל כך הרבה פירגון "ואהבה" כמו שתושבי הבלוגיה הזאת מעטירים זה על זה.
אבל, ויש אבל, ביקורת היא דבר בונה. וחשוב להעביר ביקורת, מכיוון שממנה לומדים. חשוב גם להעביר ביקורת, כי אז אתה יודע היכן נמצאת הכתיבה שלך ביחס לאחרים וביחס לשירה בכלל.
זהו סוג של מנוע להתקדם. לדעת "היכן אני נמצא" זה חשוב, מכיוון שיש גם החוץ. ובעולם החוץ עלולות כל המחמאות כאן, שהרי אי אפשר לכתוב ביקורת, זה מיד נמחק או מסונן, או שמי שמבקרים אותי ייעלב חלילה וחס רחמנא לצלן.
את בטח יודעת שבעולם האמיתי זה לא עובד ככה. יש קליקות, ואצלנו יש הרבה – תודה לאל. יש גם חוסר פרגון, ואנשים שהם טובים עלולים גם להיכשל. זהו עולם תחרותי, שלא תמיד דווקא הטוב מצליח, אבל הטוב – תדיר ישאר טוב, כאשר מזיחים את חוסר הפרגון.
אני משתאה לפעמים לנוכח פרגון היתר, וכינויי החיבה, ואפילו מוצאת בהם משהו מעושה, ולפעמים להיפך, קריאות שיר והצאות להסרת בתים, הוספת בתים, וכל אלה כמובן, איך לא במסווה של רוח טובה.
ומחיקת תגובות – איך לא.
אז מה עושים, לפעמים מתכתבים במיילים פרטיים ואלו הם זרמים תת-קרקעיים.
רציתי רק להגיד לך, שאם לא הייתי מעריכה אותך כל כך לא הייתי כותבת את הדברים האלה. כאן אצלך, וגם שהנושא הזה ראוי בהחלט לדיון.
באשר לי, ביטאתי את תסכולי והרהורים אולי לעבור ל"רשימות" שם אני יודעת שגם את כותבת.
חוה
חוה יקרה,
התגובה שלך לא הלכה לאיבוד, היא נמצאת מתחת לתגובה של חנה טואג. לכל אתר יש אופי משלו וייחוד משלו – למה או או את יכולה גם וגם. משוררים וסופרים הם אנשים רגישים, אוהבים כשמפרגנים להם, וכמו שאת יודעת יש גם "קנאת סופרים", והדבר מן הסתם בא לידי ביטוי בתגובות. לא צריך כל כך לקחת ללב, ואפשר לבור את המוץ מהתבן.
המון תודה לגיורא, גם אני אוהבת את הכתיבה שלו. השיר האחרון שלו חיבר אותי
למקום הפגיע וכיוון שכך העליתי כמין גיבוי את השיר שלי.
אני לא מרבה להעלות שירים באתר. משום מה
יותר קשה לי עם זה. עבורי שיר הוא משהו אינטימי והמדיום האינטרנטי קצת בעייתי לי בהקשר הזה. אם את רוצה את יכולה לשלוח לי את כתובתך דרך המייל ואשלח לך
בדואר את שני ספרי השירה שכתבתי עד היום.
לגבי הביקורת אני מסכימה איתך שהיא חשובה, כי היא יכולה גם ללמד, והיא גם
סוג של התייחסות.
למה שלא תכתבי ביקורות או רשימות בענייני ספרות? על נושאים שחשובים לך?
כמו שכתבתי לך את יכולה לשלוח אליי ואני אעלה כאן.
זה יפה שאת משקיעה מאמץ בהתייחסות,
אבל את יכולה לכתוב גם ביקורות שלמות
ולפרסם. אפילו לפתוח בלוג לעצמך. למה לא? תחשבי על זה.
ושוב תודה לך על כל התגובות ולילה טוב:)
שלום לכולם,
צ'יקי הגיב כאן תגובה ארוכה שלא נקלטה ע"י המערכת, ולכן אני מפנה לאתר שלי ב"רשימות" שם תוכלו לקרוא את התגובות שלו וגם את שלי לשלו.
http://hanist.wordpress.com/2011/12/15/%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a8%d7%aa-%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%99/
היי חני
אני אוהבת את הכתיבה שלך שהיא מדברת על כאן ועכשיו על רגשותייך, נכנס ללב
להתראות טובה
תודה רבה טובה, שמחה שאהבת 🙂
היי לחני לא מבינה בזה. רק רוצה להעיר, מי שיקרא צריך לדעת לקרוא.
לעיתים יש שירים מהממים על הדף, אך הקורא מה לעשות הרבה כשרונות ירש, וכשרון משחק לא אחד מהם.
מה שגרם לי להדיר רגלי מכל ארועי הקראת השירה הללו. הרי בעווותי אשת מקצוע אנוכי.
אם את באיזו ועדה, תסדרו שכמה משוררים בעלי כשרון וקול נעים ורגישות לטקסט, ועוד מיני כשורים אומללים שהתמחיתי בהם ילקטו שירים ויקראו עבור כולם. וכך יצא הצדק לאור.
כן, כך תפטר הבעיה, הקטנה גדולה שלי כקהל.
שבוע טוב.
צ"ל תפתר.
היי אביטל,
אני מסכימה איתך מאוד. שיר כתוב שונה משיר מוקרא – שיר מוקרא הוא סוג של
הופעה, וכמו שאומרים "כל אחד והמקצוע שלו." לא תמיד המשורר הוא הקורא האולטימטיבי של שיריו, אבל יחד עם זאת
יש חן מיוחד לקריאתו.
העלית הצעה יפה מאוד – גם עם הקראת שיר
צריך לעשות צדק 🙂