בננות - בלוגים / חני שטרנברג / הרהורים על הכרה והתייחסות, עצים וגם פסואה
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

הרהורים על הכרה והתייחסות, עצים וגם פסואה

 

 

בעקבות שיח שהתפתח בפוסט הקודם:

 http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=251&itemID=18823#post18823

 

בזן בודהיזם נשאלים מאסטרים שונים מהו זן. אחד מהם עונה: "זה עץ גבוה וזה עץ נמוך". זו התבוננות בעולם מעמדה לא שיפוטית, לא דואלית. עץ גבוה ועץ נמוך – שניהם זן. האחד אינו עדיף על השני. שניהם עצים. לפי עמדה זאת יכולים שירים של משוררים שונים או סיפורים ורומנים של סופרים שונים לעמוד זה לצד זה כמו שעצים שונים עומדים בתוך יער, ואין צורך לקבוע למי מהם ייתרון על מי.

 

רוב הסופרים והמשוררים אינם מאסטרי זן, והם צמאים להכרה ולהתייחסות כמו שעצים צמאים למים, נעלבים כשאינם מקבלים אותן, ואפילו כשמקבלים דומה שלעולם לא די להם. זה אותו מקום שממנו גם יוצרים.

 

טוב להכיר בכך, אבל גם לזכור שאף מבקר ספרותי או חוקר אקדמי אינו שופט בבית דין גבוה לצדק, שחובה על מישהי או מישהו לקבל את שיפוטו או לחילופין את חוסר התייחסותו. ההיסטוריה מלאה יוצרים משובחים שלא קיבלו הכרה והתייחסות בתקופתם וכאלה שקיבלו ונשכחו.

 

ניתן גם להשפיע בדיעבד. להתייחס ליוצרות וליוצרים שכבר אינם איתנו, אם אנחנו חשים שראוי שקולן קולם יישמע יותר משנשמע בעבר. מי שמשנה את העבר יכול לשנות גם את העתיד, ממש כמו חוני המעגל שנטע בזקנתו עצים למען הדורות הבאים כשהוא ער לאלה שאחרים נטעו עבורו בעבר.

 

גם המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה, שכתב תחת הטרונימים שונים, ושרוב כתביו התגלו רק אחרי מותו – נדרש לשאלת עתידו. בשיר חנות הטבק מאת ההטרונים אלוורו דה קמפוס, הוא מהרהר:  

 

 

"מה אני יודע אודות מה שאהייה, אני שאינני יודע מה אני?

להיות מה שאני חושב? אבל אני חושב שאני דברים רבים

כל כך!

וישנם רבים כל כך שחושבים שהם אותו הדבר, עד שלא יכולים

להיות רבים כל כך!

גאון? ברגע הזה

מאה אלף מוחות חושבים את עצמם בחלומם לגאונים כמוני,

וההיסטוריה לא תסמן – מי יודע? – ולו אחד מהם,

ומכל הכיבושים העתידיים לא תיוותר אלא לשלשת."

 

 

"להאמין בעצמי? לא, ולא בשום דבר.

ישפוך הטבע על ראשי הבוער

את שמשו, את גשמו, את הרוח הפוגשת את שערי,

וכל היתר שיבוא אם יבוא, או אם יהייה עליו לבוא, או שלא יבוא.

עבדי לב של הכוכבים.

אנו כובשים את העולם כולו לפני שאנו קמים מן המיטה,

אבל אנו מתעוררים והוא עמום,

אנו קמים והוא זר,

אנו יוצאים מהמיטה והוא הארץ כולה,

וכן מערכת השמש ושביל החלב והחלל הלא מוגדר".

 

….

 

המשורר ממשיך להרהר מיני הרהורים מטפיזיים בין השאר על מותו של בעל חנות הטבק אותו הוא רואה מבעד לחלון, על מותו שלו, מות שיריו, מות השפה בה נכתבו השירים ואפילו על מותו של כדור  הארץ כולו, עד שהוא מזהה את הגבר שזה עתה יוצא מחנות הטבק "זהו אסטבש ללא מטפיזיקה"  וגם הגבר "כמו מתוך חוש אלוהי" פונה לאחור ורואה אותו 

 

"הוא הניד אליי בראשו לשלום, צעקתי לעברו

שלום אסטבש! והיקום

השתחזר לי ללא כל אידיאל או תקווה,

ובעליה של חנות הטבק חייך".

 

השיר מסתיים בחיוך שעולה בעקבות המפגש האנושי הפשוט. המפגש שנאמרות בו רק שתי מילים "שלום אסטבש" הוא זה המשיב את היקום.

 

וההרהורים המטפיזיים? ברגעי החסד שבהם הלב מתמלא אחווה אנושית, הם מאבדים מחשיבותם, נעלמים  

 

 

הציטוטים לקוחים מתוך הספר חנות הטבק, הוצאת רימונים. תרגום: יורם מלצר.   

 

 

 

21 תגובות

  1. רשימה מאוד יפה ורגישה חני, וכבר אמר זאת חכם יהודי גדול, שכל התורה כולה עומדת על ואהבת לרעך כמוך
    רק כך יכול לחזור היקום לסדרו ההרמוני רק כשנחיה בשלום באחווה ערבות ורעות עם האסטאבשים והמוחמדים והדווידים וכל בני המן האנושי שאינם אלא פן אחד של של קלסתר פנינו

  2. תלמה פרויד

    יפה כתבת, חני. ואת שירי פסואה תמיד מרתק לפגוש – תחת הטרונים זה או אחר. איזו תופעה מקורית וייחודית – לכל הטרונים 'אישיות' ומאפיינים משלו.
    ויורם מלצר מתרגם מעולה ומגוון. תבורך, יורם. ותבורך גם הוצאת 'רימונים'. ויפה שזכרת לתת להם קרדיט, חני.

  3. גיורא פישר

    שלום חני
    בלי קשר למסקנות הערכיות בדבר קביעת "ערכן וניצחיותן" של יצירות, אני חושב שהגיע הזמן להזים (לצערנו) את האמירה המקובלת בדבר אמנים שגדולתם התגלתה לאחר מותם.
    אני לא מצליח לזהות כאלה. לא בתחום המוזיקה, הציור (ואן גוך- היה מקובל ומוערך בחוג הציירים וההצלחה המסחרית המדהימה התרחשה שנים מספר לאחר מותו), גם לא בתחום הספרות.
    עיון בויקיפדיה בערך "פרננדו פסואה" מצביע על כך שהיה מוערך מאד בימי חייו.
    ההערכה אליו גדלה לאחר מותו ,לא בגלל הזמן שחלף אלא בגלל שהתגלו יצירות נוספות שלא פרסם בחייו.
    בקיצור, לא משם יבוא עזרנו-:)
    גיורא

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, גיורא על התגובה. אני חשה שאביטל הבינה היטב את כוונתי. זה לא שאני אומרת שמישהו צריך לבנות על כך שיגלו אותו אחרי מותו, אלא שההכרה וההתייחסות הם לא הסיבות שבגללן יוצרים. והנה סתם מישהו שעלה בדעתי
      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2774515,00.html

      (בטח יש עוד כמה…)

  4. קטע מקסים. מעלה הרהורים. והתעמקות.

    גיורא, פיקאסו גנב מבראק. האדם הממוצע יצביע על פיקאסו ולא על בראק כמי שקידם את עולם האומנות. ממציא מכונת התפירה" זינגר" גנב את הרעיון מאלמוני שלא שמעת עליו מעולם.

    ישנם דווקא המון אנשים, בעיקר בימנו שצומחים על גנבות. גנבות מן העבר שקדם להם. גנבות מיוצרים שלעולם לא תשמע אודתם.

    אני חוששת שדבריך אינם מדוייקים ומאדירים " אופנות" ו" ריטיינג".

    לדוגמא, איתי במחזור היו כשרונות יוצאי דופן, למעשה היינו אחד המחזורים היותר גאונים, אך אתה שומע לרוב רק על הבינונים.

    וכך אמרו גם לנו שיהייה.

    מצטערת להזים את דברייך.
    למרות שבמקרה שלך ההצלחה אכן תואמת את התוצר.

    עלה והצלח גם הלאה.

    • גיורא פישר

      היי אביטל
      תודה. הצחקת אותי-:)
      ובקשר לענייננו:
      הנושא הוא לא מי גנב ממי, או מי הצעיד את האומנות.
      השאלה היא האם יש גאונים שלא זכו להכרה בימיהם, והתגלו שנים מאוחר יותר.
      כלומר, מקרים בהם ההיסטוריה נזכרה והכתירה מאוחר את מי שהתעלמו ממנו,בזמנו.
      פיקסו היה ידוע כגאון, ומוכר עוד בימי בחרותו. הדימיון של יצירותיו בתקופה מסוימת לאלה של בראק הוא מן הידועות. לא מדובר ב"גניבה" כי שניהם פעלו זה לצד זה.
      גדולתו של פיקאסו לאו דווקא מסתמכת על התמונות הדומות לאלו של בראק.
      ובקשר לבני מחזורך:
      יש להבדיל בין אומנות משחק התאטרון ,שהיא תלויה ברגע ולמרבה הצער פגה בתום הערב ,לבין אומנות מונצחת בחומר וניתנת לשיחזור, מדידה מחודשת ולביקור מדי דור ודור.
      גיורא

      • פיקאסו ידוע כצייר טוב מאד. טובים יש רבים. אך רעיונות יש למעטים. לכן הוא גנב.
        כמו רודן שגנב מקאמי קלודל עליה ידוע מעט מאד.
        וכמו אולי שקספיר, שנערך עליו מחקר שבגכלל אולי היה לו סופר צללים יהודי. והמחקר די מאומת.

        ותיאטרון הוא אומנות. שרה ברנאר הייתה אומנית. גם אלינאורה דוזה.
        וההנצחה אמיתית ידועה כנראה רק לבורא.

        אומן צריך ליצור למען עצמו. זה הסוף.

      • ןעוד משהו, יופיו של הפוסט טמון בכך שהוא אומר באנדר סטימיטנט שאומנות אמיתית אינה זקוקה להכרה. ויוצר שיוצר עבור הכרה מפספס את העיקר.
        מה היה לנו בעולם בלי סופר הצללים של שקספיר שמקבל את הכרתו אולי למעלה ואולי לא.
        או מהרמח"ל שלא קיבל כל הכרה בחייו ומת בדמי ימיו.
        אם אלו היו חושבים על התקשורת המתעדת היה גורלם מר.

        וטוב שהבינו שמה שקובע הוא מה שאתה צריך להעביר הלאה, גם זה נכתב באותיות מאד קטנות.
        כל- טוב.

        ואם שוב פספתי את הויכוח אז חבל.

        יש ויכוחים שאין טעם לקיימם. ויש נהר שתמיד זורם.

        • חני שטרנברג

          תודה רבה, אביטל, על כל התגובות. כפי שכתבתי לגיורא – זאת בהחלט כוונתי. היו יוצרים שאי הכרה והתייחסות גרמו להם להפסיק ליצור, וכשאני חושבת על זה לפעמים קורה גם שהכרה והתייחסות מרדדות או עוצרות. יוצר זקוק לאינטגריטי חזק כדי להמשיך ליצור בנסיבות השונות.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, אבנר. שמחה שדיבר אליך.

      • לחני,

        פוסט מאלף, יפה וחכם ביותר.

        האמת שאתמול רציתי להיכנס, אבל היה קר וירד גשם מבול. הצטנפתי במיטה וחשבתי על טבעם של אנשים. לא הרהורים מטאפיזיים, אלא בדיוק מאלה שהעלית כאן.

        חשבתי, אולי, כאדם פרטי, על ההכרה שהאמנים זקוקים לה. את יודעת, כאן התגובות הן בזמן אמת. אפשר להעלות שיר או קטע, והאמן, או הכותב מחכה לתגובה.

        אבל, אני ליבי עדיין עם העצים שנכרתו, והשאלה מדוע כל כך מעט הגיבו. עד שכתבתי לגיורא לשם, שכעת, שבר צלע והוא כואב בבית, שהייתי רוצה לכתוב על העצים ועל הבתים ועל האנשים.

        ומולי מונחים או מונחות יצירות, ואני אמורה להגיב. כאשר תגובתי אינה עולה בקנה אחד עם רצוני או דעתו של בעל בלוג, או מגיב אני מותקת ובין היתר באופן אישי. וזה מרגיז באופן מיוחד, כי אפשר להסכם ואפשר לא ואפשר להגיד רגע, טעיתי. אבל הדברים האלה לא קורים כאן. וכאשר אני מותקת, הרי זה על-ידי מישהו וכל השיירה שהוא סוחב אחריו.
        עם זה אני יכולה להתמודד, אבל נדמה לרגע שיש כאן יותר מידי אנשים שצמאים להכרה.

        לי כמגיבה זה מאוד קשה. אם הימים הם כתיקונם, אני יכולה להגיב, ולא תמיד בא לי. מונחת לפני יצירה – ואני חשה, אינטואטיבית, שמי שהעלה אותו רוצה הכרה, רוצה מחמאות, רוצה שיגידו אתה קיים, ומה שכתבת הוא נפלא. ואני לא בדיוק מרגישה ככה, כי גם היצירה משדרת לי אני, ואני, ואני.

        אם אכתוב שזה מה שאני מרגישה. בעל הבלוג יפגע. הוא יכול גם למחוק את תגובתי מכיוון, שהוא מבקש שתגובות השרשרת יהיו נהדרות, מקסימות. אבל אני, כאשר אני לא יכולה לכתוב ככה. מה עלי לעשות.

        העליית סוגיות מעניינות. האם אדם מתגלה, למשל, בימי חייו, ולאחר מותו מתגלה כמיתוס. דוד אבידן למשל, לאחר מותו נוצרה דרישה רבה ביותר לשיריו. אבל אני, לגביו, מה שאהבתי בימי חייו, אהבתי גם לאחר מותו.

        לגבי הרהורים מטאפיזיים ומציאות יומיות, האם הדברים הם פשוטים, או מורכבים. בינתיים תשובתי היא מאוד פשוטה. קצת קשה לי להרהר בדברים מטאפיזיים, מכיוון שהחיים כאן ועכשיו דורשים פתרונות מידיים, אבל בינתיים עצוב לי רוב הזמן.

        רציתי רק לפרוק מעלי, כמגיבה את הציפייה הזאת להכרה שהיא כל כך טורדת, כל כך לא נעימה, שבאמת אני חושבת שהיצירה צריכה להכתב מכיוון שיש משהו דוחק ליצור באדם אני חושבת, משהו להנחיל, איזו אמירה שתעבור אל הקורא, אל הזולת.

        זהו, ותודה לך על הפוסט המאלף.

        חוה

        • חני שטרנברג

          חוה יקרה,
          תודה רבה על התגובה החמה. מבינה אותך מאוד. היום מישהי אמרה לי שהיתה באיזור שנשרף והרגישה איך העצים שנשארו ירוקים מצטערים בצער העצים שנשרפו. נזכרתי שפעם קראתי שעצים באמת מקיימים ביניהם תקשורת. גם האנשים קשורים לעצים ולכן זה רק טבעי להצטער עליהם. וכמובן להצטער על האנשים, ועל המשפחות. למשפחות הכי קשה – הם יצטרכו לשאת עכשיו את האובדן כל החיים. ויחד עם זאת החיים נמשכים. מקווה שתרגישי יותר טוב, ואשמח לקרוא את מה שתכתבי.

          • לחני,

            את יודעת, לא ידעתי אם התגובה עברה, המחשב שלי קצת התחרפן, והאמת כמעט לא ישבתי לידו. אתמול ירד הרבה גשם, והיום שוב הייתי צריכה להתעסק בעניינים קשים.

            אבל תגובתך מחממת את ליבי, ואני ככה כותבת ועל סף בכי.

            בסך הכל רציתי להגיד לך, שמאוד הזדהייתי עם הפוסט שהעלית, מאוד נהנייתי לקרוא אותו. התחושות מאוד עוברות אלי, וברפרוף עברתי גם על התגובות.

            באשר לדוד אבידן, לא אהבתי את האישיות שלו, והרבה מין השירים שלו איני מתפעלת מהם. אבל יש לו שיר נהדר "הרי את מותרת לכל אדם" גם חוה אלברשטיין בצעה.
            וגם את אדם זקן, מה יש לו בחייו. ככה היו לו הבלחות של אנושיות.

            בין קאמי לבין סארטר תמיד העדפתי את קאמי. יש בו משהו לירי כזה, מאוד אנושי, מאוד מתקשר, אצל סארטר זה ככה יותר פילוסופי.

            כלומר, אני עדיין מחפשת את הליריקה, את הנשמה היתרה, וכמובן את הטבע. ועצים זה באמת נורא ואיום, וגם אנשים שאבדו דברים שהיו יקרים להם ושאי אפשר לשחזר. מכיוון, שאני מכירה את ההרגשה. אני באמת מעריכה אותם על ההתמודדות.

            אומר לך משהו, כאשר פינו את גוש קטיף, והעבירו את האנשים לקרווילות והם לא הצליחו להשתקם וגם הנוער – זה גם נורא כאב לי. ועכשיו שוב מזכירים קרווילות.

            כאן בחיפה דברו על זה המון, והתחושה ברחוב היתה קשה, ואני שואלת הגשם של היום, מדוע לא בא שבוע לפני כן. ולא מאשימה את המנהיגות, דווקא אולי דברים כאלה יכולים לקרות, ובכל אופן השתלטו על זה מהר. אלו היו שלושה ימים כל כך קשים. טוב, אני שוב בוכה.

            הקשר שלנו כאן עם האדמה הוא מאוד אמביוולנטי, אבל הכרמל, ואלו שנאבקו על החיות בחי-בר. ממש נוגע ללב.

            טוב, חני, אני קצת שופכת את הלב. אבל אי-אפשר לכתוב על הטבע ואחר-כך לא להתייחס, כאילו זה יעלה עוד עשרים שנה. תכתבו משהו, איזו הצהרת כוונות, ככה כמו שאת עשית.

            יפה את עובדת, באמת שמאוד אהבתי את הפוסט. שיהיו לך ימים נפלאים ותאמרי הרבה שלום לאנשים.

            חוה

          • חני שטרנברג

            תודה, חוה. כמו שכתבת כשהגבת אצלי בפעם הראשונה אנחנו לא מכירות. בעצם אין לי מושג מי את, אבל באותה מידה את לא יודעת מי אני. אנחנו מכירות רק זו את הכתיבה של זו. מהבחינה הזאת שתינו סוג של "הטרונים". הפעם הרגשתי שהכתיבה עבורך היא גם סוג של תרגול. אולי את עושה איזה ניסוי. לא יודעת, זה גם לא משנה לי. אני לוקחת מהתגובה שלך את הדברים היפים.
            עניינית אני מסכימה איתך לגבי אבידן. אני חושבת שהוא היה וירטואוז של השפה, אבל היה במיטבו בשיריו האנושיים. אל ההתחכמויות השפתיות שלו והטריפים של האגו אני פחות מתחברת. בכלל, גם אצל משוררים גדולים לא כל השירים טובים, אבל הטובים – אפילו הם מעטים – מראים על גדולתם.
            פסואה הוא יוצא דופן בעניין זה. הוא משורר ע נ ק וקשה מאוד מאוד למצוא אצלו שירים לא טובים. גם היקף היצירה שלו ע נ ק י. זה אולי ההבדל בין משוררים גדולים לבין ענקים. אנחנו מדינה קטנה. נדמה לנו שאנחנו מרכז העולם, אבל אנחנו ממש ממש לא. אנחנו רק המרכז של עצמנו. זה אולי מתקשר למה שכינית: "ואני ואני ואני".
            גם אני מעדיפה את קאמי על סארטר בגלל האנושיות שלו. האמת היא שאני גם פחות מכירה את סארטר – את הכתיבה שלו.
            קאמי הוא מסוג הכותבים שגורמים לקורא להתאהב בהם – כשאני מרגישה ככה כלפי כותב אני יודעת שהוא כותב מעולה, ושהוא בן אדם. כתיבה היא כמו די אן איי אנושי.
            שוב תודה לך חוה על תגובותייך.
            בימים הקרובים אני עסוקה כך שאתקשה יותר להגיב לתגובות.
            אני מאחלת גם לך ימים נפלאים ושתאמרי שלום להרבה אנשים – איזו ברכה נפלאה כתבת.מחממת לב.

          • לחני,

            בקצרה, לא היה כאן כל תרגיל. כתבתי מרחשי ליבי. היה לי יום קשה אתמול, מסיבותי האישיות והייתי יותר רגישה.

            את פסואה איני מכירה, אבל אהבתי את שילובו בדבריך בפוסט.

            אם תשימי לב לתגובותי תראי, שאין כאן שום פוזה. במקומות אחרים.
            למה אני כותבת אצלך. בגלל שאת היחידה או בין היחידות שכתבת על האסון בכרמל. ואהבתי את הדברים שהבאת.

            עבודה פוריה.
            חוה

          • חני שטרנברג

            תודה, חוה. מצטערת אם הבנתי את דברייך שלא כהלכה. לא תמיד ניתן להבין בגלל מגבלות המדיום – לא שומעים קול, לא רואים הבעות פנים. והנה מצאתי זמן והגבתי עוד פעם. שיהייה לך יום טוב ותרגישי טוב. חני

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג