בננות - בלוגים / / מחאת הדיור – סולידריות וצדק חברתי וד"ש מאלברט אינשטיין
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

מחאת הדיור – סולידריות וצדק חברתי וד"ש מאלברט אינשטיין

 

 

 

 

 

                                 לחברי גרעין "בראש" של הנוער העובד והלומד, באהבה

 

מה שמייחד את מחאת הדיור ההולכת ומתרחבת היא שעד עתה – שבועיים מאז שהתחילה – אין לה עדיין מטרות מסויימות שניתן לסמן לידן וי אם יושגו או איקס אם לא יושגו, אלא היא מסמנת כיוון כללי של סולידריות וצדק חברתי. הכיוון הזה אומר שיש צורך בשינוי אמיתי ועמוק, ושינוי כזה, מטבעו, לוקח זמן. אי אפשר לעשות אותו בשליפות מהירות מהמותן. השליפות המהירות האחרונות של נתניהו (כולל השליפה שבה ירה ברפתנים) מלמדות שהוא לא מדינאי רציני, אלא לכל היותר אקדוחן מיומן.   

חשיבותה של מחאת הדיור היא בעצם התעוררותה. בעצם התפשטותה והתרחבותה. בעצם ההבנה ההולכת וגוברת של אנשים רבים שמדובר בשיטה ולא במקרה פרטי זה או אחר. זאת מחאה שמובילים אותה הצעירים.  כאם וכמורה ראיתי את הצעירים האלה צומחים. בני הצעיר הצטרף בכיתה ח' לנוער העובד והלומד, ובימים אלה הוא וחבריו מסיימים שנת שירות בקריית עקרון, שבמהלכה חיו חיים שיתופיים, עסקו בהדרכה, והשתתפו בהפגנות ומחאות רבות.  

מזה חמש שנים אני שומעת ורואה אותו ואת חבריו פועלים למען הערכים, שתופשים עכשיו את הכותרות. ראיתי וגם שמעתי דברים דומים מרבים מתלמידיי במהלך השנים וידעתי: גדל כאן דור של צעירים אינטילגנטים ואכפתיים, דור שחזר, בניגוד לזרם ולרוח התקופה אל ערכים שנדמה היה שכבר נעלמו מהעולם, ושלמרבה הפליאה והמזל גילה אותם מחדש.   

אלא ששינויים כאלה לא מתחוללים ביום אחד ואפילו לא בשבוע או בשבועיים. כרגע הכל מצטלם יפה, אבל הגל הזה שבו התקשורת מלווה את המהפכה הפוטוגנית, ומתמקדת כהרגלה השטוח באנשים מעטים, והופכת אותם לגיבורי תרבות לשעה – הימים האלה יחלפו, יעברו, וישובו ימי העבודה האפורה והסיזיפית במידה רבה, שבה עסקו צעירים עוד לפני המחאה המתוקשרת,  וזכו לחשיפה מעטה.    

החשיפה העכשווית חשובה, אבל היא איננה המטרה. היא האמצעי ויש למנף אותו להמשך עשייה בכיוונים העולים ומתבהרים כמו מתוך נייר לקמוס  – כן לסולידריות, כן לצדק חברתי, כן להחזרת המדינה לעם, ובמושג עם יש לכלול  את  כ ל  אזרחי המדינה בעלי כל הדתות המינים והצבעים  – ולא לסקטוריאליות, לא להעדפת מגזרים מסויימים על פני אחרים, לא לשמאל המתחפר בשאלת הכיבוש החשובה לכשעצמה, אבל שוכח את תפקידו החברתי.  

 

מה שהמוחים אומרים בעצם היום לפוליטיקאים הקטנים מכל קצוות הקשת הפוליטית זה: שכחתם אותנו בבית. נסעתם למסעותיכם הפרטיים ברחבי הארץ והעולם, ושכחתם אותנו –  ציבור הבוחרים שבזכותו היגעתם לשלטון.  מהבחינה הזאת אינכם הרבה יותר דמוקרטים מרודנים אחרים במרחב הגיאוגרפי שבו אנחנו חיים, כי דאגתם בעיקר לעצמכם ולשוחרי שלטונכם, ושכחתם אותנו.     

 

בעניין זה, עניין השכחה, יש לי רק בקשה אחת מכל האנשים שתומכים היום במחאה כולל ממני עצמי: בואו לא נשכח את מה שאנחנו רואים  ושומעים עכשיו כשיגיע יום הבחירות. בואו נסמן את הימים האלה בזכרוננו, כי עד הבחירות הימים האלה ודאי יישכחו ויצוצו סיסמאות יפות וחדשות ומצגות מיופיפות שיטרחו עליהן טובי המומחים והיחצנים, אבל עלינו יהייה לזכור שמה שאנחנו רואים ושומעים היום הוא תוצאה של פעילות פוליטית רבת שנים – פעילות סקטוריאלית צרת ראייה ואינטרסים, ואל לנו להאמין  לכל המילים היפות שודאי עוד נשמע על סולידריות וצדק חברתי,  אלא אם כן יהיו מגובות מלכתחילה במעשים משמעותיים.

 

כן, אני יודעת. גם אני עכשיו, כמו המוחים, אומרת דברים כלליים, ואת הדברים האלה יש צורך לפרוט לפרוטות קטנות, כי אלוהים, כזכור, נמצא בפרטים הקטנים. לשם כך נדרשים אנשים אחרים שיסייעו, כי גם כאן דרושה סולדיריות ודרוש שיתוף פעולה בין אנשים מתחומים שונים. מהבחינה הזאת אין מקום להטיח האשמות ב"מנהיגי המאבק" הצעירים על שלא יצאו לדרך עם משנה סדורה, ועל שלא קבעו מראש מטרות. הישגם הגדול הוא הצלחתם למשוך את תשומת ליבה של התקשורת ולהרחיב על ידי כך את המאבק, וזה הישג לא מבוטל כלל וכלל. עכשיו מוטל על אנשים נוספים לעזור, לתמוך , איש איש בדרכו,  לדאוג לכך שההישג הזה לא יתמסמס וייעלם כמו עוד הצלחה תקשורתית ותו לא. יש להמשיך לדחוף את העגלה העמוסה  במעלה ההר.

 

דברים רלוונטיים, בבחינת דרישת שלום מהעבר, מצאתי בנאום שנאם אלברט אינשטיין לפני אסיפת סטודנטים שהוקדשה לעניין פריקת הנשק. התרגום קצת ארכאי, אך ניתן להבין את הכוונה, ולהבחין בו גם בפציפיזם של אינשטיין.(מתוך הספר "דמות עולמי" הוצאת א.י. שטיבל תרצ"ה).

  

"…יותר מבשנים עברו תלוי מזלה של האנושות התרבותית בכוחות המוסריים שתוכל למצוא בקרבה. כולנו מרגישים שהמשחק החופשי של הכוחות הכלכליים, יצרי השלטון והרכוש של היחידים בלי יד מסדרת ומרסנת, אין בו כדי להביא אוטומאטית לידי פתרון הוגן…"

."..אנו זקוקים לסידור תכניתי של ייצור הנכסים, של סיפוק הכוחות בעבודה ושל חלוקת סחורות התוצרת, כדי שלא להשבית כוחות פרודוקטיביים רבי ערך ושלא לדלדל ולפרוע חלקי יישוב גדולים. אם האגואיזם חסר הגבולות עלול להוביל לאבדון בחיים הכלכליים, הרי ביחסים שבין לאום ללאום הוא מורה דרך גרוע עוד יותר."

"ולמה נגזר על כל אדם ועל כל אומה שיחרדו וירעדו לקיומם? מפני שכולם מתכוונים רק להנאת עצמם העלובה בת הרגע, ואין הם רוצים לכוף יצרם לשם אושרו ושגשוגו של הכלל.

לפיכך אמרתי לכם בתחילת דבריי, שיותר מבשנים קודמות תלוי עכשיו מזלה של האנושות בכוחות המוסריים שבה. בכל מקום שבעולם מוליכה הדרך להווייה של חדווה ואושר על פני וויתור וצמצום עצמי.

היכן מעיין הכוחות להתפתחות כזו? רק באלה שניתנה להם האפשרות לחזק רוחם ולשחרר מבטם בלימודים באביב ימיהם. וכך, אנו, הקשישים, נושאים עינינו אליכם בתקווה, שאתם במיטב כוחותיכם תחתרו ותשיגו את המטרה שאנו קצרה ידינו מהשיגה." 

                                                  *

 

 

כפי שציינתי לעיל אני מקדישה את הפוסט הזה לחברי גרעין "בראש" של הנוער העובד והלומד המסיימים בימים אלה את שנת השירות שלהם בקריית עקרון, ועומדים להתגייס. אני שולחת לכם באהבה רבה את השיר הזה של אהוד בנאי  – מי ייתן ומלאכי ציפורים מעליכם ישמרו את צעדיכם, והממשלה לא תפריע להם

http://www.youtube.com/watch?v=ieBX8OhPb6s

 

 

 

 

 

4 תגובות

  1. חני, אני מתגעגעת.
    מקווה שאת בטוב.
    איחולי ראש השנה ואור בחייך.

    • חני יקרה,

      גם אני מתגעגעת.
      כל כך מתאים לך ודווקא לך לכתוב את הפוסט הזה – עם הרגישות הבלתי רגילה לכלל.

      אני זוכרת חני, ועוד איך אני זוכרת ועוקבת אחרי כל קול או תנועה חדשים שמתרקמים. ועכשיו, דווקא עכשיו הפרטת הרכבת.

      מגיעה לנו מנהיגות אחרת – בהחלט
      עם זאת, הישג בלתי מבוטל הרמנו ראש ואמרנו "לא עוד", אנחנו מבחינים היטב בין שקר לבין אמת וזה מילא אותי גאווה.

      יש עוד כל כך הרבה מה לתקן כאן, חני
      מי יתן והשנה הזאת תסמן אכן התחלה חדדדדשה בכל מובן ובכל כיוון.

      חוה

      • חני שטרנברג

        חוה יקרה,

        מסכימה איתך – גם אני הרגשתי שמחה וגאווה – הייתי בהפגנה בחיפה עיר מולדתי והיה ממש מרגש, רק שהשינויים המיוחלים עצמם יכולים לחול רק בכנסת ובממשלה, ולצורך כך יש לבחור בבוא הזמן באנשים המתאימים – כמובן רק מי שמעוניין שהשינויים ירקמו עור וגידים.

        מאחלת גם לך שנה של התחלה חדשה, שמחה ואושר.

    • חני שטרנברג

      שרה יקרה,

      אני בטוב, רק בתקופה של התכנסות, מילוי מצברים, ולכן ממעטת לכתוב בבלוג (וזה כולל גם תגובות) אבל קופצת מידי פעם לביקורים, קוראת משירייך היפים ונהנית מאוד, מאחלת גם לך שנה טובה ומאושרת, ומלאת אור,

      חני

השאר תגובה ל שרה כוי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג