בננות - בלוגים / / מ"הלפיד" של קרל קראוס ליאיר לפיד
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

מ"הלפיד" של קרל קראוס ליאיר לפיד

הרשימה פורסמה ב  – writersboutiqe  כאן http://www.writersboutique.net/blog/2011/11/1659

"איך נשלט העולם ומובל למלחמה? דיפלומטים משקרים לעיתונאים ומאמינים לשקרים האלה כשהם רואים אותם בדפוס" *

 לכאורה נראה שאת האבחנה החדה הזאת כתב סטיריקן מבריק בן ימינו בעקבות הדואט המצליח "איראן איראן" של הצמד ביברק בניצוח שמעון פרס, אבל מסתבר שכתב אותה קרל קראוס – משורר, סופר, מסאי, מחזאי עיתונאי וסטיריקן אוסטרי (1874-1936) שכתב בגרמנית. הוא נולד כיהודי, אך בשל אכזבתו המיר את דתו לקתוליות, והתאכזב גם ממנה.  

נתקלתי בשמו לראשונה בספר של ברוך קורצווייל "ספרותנו החדשה  – המשך או מהפכה?" (הוצאת שוקן, תשכ"ה). קרוצווייל  הזכיר את שמו של קראוס בצמידות לשמותיהם של ברנר, קפקא, וווייניגר , ותהיתי  מיהו האדם הזה שקורצווייל כל כך העריך (ואף הושפע ממנו מאוד בכתיבתו הסאטירית), ולמה הוא מוכר פחות מהאחרים. 

הסיבה נעוצה כנראה בעובדה שקראוס התנגד לציונות אותה כינה "אנטישמיות יהודית", שכן זיהה, שממש כמו האנטישמיות האירופאית גם היא שוללת את הקשר בין היהודים לאירופה.

באמצעות כתב העת "הלפיד" שערך ופרסם בו מכתביו, קראוס העביר ביקורת חריפה מאוד על העיתונות בת זמנו, טען שהיא מרדימה את הציבור באמצעות כתבות בנושאי בידור וזוטות, מנהלת שיח שבלוני וקלישאתי, ובאופן זה משתפת פעולה עם הכוחניות  של השלטון ומסייעת בהתבססותו.  

קורצוויל ביקש להוכיח שלקראוס היתה כמיהה לאיזו יהדות מקורית, כפי שקראוס עצמו ניסח: "באותו מצב שבו לא הכריזה עדיין על היותה בלתי תלויה ומשוחררת משלטון אלוה". כלומר, בניסוח  עכשווי: קראוס לא מצא את מקומו בתוך יהדות שאין לה אלוהים ולמרות זאת מדברת בשמו,  ואף שלח את חיציו הסאטיריים לכיוון אלה שהאשימו אותו בשנאה עצמית יהודית וכינה אותם: "אלה שאינם יודעים מטרה דתית מהי, אלה החיים הרבה מתחת לכל חשד, שבכלל היו מסוגלים להשתמש במשהו למען מטרה דתית כלשהי." **                                  

קורצווייל מכנה את קראוס  "המיסטיקן הגדול של הלשון בעת החדשה"  קובע שיחסו של קראוס לשפה "אינו אסתטי אלא דתי מיסטי" ומסביר ש"הקטסטרופה ההיטלרית היא שגילתה לקראוס, שהקיץ הקץ על עולמו הסאטירי ועל האפשרות להילחם את מלחמת הרוח באמצעי הסאטירה."                                                          

                                           *

 דוגמה עכשווית לעיתונאות מהסוג שמן הסתם היתה מזכה את כותבה בתגובה כלשהי ב"הלפיד" של קראוס, מצאתי בטור של יאיר לפיד ב-7 ימים של "ידיעות אחרונות" מתאריך ה-4.11.2011. לפיד נושא בטורו על נס, או שמא מוטב לומר על לפיד, את חופש הביטוי של העיתונות הישראלית, אך נשאלת השאלה לצורך מה הוא משתמש בו. הנה הדוגמה:  

"4    בנובמבר

השמאל הישראלי מסתובב בתחושה שאיש אינו זוכר את רצח רבין. זאת אומרת זוכרים, אבל זוהי מין אנקדוטה עצובה שהולכת ומתרחקת מאיתנו, ואיש אינו רוצה להסיק ממנה את המסקנות.

הימין הישראלי מסתובב בתחושה שאיש אינו זוכר את ההתנתקות. זאת אומרת זוכרים, אבל זוהי מין אנקדוטה עצובה שהולכת ומתרחקת מאיתנו, ואיש אינו רוצה להסיק ממנה את המסקנות.

אני חושש ששני הצדדים צודקים." 

לכאורה אומר כאן לפיד דברים נכונים, שאנשים משני צידי המפה הפוליטית יכולים להזדהות איתם, אלא שבעצם הצגת הרצח וההתנתקות  כך זה בצד זו כאילו היו שני חלקים זהים במשוואה לוגית, לפיד הופך שותף לתופעה שכביכול מצערת אותו – התרחקות מהאירועים ואי הסקת מסקנות. הרי אם באמת מצער אותו שהאירועים הולכים ונשכחים, למה אינו כותב עליהם ביתר אריכות ואף מסיק מסקנות? הרי יש לו לצורך כך עמוד שלם בעיתון. אולי הוא לא עושה זאת בשל החשש שאם יאריך ויעמיק הוא עלול לקומם כנגדו את אחד הצדדים. כך, בטכניקת ההשוואה שבה הוא נוקט, אפילו לא ביודעין, הוא מקזז אי נחת אחת באחרת, ויוצר מישור נוח להליכה, שממנו הוא יכול לפנות גם לימין וגם לשמאל, ולגזור קופונים בשני הצדדים.       

זאת רק דוגמה אחת לאופן שבו התקשורת והפוליטיקה הולכות יד ביד, ובמקרה של יאיר לפיד זה קורה אפילו בתוך אותו אדם. הדבר נובע בין השאר מכך ששתי המערכות הן  מערכות כוחניות במהותן השואפות לפופולאריות ולרייטינג.  כיוון שכך מוטב לשים לב למה שהתקשורת נמנעת מלסקר, למה שכותבים נמנעים מלכתוב – יש סיכוי שדווקא שם, באזורי הצל, יימצאו הנושאים  החשובים, המהותיים יותר. 

הנה עוד כמה הברקות מעוררות מחשבה של קראוס  על העיתונות: 

"משימת העיתונות היא להפיץ תרבות תוך כדי השמדת תשומת הלב שלנו"  

"העיתונאי הוא אדם חסר רעיונות, אבל בעל יכולת לבטא אותם; כותב שכשרונו משתפר בהתאם לדדליין. ככל שיש לו יותר זמן, כתיבתו נעשית גרועה יותר"

                            
                                         *

                                הרהור בעניין רבין

 האם אין מן הטראגיות בבחינת אקדח המופיע במערכה הראשונה ויורה באחרונה, בעובדה שדווקא בשטחים הכבושים, שרבין היה שותף בהחלטה ליישבם, התפתחה המחשבה הדתית – לאומית הקיצונית, שהכשירה ברבות הימים את הקרקע לרצח שלו?

 

                                                            ***

 * הציטטה הראשונה ברשימה ושתי האחרונות לקוחות מהרשימה המומלצת "מה שנשמיד" של אורן פרסיקו בעין השביעית.  ניתן לקרוא שם בהמשך גם קטע ממחזה סאטירי שכתב קראוס בשם "ימי האנושות האחרונים":

http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/061111_What_we_will_destroy.aspx

11 תגובות

  1. חני שלום,

    אני ממש נפעמת מן הרשימה הכל כך מושכלת שלך, ולא סתם אני משתמשת במילה זאת.

    כתבתי אצל אביטל קשת שמה שקורה כאן בארץ הולך ומדאיג אותי יותר ויותר עד כדי כך שהוא מדיר שינה מעיני.

    בעניינו של לפיד מגיש החדשות וכותב הטורים ומפרסם הספרים, אז כך, נחמד מאוד לראות אותו מגיש את החדשות ביומן של יום שישי בטלוויזיה = נחמד במובן הציני והסרקסטי. יאיר לפיד סומן כהבטחה גדולה כאשר היה צעיר
    מה עוד שעזר לו שאביו היה טומי לפיד. אלא שהמראה המלוקק שלו די מעלה בי חלחלה. המילה היא חזקה, ולמה? ליאיר לפיד יש אולי כישורים להיות אחד מן המנהיגים הפוליטיים המבטיחים. אולי אני אומרת, אלא שיש כזו התנגשות בין חזותו החיצונית לבין היומרה שלו להנהיג – האם הוא מצטייר שמישהו שמנסה למצוא חן? בעיני כולם? הקונצנזוס הציבורי – בעיני הוא משיג בדיוק את ההיפך.

    באשר לכתיבתו – אי אפשר לכתוב כל כך הרבה לפרסם כל כך הרבה טורים לאסוף אותם לספרים ועוד להעמיק!!!! מה שעולה בחזות החיצונית מפחיד עוד יותר בכתיבתו!!! והרי יש לנו עיתונאי שרושם רשימות בעלות אופי של רבי מכר זניחים נוסח רם אורן (קראתי די הרבה מספריו).

    יצא כעת ספר על שיפר על המחקרים שלו – אלו הם מסוג הספרים שהייתי רוצה לקרוא. בל נשכח שהיו עיתונאים שפתחו פרשיות שהובילו לבסוף לנפילתם של מנהיגים בלתי ראויים בתחקירים העיתונאים שלהם. במובן הזה יש לי הערכה מלאה לרביב דרוקר, למוטי קירשנבאום, לירון לונדון, אני מעדיפה את היומן של איילה חסון בערוץ 1 על פני דמותו המלוקקת של יאיר לפיד.

    ביקורת עצמית אינה שנאה עצמית ואותי ביבי נתניהו מתחיל להפחיד. כתבתי אצל אביטל קשת שעצם העובדה שנשיאת בית המשפט לעבודה שומטת פעם אחר פעם את יכולת השביתה שהיא מן העקרונות הבולטים של הדמוקרטיה אותי היא מפחידה. והיא מפחידה יותר כאשר ביבי שב ומדגיש כמה אנחנו מדינה דמוקרטית. כאשר בית המשפט יהפוך להיות בידי השלטון באופן המוחלט חזרנו לימי הביניים והדמוקרטיה שלנו אבודה.

    אני מוצאת טעם רב במה שקרה עם עורך הדין שזוכה מאשמת שוחד בה הואשם על-ידי הפרקליטות, וצופה עד כמה מסומנת קיצה של הדמוקרטיה, זאת ועוד חולשתו של היועץ המשפטי לממשלה.

    הצגת הפרטים הללו על ידי התקשורת והבאתם לידיעת הציבור הם מחוללי המהפכות האמיתיות.

    חני יקרה,
    יש עוד כל כך הרבה מה לכתוב
    כרגיל, תודה לך על שהעלית נושא כה חשוב וקורצוויל אכן היה מן המעמיקים.

    חוה

    • חני שטרנברג

      תודה, חוה. אני שותפה לדאגתך, אבל משתדלת לשמור על תקווה שדברים ישתנו לטובה. לגבי יאיר לפיד, במקרה נתקלתי בטקסט הזה שלו והוא נראה לי מתאים לאמירה של קראוס על רידוד המציאות ושיטוח שלה, ומובן שלא כל העיתונאים כך, ויש עתונאות שהיא חשובה, אבל יש גם הרבה פספוסים. ראי מה קרה עם המחאה החברתית – עד שהוצאו האוהלים היתה התייחסות מעטה לנושאים שהמחאה העלתה –
      מהרגע שהתקשורת התחילה ללוות את האירוע היא סייעה להתעצמותו (ובמקרה הזה טוב שכך) אבל זה נכון גם לגבי הסך הכל – התקשורת הופכת להיות חלק מהאירועים, וביחד עם השלטון קובעת את סדר היום הציבורי. יש בה גם הדרה של נשים, וגם זה משפיע על האופי שלה – הכוחני. ספציפית לגבי הדוגמה שהבאתי מיאיר לפיד: אתמול ראיתי בטלויזיה כתבה שמתארת איך הימין מעבר לקו הירוק, שקודם הסית נגד רבין, מגיב היום על הרצח שלו. כולם שם משוכנעים בתאוריית הקונספירציה, כלומר שיגאל עמיר חף מפשע והשב"כ רצח את רבין. זה הצד השני של המשוואה של יאיר לפיד לגבי הרצח ולא ההתנתקות.

      • חני הי,

        ברור שכולנו מנסים להיות אופטימיים אחרת אי אפשר היה לשרוד.
        בנושא המחאה החברתית בעיצומה של המחאה נתקלתי במספר שידורים בהם שרון גל המנחה של לילה כלכלי "ירד" על דפני ליף, ואשרת קוטלר גם בערוץ10 הציגה בהתעלמות די מופגנת שיש מחאה חברתית בעוד שבערוץ 2 דברו על כמעט חצי מליון איש שיצאו לרחובות.

        זה היה באותו היום בו הגיעה המחאה לשיר. אני עצמי הרגשתי שאני לא מאמינה שיש עוד כל כך הרבה אנשים שיודעים שהשלטון מורח אותנו, שערכו של הכסף יורד ויורד והוא מספיק בקושי לקיום.

        מה הסתבר – בערוץ 10 הודו לבסוף שבשל המחאה הפסיקו החברות לממן פרסומות בטלוויזיה וכך דעך הדיווח בערוץ 10. מה שמראה על הקשר בין הון, שלטון ועיתונאות.

        מובן שיאיר לפיד אינו דווקא האידיאל שלי לעיתונות טובה, ובוודאי שיש עיתונאים שאני מעריכה אותם כמו אילנה דיין, עופר שלח, סבר פלוצקר דרור בן ימיני בתחום המשפט ועוד רבים ואחרים.

        לגבי ההדרה, היום נקבע גורלו של קצב, אני יודעת שאת בעד. אני דווקא לא. הייתי רוצה שנשים תבלוטנה בשל עשייה חיובית כמו שלי יחימוביץ, השופטת דורנר, המדענית שקבלה את פרס נובל ולא מכיוון שציעפו את פניהם ושלחו אדם לשבע שנים לכלא. על כמה נשים שנאנסו איננו יודעים? ומה עם סיפור אורלי אינס שהרסה לבר לב קריירה של שנים רבות במשטרה. אז הוא חיזר אחריה והיא פרובוקטיבית למדי גם במראה שלה, למי זה לא קרה, או כמה פעמים זה קרה?

        איני חושבת שיש הדרה של נשים, אני חושבת שיש התלבטות רבה של נשים בין חיים פרטיים, בית, עבודה לבין קריירה. מחקרים בארצות הברית גילו שנשים שמפתחות קריירות ומצליחות מפספסות שנים בהן יכלו להוליד ונותרו לבסוף בודדות, אני חושבת שאישה שרוצה להצליח, לכתוב תעשה כן, אבל הנורמות כאן אצלנו עדיין מיושנות. מיקי חיימוביץ היתה אשת תקשורת טובה, איילה חסון גם היא טובה, אילנה בן דור עושה סרטים נהדרים, אבל תסתכלי כאן בבלוג, כמה נשים מעלות באמת סוגיות כמו שאת מעלה?

        בסך הכל הכללי, אני אישית מחכה שכהונתו של נתנייהו וברק תסתיים, מכל בחינה שהיא, בסיכומו של דבר העיתונות שלחה את אולמרט הביתה.

        לגבי הסרט ראיתי אותו, אין לי דיעה, אני חושבת ששוב מעלים את סוגיית ההתנחלויות בדלת האחורית ולא מכל שידור אני מתפעלת. לרבות תכניות הריאליטי שיצאו לי כבר מכל החורים.

        ואגב אוטו וויניגר – לא כל ביקורת על מה שקורה בישראל הוא שנאת יהודים, והדרך בינינו לבין דמוקרטיה היא עדיין רחוקה וכעת היא עוד מתרחקת.

        שוב תודה לך
        ובתקווה לימים טובים מאלה
        חוה

        • חני שטרנברג

          תודה רבה, חוה. האמת היא ששיערתי שבאיזשהו שלב התקשורת תתקרר מלכסות את המחאה (וגם כתבתי על זה בפוסט שבו התייחסתי אליה). את כל כך צודקת בשילוש שציינת: הון- שלטון- תקשורת. יש גם קשר לעולם היצירה שתלוי בתקשורת. יותר ויותר אני רואה את הקשר הזה והוא לא לטובת היצירה.

          לגבי קצב תודה מיוחדת שהתייחסת, כי באמת רציתי להתייחס גם לזה. אולי תתפלאי לשמוע – אני עצמי התפלאתי – שהייתי בעיקר עצובה. העציב אותי לחשוב שהוא ייכנס לכלא. יחד עם זאת אני חושבת שיצא מסר מאוד מאוד חשוב לגבי נשים שהוא ממש ריפויי. אני מקווה שזה יעשה שינוי בהתייחסות לנשים ובעיקר בהתייחסות של נשים לעצמן. לא שמשמח אותי מה שקרה, בכלל לא, עדיף היה שלא היה קורה כלום מלכתחילה, כלומר שקצב לא היה מתנהג כפי שהתנהג ושאנשים שידעו לא היו שותקים ומשתפים פעולה, אבל בנסיבות שהיו, ושוב אנחנו ניזונים רק מהתקשורת -טוב וחשוב שככה קרה.

          מבחינת ההדרה של נשים בתקשורת – השאלה היא מה אחוז הנשים העתונאיות לעומת הגברים – לא בדקתי, אבל אני מניחה שלגברים יש אחוז גבוה הרבה יותר.

          אין מה לעשות, יש עוד הרבה לפעול ולתקן גם בתחום הזה.

          איתך בתקוותך לסיום הקדנציה של ביברק :)ושוב תודה גם לך

          • לחני,

            רק מילה, תעקבי אחר התכניות בערוץ הראשון. אתמול היה דיון מאלף על התפתחות הסרט הקוריאני. היו שם דויד ויצטום, ועוד מישהו ששכחתי, הביאו איש קולנוע ופרופסור ישיש ומקסים מירושלים שדבר על התרבויות הסינית הקוריאנית והיפנית. ישבתי שעה וחצי ממש מרותקת. הם דברו על ההתפתחות של הקולנוע הקוריאני והצלחתו על דמויות סטריאוטיפיות.

            ובעניין הזה היה ראיון אתמול עם מנהיג הגולים המוחים האירנים שיושב בצרפת שטען שאיראן תצטרף לתנועת המחאה שתפיל לבסוף את המשטר כמו של קדאפי ומובראק וכי על ישראל אסור לעשות מאומה. אז יתאפשר גם פתרון בעיית הפלשתינים.

            למה אני כותבת זאת, חני, אני סוברת שמדינה שמוציאה כל כך הרבה על ביטחון, כל כך הרבה על כיבוש מן הסתם הופכת להיות לחברה אלימה בעצמה. ומה הוא המקום שיוותר לאמנות? לא הרבה.

            אני מנסה לחשוב שניצחון הרוח על החומר הוא שמאפשר עוד להרגיש ואפילו לאהוב.. תתפלאי, כן.

            חוה

          • חני שטרנברג

            לגמרי לגמרי מסכימה איתך, חוה, לגבי האלימות של החברה. זה ניבט מכל התחומים.
            ניצחון הרוח על החומר – לגמרי 🙂 וגם להרגיש, לאהוב – אמן כן יהיה רצון 🙂

          • חני שטרנברג

            ותודה על כל ההמלצות 🙂

  2. איריס אליה כהן

    מעניין ביותר. רשימה מעוררת מחשבה.ואגב, השבוע הייתי בסרט "שלטון החוק". חובה חובה לראות.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, איריס. לכך בדיוק כיוונתי – למחשבה שתתעורר. לא יודעת אם נכנסת ללינק שצירפתי בסוף, אז ליתר ביטחון
      אני מעתיקה לך מתוכו טקסט שאני מאוד מזדהה איתו:

      תוצאה עגומה של אותו תהליך תוארה גם על-ידי ולטר בנימין: "האם העיתונות היא השליח? לא: היא הארוע. נאום? לא, החיים. היא מציגה לא רק את התביעה שהאירועים האמיתיים יהיו דיווחיה על האירועים, היא גם יוצרת זהות מפחידה זו, המחוללת תדיר את האשליה שעל מעשים מדווחים תחילה בטרם יתבצעו, והרבה פעמים על האפשרות שיתבצעו, ומכל מקום נוצר מצב שאמנם כתבי מלחמה אינם רשאים להשקיף על המלחמה, אבל לוחמים נעשים לכתבים.

      "במובן זה אני מסכים ברצון שיאמר אחרי כי כל ימי הפרזתי בערכה של העיתונות. היא אינה משרת – כיצד יוכל משרת לדרוש ולקבל כל-כך הרבה – היא הארוע. שוב גבר עלינו המכשיר. את האיש האמור להתריע על התלקחות השריפה הפקדנו על העולם, על השריפה ועל הבית, על העובדות ועל דמיוננו" (ולטר בנימין, "מבחר כתבים. כרך ב': הרהורים", הוצאת הקיבוץ-המאוחד. מגרמנית: דוד זינגר).

  3. היי חני
    תזכירי לי… של מי החיים האלה???? כו אחד חושב
    משהו
    משהו
    להתראות
    טובה

השאר תגובה ל חוה זמירי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג