בננות - בלוגים / / ואחר יבוא הגשם – אמיר גלבוע אחרי השריפה
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

ואחר יבוא הגשם – אמיר גלבוע אחרי השריפה

בשביל הזה ודאי לי שוב לא אעבור. עתה

אלחץ כף ידי אל  קליפת העץ. אפשר עוד

לפני שיירד הגשם יעבור כאן מי אחר וילחץ

גם הוא כף ידו אל קליפת העץ ובלי

דעת יוסיף מגע אויר על גבי מגע אויר.

 

ואחר יבוא הגשם. וכל המגעים עמו יגלשו מטה אל

אדמת גזע העץ וייספגו באדמת גזע העץ ויבואו בשורשים ויעלו

בגזע ובענפים וימלאו את העלים ירקות

חדשה. היכן אהייה אני כאשר נשימת ידיים ירוקה

וקצרה שלי ושל הבא אחריי ישתלבו במשך

הנושם של ירוק העד. 

  

יש הרבה משוררים, אבל יש מעט משוררים גדולים. אמיר גלבוע הוא אחד מהם. דומה שאין משורר עברי מתאים ממנו שקולו יישמע אחרי השריפה בכרמל. אפילו שמו מעיד על כך. אפשר ממש לראות אותו הולך באחד השבילים בחורשה הליכה חד פעמית בעצם כמו כל ההליכות בחיינו שאף פעם לא חוזרות על עצמן באותו אופן בדיוק, לוחץ את כף ידו אל קליפת העץ – מגע שהוא גם פיסי וגם רוחני – מגע אויר – מדמה בנפשו את ההולכים אחריו.

 

"ואחר יבוא הגשם" – איזו שורה פשוטה ונפלאה וכמה הרבה נחמה יש בה. הגשם הוא חלק ממחזוריות שבה האדם והטבע מתאחדים, שכן האדם הוא חלק מהטבע גם אם הוא שוכח זאת פעמים רבות כל כך.

 

והיכן יהייה המשורר כשכבר לא יהייה? התשובה טמונה בשאלה: נשימת ידיים הירוקה והקצרה שלו תשתלב בנצח הנושם של ירוק העד, אז יוכלו גם שיריו – טביעות האצבעות של משורר גדול אוהב טבע ואדם –  לבוא לליבות האנשים כמרפא לנפש אחרי שריפה.

 

השיר לקוח מתוך "קטף" שירים מכאן ומכאן – הוצאת הקיבוץ המאוחד

21 תגובות

  1. גיורא פישר

    יפה מאד כתב, ויפה מאד כתבת

    • כפי שכתב גיורא, אמיר גלבוע דגול מרבבות משוררים ויפות מאוד מילותייך חני שהשיבו והעלו את רוחו בינינו. אמיר מאותם יחידי סגולה שאינם פופולריים משורת המשוררים הראשונה במעלה, להסתופף עם דבר שירם לבקרים. לא כל יום אדם קם בבוקר ומרגיש כשיר-רוח לאמיר כמשורר נשגב לעמנו ישראל.

      • חני שטרנברג

        תודה רבה, ענת. צירוף מקרים מיוחד הוביל אותי לשיר הזה וגם אני הרגשתי שרוחו עולה באמצעות השיר. אין לי מושג למה הוא לא בשורת המשוררים הראשונים במעלה – מבחינתי הוא בהחלט כן ואני שמחה שגם מבחינתך.

        • כנראה טעיתי בניסוח התחבירי. אמיר גלבוע הוא בשורת המשוררים הראשונה שלנו, ולא אני קבעתי זאת, אך אני בדעת קובעי הקנון. אך לתחושתי הוא לא פופולרי כמו נניח רביקוביץ או זך. וכן זה בהחלט קשור במורכבות לא מעט משיריו. וכל השאר ראוי למסה ארוכה.

          • חני שטרנברג

            ענת,
            כנראה טעיתי אני בהבנת מה שכתבת. אין לי מושג מיהם קובעי הקאנון ומי נותן בידי אנשים את הזכות לקבוע את הקאנון. למיטב הבנתי כל אדם רשאי לומר את מי הוא אוהב, ואת מי הוא מעריך. לגבי הפופולריות אני מניחה שאת צודקת, אבל פופולריות איננה מדד לאיכות אמנותית בלי לפגוע באף אחד מהמשוררים שהזכרת) ואף פעם לא היתה. יוצרים בתחומים שונים פופולריים בזמנם נשכחו, ואחרים – לא פופולריים – זכורים, ונשאלת גם השאלה מי בכלל זוכר משהו ואיך דברים משתנים הזמן. כן, גם בי עולים הרהורים בנושא שאולי עוד אכתוב. תודה לך ענת על תגובתך היפה.

          • גיורא פישר

            מאמר מעניין של רויאל נץ על "התקבלות לקנון"
            גיורא
            http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1188503.html

          • חני שטרנברג

            תודה רבה, גיורא, על הלינק. קראתי ועוד אשוב ואקרא. המאמר מעניין ומעורר מחשבה. אני רואה את הדברים קצת אחרת. התחלתי להתייחס אליו בתגובה הזאת אליך, אבל התשובה שלי הלכה והתארכה, כך שנראה לי שהיא מצדיקה פוסט נוסף. מתחבר לי גם עם התגובה לענת. אשתדל לכתוב את הפוסט בהקדם האפשרי. היום נר שמיני של חנוכה –
            מאחלת לך ולמשפחתך הרבה אור ושמחה 🙂

          • גיורא, תודה על המאמר המעניין שצירפת בעניין כה משמעותי כמו קנוניזציה. הדברים בעיקרם לתחושתי די פשוטים אבל כן הרי גורל ומשמעותיים ליוצר וליצירתו. ואני בכל שנותי הספרוותיות מאז גיל עשרים תוהה על כך. למה? כי יוצר יוצר מתוך עצמו גם כגשר אל העולם שמחוצה לו, לא כדי שיאהבו אלא כדי שקולו הפנימי יישמע. בינינו, מהי יצירה נפלאה כל שתהיה שאיש אינו יודע על קיומה? יוצר יצירה וקוראיה הם ההגשמה המלאה אל "התרבות האנושית". "קאנון" הוא מעין כרטיס כניסה ל"פנתיאון", מבטיח שאולי אולי קולך היצירתי יוסיף להתקיים גם בהיעדרך. נכון שהכרטיס הזה מורכב מכמה "מספרים" כלומר פאקטורים ולאו דווקא ספרותיים גרידא. אך בלעדי זה, חייב לקרות נס הניסים שיצירתו של יוצר אכן תאריך ימים. ואם לחזור לאמיר גלבוע, למשל. משורר משכמו ומעלה, אך אישיות מופנמת, לא מחוברת לשום זרם וקליקה בחייו, אני תוהה בהחלט תוהה כמה משוחרי השירה שמכירים שירת משוררים זכו בחווית ההיכרות את שירתו. אני למשל הכרתי את שירתו בשנותי באוניברסיטה בחוג לספרות עברית. אך תחושתי היא שרבים יותר המכירים את שירת זך, רק כמשל, מאלה המכירים את שירת גלבוע. והשאלה שאני שואלת את עצמי – אם אכן תחושתי זו נכונה – היא למה! אם אתה חושב כמוני, אני סקרנית מאוד לתשובתך.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, גיורא.

  2. אהבתי את השיר ואת דבריך, חני : נשימת ידו הקצרה תשתלב בנצח הנושם של הירוק
    כחלק ממחזוריות בלתי נגמרת

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, חנה, על תגובתך.

      • חוה זמירי

        לחני,

        האמת שכתבתי לך עוד בפוסט הקודם. תגובה ארוכה, אבל השרת ברח, ולא יספתי.

        השיר שהבאת נפלא. מעורר היזדהות והשתאות.

        רציתי לומר לך יישר כוח. בעוד שאנשים רבים בבננות שותקים לנוכח האסון – את כותבת.

        על הברוש בחצר ביתך,
        על העץ ועל גזע העץ, על עבודתך
        ואת מבין היחידים/ות שמתמודדת.

        אני מורידה בפניך את הכובע, איני מכירה אותך, לא ביקרתי אצלך מעודי. אבל צריך הרבה תעצומות נפש, כדי לכתוב, כדי להתמודד, להמשיך וליצור מן היום-יום, מן הנפש ומן הלב.

        מקווה שהפעם השרת לא יברח,
        אני מעריצה את מה שאת עושה
        ולוואי שירבו כמוך כאן, בארץ הזאת

        חוה

        • חני שטרנברג

          חוה שלום,

          גם אני לא מכירה אותך, ותגובתך נוגעת ללבי. אני שמחה שגם את אוהבת את השיר הזה. לגבי ההתמודדות – אנשים מתמודדים באופנים שונים. לי הכתיבה עוזרת להתמודד, ואחרי שאני כותבת אני חושבת שכדאי לפרסם, בעיקר כשאני מתייחסת בכתיבה לאירועים קונקרטיים, כי אם לא עכשיו אימתיי?
          אני מודה לך מאוד על תגובתך החמה והמעודדת. אהבתי במיוחד את הכיוון שציינת – היצירה מתוך היום יום מן הנפש ומן הלב – מה שכתבת הוא עבורי בבחינת תזכורת חשובה.

          • לחני שלום

            אתמול לא מצאתי את תגובתי, ודברי אליך היו חשובים ביותר בעיני. אני שמחה שלבסו, תגובתי הגיעה וגם תגובתך.

            קראתי בעיון רב גם את הפוסט הקודם. אהבתי את הסיפור על הברוש. את חג החנוכה בבית הספר, והיצרתי על מיעוט התגובות.

            לא אל תטעי בי. איני השופטת בשער, אבל משפרצה הדליקה או השריפה, היו כאן כאלו שחבו שזה ארוע זוטא והרי הוא הפך לאסון לאומי שעוד יהדהד שנים רבות. וחשבתי גם על האדם וגם על הטבע בבחינת "אל תעקור נטוע". כבר אז כתבתי לך דברי שבח.

            אלא, שהשריפה הפכה לאסון ברמה לאומית. מכל הארץ באו לעזור, ילד קיפח את נפשו בנסיון לעזור. כמובן שבאו גם סקרנים וחבל.

            בהתמדה רבה, המשכת והעלית את השיר השני, ובכך הראית לי ולכולנו כאן, שהיומיומי הזה הינו יותר רציני, וכי אכן יש להגיב כאן ומיד.

            אחרים החשו ואת המשכת ושוב כתבת. כתבת התייחסת והבאת את שירו הנפלא של אמיר גלבוע. אלו מראים עד כמה את באמת מחוברת לנוף "כי האדם הוא עץ השדה". לקיום שלנו כאן בתוך העצים הללו, ואת הנצח של קליפות העץ.

            בגדולת נפש כתבת על היומיומי, משלך ומשל אחרים והתייחסת. איני רוצה לכתוב על אחרים, אלא דווקא עליך ועל האחריות שלך כלפינו כאן כולנו שיושבים בתוך נוף הקדומים.

            חני, האסון הוא כבד, אני מסכימה עימך שאם לא עכשיו אימתי? אדם שחווה דברים בתוך ההתרחשות ומתייחס אליהם, הוא זה שיוצר את ההוויה שלנו כאן,

            כל אלה לעומת אלה ששותקים עד יעבור זעם.

            אני מברכת אותך, על מי שאת, נדמה לי שמעבר לדברי אלו כל מילה מיותרת, ולוואי וירבו כמוך.

            את יודעת יש קבוצות רבות של סופרים והוגי דיעות שהתאחדו דווקא בעת מצוקה לאומית כזאת או אחרת. סארטר וקאמי ב- 1942 בעת מלחמת העולם השנייה, התחברו לתנועת ההתנגדות הצרפתית והשפיעו רבות על הכתיבה ועל ההתפתחות.

            בגרמניה קבוצת ה- 47, כדי להתגבר על מעשי הזוועת הנאצים. חבל שכאן, דווקא אצלנו אומרים, נחכה, ואחר נשוב לענייננו, או נחכה ואחר-כך ייחרת הרישום.

            אני מביאה דבריך אלו, כי קולך ערב באזני, וכי עשייתך יפה בעיני ובליבי. וקולך הוא חזק ביותר.

            בהערכה רבה,
            חוה

          • חני שטרנברג

            תודה רבה לך חוה גם על התגובה הזאת.
            האסון הלאומי הוא ההתנהלות – השריפה היא התוצאה שלה, אבל אין ספק שאנשים רבים כואבים עכשיו כתוצאה ממנה, וגם הטבע בכרמל עבר טראומה לא פשוטה.
            לא זוכרת מי זה היה – אולי עגנון – שאמר שאפשר לכתוב על אירוע שאדם חווה רק עשר שנים מאוחר יותר, כי נדרש זמן ונדרשת פרספקטיבה להטמעת החווייה. יחד עם זאת אני מסכימה איתך שיש תקופות וזמנים שבהם לא נכון לנהוג כך – ובכל מקרה חביבה עליי אותה אישה תנכ"ית חכמה שאמרה "בתוך עמי אני יושבת". ככה אני מרגישה. אולי גם מהמקום הזה אני מתחברת לאמיר גלבוע. אל תשכחי שהשריפה ארעה קרוב מאוד למקום מגוריי ותלמידי בית הספר שבו אני מלמדת ביניהם גם תלמידיי וכן חברים ובני משפחה פונו מבתיהם. מהבחינה הזאת היא היתה אולי קרובה אליי יותר מאשר לאחרים.

  3. איריס אליה כהן

    היי חני יקרה,
    כל כך הרבה עצב, שלא התפניתי לחשוב על היום שאחרי, והנה הבאת אותו. מאד מזדהה ומתחברת לאהבה הזאת שלך.
    אני בבורותי מכירה מעט מעט של אמיר גלבוע, אנסה להגיע אליו, בזכותך.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, איריס יקרה.
      גם אני, לצערי, לא מומחית גדולה בשירתו, אבל מהשירים שאני קוראת נשקפת אליי גדולתו.
      אני מעתיקה בשבילך שיר נוסף שלו, קטן, שגם מתאים למה שקרה:

      בעלטת

      אם יראוני אבן ואומר אבן יאמרו אבן.
      אם יראוני עץ ואומר עץ יאמרו עץ.
      אך אם יראוני דם ואומר דם יאמרו צבע.
      א ם י ר א ו נ י ד ם ו א ו מ ר
      ד ם י א מ ר ו צ ב ע.

      • איריס אליה כהן

        תודה חני. מצמרר ממש. תודה רבה.

      • לחני,

        את השיר הזה כמדומתני בצעה חוה אלברשטיין. השיר הוא מאוד חזק, וביצועו מצויין. איני יודעת ליצור לינקים אבל יוטיוב בוודאי תמצאי ביצוע שלו.

        לגבי המאמר על הקנוניזציה – כן טרחתי וקראתי. אכן, נוצרה קנוניזציה סביב הציונות תנועות השמאל והימין והתגבשות המדינה.

        ואולם, אין זה אומר שאין אפשרות להכניס אנשים נוספים אל הקנוניזציה הזאת.
        יובל שמעוני כתב את הספר "חדר" שהוא ספר קשה ביותר.
        אבל, הספר הראשון שלו "מעוף היונה" הוא ספר מצויין, אם לא קראת אני ממליצה בחום. הספר קצת קשה לקריאה אבל הוא יצירת מופת ממש. גם אורלי קסטל בלום מן הראוי שתיכלל בתוך הקנון, כנ"ל אתגר קרת ועוד אחרים.

        את יודעת, לגבי הספרות כמו שאמרת… בעוד עשר עשרים שנה יבואו ויגידו נוצרו אז סופרים ומשוררים חדשים, שבעצם התריעו על תקופה חדשה. תקופה שבה הקול הנשי נשמע יותר, ואני די מתכוונת לאורלי קסטל בלום, ספרה הראשון של יהודית קציר אולי, לאחר מכן החלה לכתוב רבי מכר לדאבוני. משוררות כמו חוה פנחס כהן, ועוד אחרים וטובים.

        אלה שבדיוק כותבים על אותה התנהלות כושלת, העדר מנהיגות, ועל אסונות אקולוגים, ואולי סתם סיפורי חיים מעניינים. קנונינזציה נוצרת ממרחק שנים של דורות. זאת בתנאי שמחקר הספרות גם הוא יימשך. ויהיה איכותי, והרי קורצוויל הוא זה שגילה את דליה רביקוביץ.

        טוב, הבטחתי לכתוב, תכתבי. שיריו של אמיר גלבוע חזקים ביותר, גם אני גרה בחיפה עכשיו, אבל מי שאינו מבין שזה נוגע לכולנו, שלא יתפלא כאשר אסון כזה או אחר יתפוס אותו במרכז תל-אביב.

        לסיום, כריתת עץ, שריפת עץ, כאשר המילה עץ בכלל מסמנת גם את עץ הדעת ועץ החיים והעץ הקבלי הרי הם משולים לעולם ומלואו.

        חוה

        • חני שטרנברג

          תודה רבה חוה על תגובתך המעניינת ועל ההמלצה. אני מסכימה איתך שנקודת המבט משתנה עם הזמן. אהבתי מאוד את איך שסיימת. אנסה להרחיב בפוסט נוסף.

השאר תגובה ל חני שטרנברג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג