חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

השבוי

 

 

 

במקרה או שלא במקרה בדיוק בשבוע שבו שוחרר גלעד שליט משבי החמאס יצא לי לקרוא את "ארבעה סיפורים" של ס. יזהר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1965) וביניהם "השבוי".

יזהר מספר בו על רועה צאן פלסטיני תמים, שכוחותינו שבו במהלך מלחמת העצמאות. לרוע מזלו רעה הרועה את צאנו בנוף הפסטורלי בדיוק במקום שבו נצפה על ידי כיתת חיילים שיצאה לסיור. וכך מתאר יזהר אל לכידתו:"מיד הותחם מעגל בעולם, הכל מעבר למעגל, ובתוכו מופרש אחד שיצודוהו חי, וכבר יצאו הציידים."

ובהמשך: "… ופרצנו בדהרה אל הבחור שהיה יושב על אבן בצל האלון. קפץ הלה על רגליו, מיד אחזתהו בהלה והשליך מקלו ורץ כאיילה רדופה ונעלם מעבר לרכס, ישר אל זרועות הציידים."

ובכן מסתבר ששם, אז, במלחמה ההיא, שבה התחילו להתהוות הפליטים הפלסטינים, פגעו דווקא כוחותינו בחפים מפשע, שנלכדו בידיהם כמו חיות רדופות, כמו במשחק.

"אה, איזה צחוק! שיא הכיף! המם מם שלנו לא נח וכבר הבהיק אמצאה זריזה ומפתעת בחריפות נועזת: גם את הצאן ניקח! דבר מושלם. היכה כף אל כף וסיים בשיפת שתי כפות מבוסמת- נחת לאמור: "זה העניין! ועוד פלוני אחריו עילא ובלע רוקו: – "יהייה גולש! א-ני אומר לכם !…" והתעוררנו כולנו למלאכה בחשק, שהנאת מנצחים ושכר-עמלים הרתיחוהו להתלהבות של אמת: יאללה!"

לא אתייחס ברשימה הזאת בהרחבה לסגנונו של יזהר, שדומה שהתיישן מעט עם השנים, אבל יחד עם זאת עולה ממנו רוח התקופה – שפה גבוהה מליצית ובארוקית כשמדובר בתיאורי נוף וטבע ובהרהורים, ושפה יומיומית מתובלת בסלנג ואפילו ערבית – בדו שיח. ברשימה הזאת אתייחס יותר לתוכן. ובכן מסתבר שלא רק צייד של  חפים מפשע היה במלחמת  העצמאות, אלא גם ביזה. התלהבות החיילים מהמשימה מפחידה את הצאן, אלא שהחיילים אינם מסוגלים להוביל אותו, ולכן הם נזכרים בשבוי וכך מתארו יזהר:"כבן ארבעים, שפם נוטף מעברי פיו, אף אווילי ושפתיים פעורות משהו, ועיניים, אלא שהללו קשורות בקופייה של עצמו – כדי שלא יראה כאן, איני יודע מה שלא יראה כאן."

מהתיאור הזה  וגם מתיאורים נוספים של השבוי, יש להודות, עולה ריח אנטישמי קל (הערבים יש לזכור גם הם שמים) שמצביע על היחס המזלזל המתנשא והמשפיל של החיילים כלפי ערביי המקום, יחס הבא לידי ביטוי באופן ברור ביותר בהתנהלותם.  

בעצת המ"מ מוסרת הכפייה מעיניו של השבוי ונקשרת לידיו, כדי שיוכל להוביל את הצאן, כי החיילים לא מצליחים לעשות זאת. בהמשך  מתנהלת חקירה אבסורדית שכן מסתבר שהשבוי אינו יודע דבר וחצי דבר אודות העניינים הצבאיים המעניינים את חוקריו, ועולה גם ההצעה "לגמור אותו" אך בסופו של דבר מטלפנים לסמ"פ ומחליטים לשלוח אותו למחנה אחר שבו חוקרים שבויים, ויזהר מציין בסוגריים :"(לפחות שלושה בחדר עיקמו חוטם בבחילה לדרך פסולה זו, כה אזרחית, כה פשרנית)".

כלומר חיסול שכזה היה בגדר הנורמה. משהוטל על המספר (בן דמותו של יזהר) לשמור על השבוי הוא מתלבט אם לא לשחררו, התלבטות המוצגת כסוג של זרם תודעה, ומזכירה "דילמות מוסריות" שבדומות להן דנו ברבות הימים בתנועות הנוער:   

"הנה זה עתה בידיך: הבחירה שלך. יום גדול. יום של מרד. יום אשר בו סוף סוף יש בידיך ברירה. וכוח החלטה. לתת חיים לאדם נעשק. הגע בנפשך. להיות נוהג לפי לבך. לפי אהבתך, לפי אמת שלך, לפי הגדול מכל גדול – שחרורו של אדם.

שחרר.

היה אדם.

שחרר!"

כך מורה לחייל קולו הפנימי אלא שהוא לא משחרר את השבוי. בהכרעתו זאת הופך יזהר למבשרו של "יורים ובוכים" המאוחר יותר, וכמו מניח תשתית לתפישה הקיימת עד היום ביצירה הישראלית (ראינו אותה לא מזמן ב"ואלס עם בשיר"), והסיפור מסתיים בתיאור הנוף שבו מתחולל העוול ההופך שטוח ורדוד עם נבואה לימינו אלה: "…בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אי שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי יודע, של אזלת יד מחפירה, של מי יודע שבלב אישה ממתנת, של מי יודע גזירת-חיים, של מי יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור."

 

אכן, לא גמור. על פי המצויין הסיפור נכתב בנובמבר 1948 כלומר במהלכה של מלחמת העצמאות, דבר מרשים לכשעצמו. הצידוק המוסרי שהחיילים נותנים לעצמם לגירוש ולכיבוש עפ'י "חרבת חזעה" המופיע גם הוא בקובץ הסיפורים, הוא שהם מכינים בית לפליטים היהודים מאירופה, אלא שיזהר, מסתבר, לא מקבל את הצידוק הזה. הוא גם לא מקבל את צידוק עדיפות הכוח, כלומר את האמירה שרווחה בתקופה ההיא שכיוון שאנחנו חזקים יותר זכותנו לכבוש:

 

"יום אחד לא נוח, ואחר כך ש ל נ ו  יכו כאן שורש, ימים רבים. כעץ על פלגי מים. כן. לעומת זה, הרשעים…אבל הנה הם כבר שם בקרונות ומיד לא יהיו אלא כדף שנסתיים ונהפך על פניו. בודאי, לא זכותנו היא? וכי לא כבשנוה היום?"

 

הפליטים הערבים מושמים כמו היהודים בקרונות, ויזהר חש מה המחיר שמשלמים עבור גירוש שכזה:

 

"כשיגיעו למקום גירושם כבר יהייה לילה. שמלתם היא לבדה כסותם לעורם בה ישכבו. טוב. מה אפשר לעשות. הקרון השלישי החל מטרטר. וכי חזה מעודו איצטגנין במעמד כוכבי שמי הכפר ובמזלות אנוש – כיצד ייפלו כאן הדברים? ואיזה אדישות יש בנו – כאילו מעולם לא היינו אלא מגלי גלויות – וגס ליבנו במלאכה."

 

טוב להיזכר בדברים החשובים האלה בימים שבהם נדמה שנשכח לגמרי ההקשר ההיסטורי, שבו נשבו ואף שוחררו גלעד שליט ופלסטינים רבים, בימים שבהם נשמעות אמירות, שלפיהן אחד שלנו שווה אלף שלהם, וזאת למרות שאינני תומכת בשום טרור משום צד כנגד חפים מפשע, ושמחה מאוד בשחרורו של גלעד שליט.                                                               

 

                                                     *

 

אל המשך לא צפוי ומרגש מאוד לסיפורו של יזהר התוודעתי במוצאי יום הכיפורים האחרון במהלך צפייה בטלוויזייה. היה זה  סיפורו של חייל ישראלי, מפקד, שיחידתו שבתה חיילים מצריים  במהלך מלחמת יום הכיפורים. הוא  סיפר איך ישב ודיבר עם אחד השבויים, היחיד שידע אנגלית, ולפיכך שימש כדובר החיילים המצרים שנשבו, איך שתו יחד קפה ועישנו סיגריה (גם השבוי של יזהר ביקש סיגריה, אבל בקשתו רק הצחיקה את החיילים ששבו אותו ומבוקשו לא ניתן לו). השבוי המצרי, סיפר הישראלי, סיפר לו על חייו במצריים. הסתבר שהוא סטודנט באוניברסיטה כמו הישראלי, שהיה סטודנט בטכניון, שיש לו אישה ומשפחה, והחייל הישראלי הבין שמדובר באדם בדיוק כמוהו, (כפי שהבין גם המספר בסיפורו של יזהר), אלא שאותו חייל, שכבר אינו בן דורו של יזהר, אלא בן דור ילדיו, החליט בעקבות התלבטות לשחרר את השבוי, אחרי שחילץ ממנו הבטחה שלא יחזור להילחם. הוא אף נתן לו את מספר הטלפון שלו ואמר לו, שכאשר יהייה שלום יתקשר אליו. 

הוא סיפר שאחרי ששחרר אותו פחד נוראות. הפחדים שתיאר הזכירו את אלה שחלפו בראש המספר של יזהר. בעיקר חשש שהחייל המצרי המשוחרר יבגוד בו, יפר את הבטחתו, ויזעיק חיילים מצרים אחרים שיילחמו בהם ואולי יישבו אותו ואת חבריו, אלא שהחייל המצרי מילא את הבטחתו, ומיד אחרי שנחתם הסכם השלום עם מצריים – התקשר אל משחררו.  כיום הישראלי חי באמריקה וה"שבוי" המצרי לשעבר הוא  חברו הטוב.

 

                                            *

 

במהלך שידורי הטלוויזיה שסקרו את  שחרור גלעד שליט, כאשר המסך נחצה לשניים, ומצד אחד נראתה שמחת הישראלים, ומהצד שני שמחתם של הפלסטינים, היה רגע שבו לא נראו דגלים, וקשה היה לומר מיהו מי – ברגע הזה הדמיון עלה על השוני. היתה בו  שמחה אנושית פשוטה על שחרורם של שבויים, שמחה שהזכירה, שכולנו  בראש ובראשונה בני אדם, כפי שסיפר לנו יזהר וכפי שהבין משחרר השבוי המצרי במלחמת יום הכיפורים, דבר שאותו נוטים לשכוח בקלות בלהט הסכסוך.

 

 

 

 

 

 

 

 

20 תגובות

  1. כתבת יפה חני ומרגש מאד
    עבורי היו סיפוריו של יזהר מכוננים עוד אז בבית הספר ומשם התחלתי לבנות את השקפת עולמי
    אני איתך בכל משפט
    אחד השאלות ששאלתי לאחרונה
    איך יכול להיות שמעשי הטירור היהודי היום בגדה נקראים בלשון מכובסת "תג מחיר"
    דבר לא השתנה לצערי
    ואלי כן אולי קיץ 2011 נתן פתח לתקווה

  2. בוקר טוב חני יקרה תודה על פוסט רהוט הכתוב היטב כדרכך
    אבל יש לי מה לומר ליזהר
    ספורו ה"שבוי" דורש קונטרה ספרותית מקבילה
    של סיפור אחר המספר את קורות 35 לוחמים,מחלקת ל"ה שעלתה מהשפלה לסייע לגוש עציון הנצור וכל לוחמיה נפלו בקרב
    אור ליום שישי ה' בשבט תש"ח ינואר 1948
    המחלקה התגלתה בדרכה אל הגוש וכותרה על ידי המוני ערבים יש המספרים שהם פגשו ברועה ערבי והתלבטו אם להרוג אותו כדי שלא יזעיק את הכפריים, לאחר שהחליטו לשחררו הרועה הזקן הודיע לאנשי הכפרים בסביבה על מעבר הפלוגה בשטחם לא חסרים ספורים כאלה עדכניים מהשנים האחרונות איך ניצלו אנשי החמאס נשים זקנים וטף לצורך המניפולציות הטרוריסטיות שלהם תקצר היריעה באמת
    אז אם הייתי כותבת היום ספור תשובה לס.יזהר שאת כתיבתו אגב אני אוהבת מבחינה ספרותית , הייתי מבססת אותו על מה שקרה למחלקה טראגית זו
    ובאשר לאדם שבנו
    הוא צריך להתבטא בשדה הקרב ואצלנו בהשוואה לאחרים בולט טוהר הנשק וחשיבותו של חיי אדם ,ראי נוהג פדיון שבויים אצלנו -חייל בודד אחד נפדה תמורת מאות טרוריסטים פלסטינאים שדם על ידיהם- דבר שאין לו אך ורע בעולם!!!
    מה שמעיד עלינו כבני אדם(ברור שתמיד יש מה לתקן אבל במלחמה כמו במלחמה הבא להורגך השכם להורגו)
    ויש גם פליטים אחרים לא רק פליטים פלסטינאים ,שליבי ליבי עליהם ,כולנו פליטים יהודים שגורשו מארצות מוצאם ונגזל מהם רכושם: בתים, אדמות ועוד ואני לא מתכוונת רק לפליטי ארצות המזרח
    אלא גם לפליטי ארופה השסועה דאז.
    ואני לא מדברת על פליטי ימית והגוש שעד היום מלקקים את פצעיהם ובוכים על חורבן הבית הבית האישי שלהם ,שהובטח להם מאותה ממשלה שגרשה אותם פליטי הגוש הם נושא לרומן סוחט דמעות זו כבר אופרה אחרת כאובה וצורבת.
    הלוואי ומישהו יכתוב עליהם ויחשוף את סבלם
    למטבע תמיד היו שני צדדים ומי שמראה את צד שמאל צריך להראות גם צד ימין
    לסיכום שנגיע מהשמאל והימין לאמצע לשביל הזהב, לדעת מאין באנו ולאן אנו הולכים ,לדעת שיעודנו העליון הוא להיות בני אדם מלשון אדמה לעליון
    שיהיה לך בוקר נפלא ושנה טובה ,חני
    כתיבתך המסאית יפה ורהוטה כתמיד

    • חנה יקרה שלום
      לא צריך להתאמץ כדי להבין שיש הבדל בהשקפתכן
      אז חנה תספר על שלה ואת על שלך
      מדוע צריך כל הזמן לנסות להגן על חוסר המוסריות שלנו בחוסר מוסריותו של אחר
      איך היינו מרגישים אילו היו רוצחינו מצדיקים עצמם בכך שיתנו דוגמאות מההסטוריה הקודמת והעכשוית
      הרי אם היינו מדברים על פדיון שבויים נטו אז למה רק היום
      בטח שמעת היום על עליתו של ביבי מ35 אחוז ל51 אחוז
      אני מקווה שמהר מאד יבינו האזרחים שלמעשה השחרור היום ולא אתמול הוא הכשלון ולא ההצלחה
      ותפקידינו אנשי העט לומר את הדברים כמות שהם ולא להפוך לפוליטיקאים

  3. שלום חני
    עניתי לחנה והתגובה לא מופיע
    אם תמצאי אותה תוכלי להעלותה
    בקיצור המסר שלי בתגובה הוא שאנו צריכים לדאוג למוסריות שלנו ורק אחר כך לאחר
    מלבד זאת אף לא טוען להאשמה קולקטיבית אך לא צריעך להתכחש
    לא יהיה מקובל עלינו שעמים שרצחו בנו יאמרו גם האמריקנים רצחו את האינדיאנים
    לא נכון להצדיק עוול אחד בשם עוול אחר

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, דוד, על כל התגובות. יש מנגנון לסינון תגובות (שלא תמיד פועל), ולכן התגובות עולות לעתים באיחור.
      אני לא למדתי את הסיפורים האלה בבית הספר, ולכתיבה המאוחרת יותר של יזהר פחות התחברתי.
      לתחושתי הסיפורים האלה נכתבו מתוך צורך אמיתי ועמוק לומר את הדברים, ולכן הם נוגעים כל כך גם היום. ועדיין רלוונטיים, כי המצב היום הוא תולדה של מה שהתחולל אז, וגם את זה רבים לא רואים ולא רוצים לראות.
      יזהר מציג את הדברים כפי שחווה אותם. כיבוש. גירוש.
      היתה לכך אז לגיטימציה בעולם בגלל השואה, אבל מעניין שיזהר לא מקבל את הלגיטימאציה הזאת, (אני מתכוונת להרחיב לגבי כך בהמשך) ואני מסכימה איתך לגבי "תג מחיר". מושג מכובס ואומלל שנועד להחליף את אי הנעימות הכרוכה במושג "טרור יהודי."

      • חני שטרנברג

        תודה רבה, חנה.
        מעניין שגם בדעתי עלתה הדוגמה שדוד הביא של ארה"ב והאינדיאנים. לוקח זמן עד שעם מוכן להודות בעוול שעשה לעם אחר.
        מה שעולה באופן מאוד ברור מהסיפורים המוקדמים של יזהר, זה שהערבים היו תושבי המקום הטבעיים כמו האינדיאנים בארה"ב, ושרבים מהם לא היו מעורבים כלל בלחימה, ולמרות זאת גורשו והוגלו.
        כלומר היה כאן גם גירוש של עם – לא רק מלחמה של חיילים בחיילים.(שגם מלחמה, כזכור, היא דרך בעייתית מאוד לפתרון סכסוכים).
        זאת תובנה מאוד מאוד לא נעימה שקשה לקבל אותה ולחיות איתה, אבל מוטב לעשות זאת מאשר לספר לעצמנו סיפורים הזויים ומשיחיים שרק מנציחים את העוולות.
        והעוולות הקודמים לא מצדיקים את הנוכחיים. לא אצלנו ולא אצלם.

        • מהם הסיפורים ההזויים והמיחיים ,חני הדגימי, הסבירי ונמקי:)))
          לא מבינה איך הרחקתם לכת עד תג מחיר
          הרי איש מהימין השפוי לא מצדיק קיצוניות שכזאת וכל טרור המשתלח בחפים מפשע בכוונת זדון להסית ולחלחל רעל
          הוא פסול

          • צ"ל – משיחיים

          • חני שטרנברג

            דוגמה: סיפורי האבות והאמהות ומיני דמויות מימי התנ"ך הקבורים כביכול בכלמיני קברים של שייח'ים ערביים שבגלל
            "קדושתם" כביכול מצדיקים ישיבה בקרבתם בשטחים הכבושים – אלה סיפורים הזויים ומשיחיים שאנשים של היום, שאין להם איתם דבר וחצי דבר, משלמים עליהם מחירים.

          • מי הם "האנשים של היום" לעניות דעתי הם לא מקשה אחת הלא כן?

          • חני שטרנברג

            הכוונה שלי היא לחיילים צעירים שמתגייסים לצבא כי מרגישים חובה וגם רצון לתרום את תרומתם לחברה שבה הם חיים, ושולחים אותם לשמור ולהגן על כלמיני מקומות שהוקמו על סמך הסיפורים ההזויים והמשיחיים האלה, מקומות שבהם האוכלוסייה המקומית – הערבית – חיה תחת משטר צבאי, לא דמוקרטי, משטר של אפרטהייד, משטר של כיבוש. לזאת הכוונה.

          • אסכם ואומר
            למטבע שני צדדים
            כמה באנלי
            אבל אמיתי
            שבוע נפלא חני

          • חני שטרנברג

            לפחות שני צדדים, חנה. אם את שואלת אותי אז הרבה יותר. שבוע טוב גם לך 🙂

          • שלום חנה
            עקבתי אחרי הדושיח שלכם
            חבל שהוא נפסק היה אפשר להמשיך אותו
            אתן לך דוגמא מדברייך
            אמרת שהימין לא מסכים עם הפעולות הטירוריסטיות של חבורות יהודים
            אז מדוע הם לא מרימים קול וכהתחלה שיראו לעניין בשמו טירור
            לצערי התקשורת נופלת לפח הזה וממשיכה לקרוא לזה בשם שהופך זאת למשהו מאד סביר
            במקום מה שכינית בצדק טירור משתלח
            אם אנחנו לא נגיע להבנה אז מי
            ונכון אמרה חני למטבע יש הרבה הרבה צדדים ואני אומר לפעמים בשיחות עם חברים ספק ברצינות כפ שנספר בחג הפסח ספק בצחוק: "פעם היו 12 שבטים עכשיו יש 24 שבטים"

          • אכן 24 שבטים (אהבתי)
            מי יתן ויתאחדו לעם
            ויבוא לציון גואל
            דוד יקר ,השיח הזה סיזיפי לא מתאים לדיון וירטואלי ,אלא לרב שיח חי שבו כל הצדדים יהיו מוכנים להקשיב ,להפנים ובכוחות משותפים להשתנות ,כדי להיות עם ולהתחיל סו סוף ללכת אל בקר חדש.
            שיהיה בוקר של יום נפלא אינשאללה בפרטי ובכללי בגשמי וברוחני
            בשורות טובות
            אמן

  4. כשבודקים את שורשה של האיבה הזו המתמשכת דומני למן שנת 1920/21 מהצהרת בלפור כשהחלה העליה המוגברת לא"י ופריחתן של כנופיות הרצח והטרור – פרעות תרפ"ט ואילך.
    יש להודות שזו תקופה נכבדת של איבה, ואין לשער שניתן לשרש באחת את חוסר האימון ההדדי, שבסיסו נטוע והוכח בהסכמים בלתי ישימים, וביחס במישור האישי face to face גם כשעודדו שני הצדדים לקיים שיחות בינהן היו שהכניסו את גורם חוסר האימון למפגע.
    אין להכחיש שקיים שוני בתרבויות ותפישת עולם כללית, והמנטרה "אין מפקירים פצוע בשטח" מאפיינת אותנו כישראלים תמיד, זו גם הסיבה שאנו הראשונים להלכות על חטא, ולהודות שישנם קילקולים במערכת הנובעים בדרך כלל ממעשים אימפולסיביים של הפרט גם אם יש לסייג זאת- לא תמיד.
    וזאת בקצרה.
    באופן אישי איני רואה סוף לכדור השלג המתגלגל הזה, והלוואי וחששי יופרך.

    • חני שטרנברג

      תודה לאה. אין ספק שהסכסוך התחיל עם התגברות ההתיישבות היהודית, אבל עם יד על הלב – את מכירה הרבה עמים שהיו מקבלים בברכה התיישבות של עם אחר בטריטוריה שלהם?
      נדמה לי שהמקום שאנחנו נמצאים בו היום
      מאפשר התבוננות אחרת בסכסוך המתמשך
      שיכולה לגלות יותר הבנה לצד השני.
      אנחנו אחראים על חלקנו ויכולים לשנות רק את ההשקפות שלנו, ושינוי כזה הוא הכרחי.

    • בלהט הנחיתה על המקלדת נפלו שתי שגיאות כתיב שרק עכשיו הבחנתי בהן: שיחות ביניהן צ"ל ביניהם, להלכות על חטא צ"ל להלקות על חטא.

      לאה

  5. איריס אליה כהן

    פוסט מרתק, וגם הדיון בעקבותיו. ואני חושבת שברגע שאפילו אם רק מתעורר דיון שהוא מוסרי בעיקרו, יש לזה הרבה הרבה כוח וערך וחשיבות. גם אם לא מגיעים להסכמה. אני מורידה בפניכם את הכובע.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, איריס. גם אני חושבת שלעצם
      הדיאלוג יש חשיבות. אני יכולה להגיד מניסיון שדיאלוג שאני ניהלתי עם אדם שלא הסכמתי עם דעותיו השפיע עליי מאוד וגרם לי לשנות את דעותיי.

השאר תגובה ל דוד ברבי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג