בננות - בלוגים / חני שטרנברג / ביכורים בסמטת השוק (בעקבות שיר של גיורא לשם)
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

ביכורים בסמטת השוק (בעקבות שיר של גיורא לשם)

 

 כשקראתי בפעם הראשונה את השיר של גיורא לשם  "סמטת השוק" כאן ב"בננות", הוא הפתיע אותי וחדר היישר לתוך ליבי. בהמשך עניין אותי לברר מה נגע בי כל כך, מה ריגש אותי, וחזרתי וקראתי בו וגם כתבתי. שבועות, חג הביכורים, נראה לי הזדמנות מתאימה להעלות את הדברים, מה עוד שמדובר בסמטת השוק -
    

 
                   גיורא לשם: סמטת השוק
 
                         כמה מלאכים יכולים לעמוד על חודהּ של שתיקה?
                                                                       פיליפ רוזנאו
 א
פֶעטֶער יַעְנְקֶב,
בַּעֲלָהּ שֶׁל טְשַׁרְנֶע ("הַשְּׁחֹרָה")
דּוֹדָהּ וְדוֹד־לְבָבָהּ,
 
מֵת.
 
בְּלֹא הֶגֶה הִנִּיחוּ שָׁבִיס לָבָן עַל תַּצְלוּמוֹ,
בַּחֶדֶר הַגָּדוֹל הִתְלַחֲשׁוּ בְּיִידִישׁ
וְהִתְיַפְּחוּ בְּעִבְרִית שֶׁל תְּפִלּוֹת.
הַקַּפְטָן הַשָּׁחֹר שֶׁלּוֹ קֻפַּל וְהֻנַּח בָּאָרוֹן הַחוּם
וְפֶעטֶער יַעְנְקֶב נָח כָּעֵת עַל מִשְׁכָּבוֹ,
פָּטוּר אֲפִלּוּ מֵעָנְשָׁהּ שֶׁל יְרִידָה אֶל הַמִּקְלָט.
 
פּוֹפּוּלָרִי בְּמוֹתוֹ יוֹתֵר מִבְּחַיָּיו
מָשַׁךְ הַרְבֵּה מִנְיָנִים בַּשִּׁבְעָה.
"טוֹיְט," הִדְהֲדוּ הַכְּתָלִים הַלְּבָנִים הֶעָבִים
בְּהִצְטוֹפֵף הַקְּרוֹבִים וְהַשְּׁכֵנִים בְּצִדֵּי הַשֻּׁלְחָן
עִם הָרַב פְרֶנְקֶל.
 
לְגַבֵּי דִּידִי, זֶה הָיָה רֶגַע הִסְתַּלְּקוּתוֹ.
לִעִתִּים נִדְמֶה לִי
שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת זוֹכֵר אֶת יוֹם מוֹתוֹ.
 
בַּשִּׁבְעָה,
אֲוִירוֹנִים אִיטַלְקִיִּים הִפְצִיצוּ
אֶת בּוּגְרָשׁוֹב־טְרוּמְפֶּלְדוֹר וְאֶת סוּמֵייל,
וְלִי נִדְמֶה שֶׁאֲנִי זוֹכֵר
נְשִׁימָה מִתְקַצֶּרֶת, רִיצָה
מְבֹהֶלֶת עִם אִמָּא, 
מִתְנַשֶּׁמֶת, דִּשְׁדּוּשׁ נַעֲלֵי־בַּיִת,
שְׁכֵנִים בַּמַּדְרֵגוֹת, חֶשְׁכַת הַמִּקְלָט
וְיִבְבַת מֶסֶרְשְׁמִידְטִים עָטִים לִטְרֹף.
 
וְהִיטְלֶר בְּכָל פִּנּוֹת הַחשֶׁךְ.
 
 
ב
פֶעטֶער יַעְנְקֶב מֵת.
מֵת מִזְּמָן.
 
טְשַׁרְנֶע עָצְמָה עֵינַיִם בִּמְקוֹם לִבְכּוֹת
וְלָבְשָׁה שְׁחֹרִים כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ.
בְּתֹם הַשִּׁבְעָה חָזְרָה חֶרֶשׁ אֶל אַנְקוֹלֵי הַבָּשָׂר.
הָרַב יְדִידְיָה פְרֶנְקֶל שׁוּב קָנָה עוֹפוֹת.
הִיא הִמְשִׁיכָה לְהַטְמִין בְּשַׂר שֹׁחַד
בְּתַרְמִילֵי קְצִינִים אַנְגְּלִים.
רַק אֱלֹהִים וּמַלְאָכִים עַל חֻדָּהּ שֶׁל שְׁתִיקָה
יוֹדְעִים לָמָּה.
 
הָאֵצֶ"ל מָרַד.
הַשְּׁטֶרְנִיסְטִים פָּרְשׁוּ.
הַהֲגָנָה הִבְלִיגָה.
שִׁשָּׁה מִילְיוֹן,
מֵהֶם דּוֹדִים וְאַחְיָנִים,
אוֹתִיוֹת שְׂרוּפוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.
 
הַמְּדִינָה פָּרְחָה.
הַיִּידִישׁ דָּעֲכָה.
 
הָעִבְרִית שֶׁבְּפִי
הִיא לְשׁוֹנָן שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת.

ג

זֶה שָׁנִים שֶׁאֲנִי גָּר בִּשְׁכוּנָה אַחֶרֶת.
שְׂפַת סָבָתִי נָשְׁרָה כְּשֵׁן חָלָב
וְהִתְמוֹסְסָה בְּעִבְרִית וְאַנְגְּלִית.
 
לַמְרוֹת זֹאת אֲנִי זוֹכֵר
אֶת הָאַלְמָנָה הָעִלֶּגֶת,
דַּיֶּרֶת בְּבֵית סָבִי, גִּיטְל,
שֶׁלִהֲגָה שֶׁ"דִּיכְטֶער אוּנְד קִינְסְטְלֶער"
הוּא מַעֲרִיץ שֶׁלָּהּ.
"דֶּער אַלְטֶע קָאקֶר," הָיְתָה טְשַׁרְנֶע אוֹמֶרֶת,
אוֹטֶמֶת בִּצְחוֹק אֶת אָזְנֶיהָ, מְסוֹכֶכֶת 
בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַגְּרוּמוֹת שֶׁל קַצָּבִית
שֶׁיּוֹדַעַת לְפָרֵק בָּשָׂר כָּשֵׁר, בָּקָר וָעוֹף.
 
בְּדַרְכָּהּ מִלּוֹדְז' אוּלַי הִסְפִּיקָה
לְבַקֵּר אֲפִלּוּ בְּקְרָקוֹב הַגְּדוֹלָה
אַךְ לֹא יָצְאָה עוֹד מִפָּלֶשְׂתִּינָה (אַ"י).
"אַלְפַּיִם שָׁנָה בַּגָּלוּת הִסְפִּיקוּ לִי,"
הָיְתָה פּוֹסֶקֶת הֲלָכָה.
 
מַסְּעוֹתֶיהָ הַגְּדוֹלִים הִתְנַהֲלוּ
בֵּין מֶרְכַּז ווֹלוֹבֶלְסְקִי לְשׁוּק לֶוִינְסְקִי
וּלְאֹהֶל שָׂרָה בְּאָקוֹסְטָא (עַל שֵׁם סָבָתִי)
וְאֶל הָאִטְלִיז בְּסִמְטַת הַשּׁוּק.
 
פַּעַם בְּשָׁנָה הָיְתָה פּוֹרֶצֶת כָּל גְּבוּל
וְעוֹלָה לְהִלּוּלַת בַּר־יוֹחַאי בְּמִירוֹן,
עַד שֶׁשָּׁבְרָה אֶת מַרְבִּית עַצְמוֹתֶיהָ
בִּתְאוּנַת דְּרָכִים קַטְלָנִית 
וְהִחְלִימָה.
 
טְשַׁרְנֶע,
בְּלֹא קְרוֹא וּכְתוֹב,
הִתְפַּלְּלָה עַל־פֶּה,
אַף כִּי יָדְעָה שֶׁאֵין תִּכְלָה.
מֶה הָיָה לָהּ לוֹמַר
עַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם דָּם וּבָשָׂר,
שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְבַתֵּר אֶת שְׁרִירֵיהֶם?
עַל כָּל פָּנִים,
בְּסִמְטַת הַשּׁוּק וּבָאִיטְלִיז,
בֵּין מְקָרֵר־הַבָּשָׂר לַכִּיּוֹר,
טְשַׁרְנֶע חָשָׁה, חֲגוּרָה בְּסִנַּר שַׁעֲוָה,
כִּי הָאֵל חַי וְקַיָּם אֵיכְשֶׁהוּ לְמַעֲלָה,
לְמַטָּה, וְאוּלַי בְּכָל מָקוֹם,
מַשְׁקִיף וַאֲפִלּוּ מִשְׁתַּתֵּף חֶרֶשׁ בַּשִּׂיחָה.
זֶה הָיָה אֱלֹהַּ בֶּן־בַּיִת שֶׁאֶפְשָׁר לְהָשִׂיחַ אִתּוֹ.
שְׁתִיקָתוֹ הָיְתָה חַד־מַשְׁמָעִית לִזְכוּתָהּ
אֵל אֵינוֹ דּוֹבֵר בִּלְשׁוֹן בְּנֵי־אָדָם
כִּי אִם בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה,
כְּקוֹלוֹ הָרַךְ שֶׁל הָרַב פְרֶנְקֶל
שֶׁקָּנָה מִיָּדָהּ עוֹפוֹת בְּטֶרֶם הָיָה לִרְחוֹב.
 
הַאִם הוֹדְתָה בְּמִלְמוּלֶיהָ לְמֶלֶך חַי וְקַיָּם
אוֹ סְתָם הִפְטִירָה בַּהֲבָרָתָהּ הָאַשְׁכְּנָזִית
כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה?
מֶה חָשְׁבָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים
כַּאֲשֶׁר חָסְרוּ לָהּ חֲטָאִים?
עַל מַה בָּכְתָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב?
עַל יָארְצַיְיט לַחֻרְבַּן, לַשּׁוֹאָה, לַמַּנְדָּט?
 
מִסְתַּתֵּר בִּרְחוֹב סָמוּךְ,
אַבְרָהָם (יָאִיר) שְׁטֶרְן,
נִרְצַח בִּידֵי מוֹרְטוֹן בְּמִזְרָחִי בּ' 8.
 
שָׁנִים לְאַחַר מוֹתוֹ אִמֵּץ הָרְחוֹב אֶת שְׁמוֹ.
(כָּכָה מַפַּת הָעִיר מְשַׁבֶּשֶׁת אֶת עַצְמָהּ לָדַעַת.)
 
הַשְּׁמוּעוֹת עַל הֵרָצְחוֹ חִלְחֲלוּ
בְּיִידִישׁ בַּלַּבָּתִּית בְּאָזְנֵי הַכְּתָלִים 
וּטְשַׁרְנֶע לֹא הֵבִינָה אִם מְדֻבָּר
בְּפוֹרְשִׁים אוֹ בִּפוֹרְצִים.
הִיא, לַמְרוֹת הַכֹּל, עֲדַיִן נָתְנָה בַּסֵּתֶר
בְּשַׂר בָּקָר וְעוֹף לַכַּלָּנִיּוֹת.
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמִּפַּחַד.
רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ שָׂפָה דִּבְּרָה אִתָּם.
כַּנִּרְאֶה לֹא קָלְטָה שֶׁהַמַּנְדָּט סְפִינָה טְרוּפָה
וְהַבָּשָׂר בַּסֵּתֶר מָזוֹן לְעַכְבָּרִים נִמְלָטִים.
 
לַיְלָה אֶחָד,
טְשַׁרְנֶע הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ
לָנוּחַ עִם בַּעֲלָהּ פֶעטֶער יַעְנְקֶב
וְלָקְחָה אִתָּהּ לְנַחֲלַת יִצְחָק
(מַדּוּעַ לְבָתֵּי־קְבָרוֹת שֵׁמוֹת גַּבְרִיִּים?)
אֶת הַיִּידִישׁהַלּוֹדְזָ'אִית שֶׁלָּהּ.
בְּזִכְרוֹנִי תִּשָּׁאֵר תָּמִיד יְשִׁישָׁה עִם שַׁיְטֶעל.
רֵיחַ הַדָּם הֶחָמוּץ עַל יָדֶיהָ לֹא יָפוּג.
ד
עַכְשָׁיו, בְּסִמְטַת אֲלוּף בַּצְלוּת
(כִּשְׁמָהּ הַמְשֻׁדְרָג שֶׁל סִמְטַת הַשּׁוּק)
פִּנַּת הֶרְצֶל, פָּנַי אֶל הַמִּגְדָּל
שֶׁדָּרַס אֶת הַגִּימְנַסְיָה וְגַם קָרָא לְעַצְמוֹ שָׁלוֹם,
אֲנִי מְהַרְהֵר בְּבַגְרוּתִי הַמִּזְדַּקֶּנֶת
לִפְנוֹת יְמִינָה בְּרוֹטְשִׁילְד אוֹ בְּאַחַד־הָעַם,
לִבְחֹר כְּבַיָּכוֹל בֵּין פִילַנְטְרוֹפְּיָה לְמֶרְכָּז רוּחָנִי?
 
בִּצְעִירוּתִי, כָּל הַדְּרָכִים הוֹבִילוּ לְגְלִידָה וִיטְמָן  בְּאַלֶנְבִּי, וַאֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי (בְּסָפֵק? בְּבִטְחָה?
בְּהִרְהוּר מַשְׂכִּילִי מִדַּי?) 
כִּי מַסָּעוֹת כָּאֵלֶּה מַמָּשִׁיִּים כִּמְעַט
כְּטִיּוּלֶיהָ שֶׁל אֶצְבָּע עַל מַפָּה.
אַךְ, לְמַעַן הָאֱמֶת, הַהַקְבָּלָה כּוֹזֶבֶת
מַפָּה אֵינָהּ מְזַהָה אֶת קָטְבֵי הַכְּמִיהָה
וְאֶת הַזְּמַן בֵּין לֵידָה לְלֵידָה מֵחָדָשׁ
סוֹף כָּל סוֹף,
גַּם שְׁכוּנַת פְלוֹרֶנְטִין הָיְתָה פַּעַם זְקֵנָה
אַחֲרֵי שֶׁגָּמְרָה לִהְיוֹת צְעִירָה.
 
בְּמַפָּה קוֹאוֹרְדִינָטוֹת אֲחֵרוֹת,
קַוֵּי אֹרֶךְ וְרֹחַב שֶׁבְּכֹחָם לְזַמֵּן יַחַד
רְחוֹב הֶרְצֶל, סִמְטַת שׁוּק
(אֲלוּף בַּצְלוּת בַּשֵּׁם הֶחָדָשׁ, מִבִּיָאלִיק)
וְקָפֶה־מִסְעָדָה לוּטֶנְבֶּרְג כָּשֵׁר לִמְהַדְּרִין;
וְאֵיזוֹ קְהִלָּה שֶׁל שִׁכְּנוֹזִים וּפְרֶנְקִים,
קַצָּבִים וְסַוָּארִים, הִתְרוֹצְצָה בַּשְּׁתִי־וָעֵרֶב הַשְּׂפַנְיוֹלִי־הַיִּידִי־הַפְלוֹרֶנְטִינִי הַמְפֻלְפָּל הַזֶּה!
 
רַק הַקַּרְפִּיּוֹנִים שֶׁשָּׂחוּ בְּיוֹם רְבִיעִי בָּאַמְבָּט שֶׁל סָבָתִי
פָּעֲרוּ וּבָלְמוּ אֶת פִּיּוֹתֵיהֶם בְּלָשׁוֹן שְׁתוּקָה
עַד שֶׁחָטְפוּ בְּיוֹם חֲמִישִׁי בָּעֶרֶב
חֲבָטַת גַּרְזֶן בְּעָרְפָּם
וְשָׁטוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בָּרֹטֶב הַצָּמִיג, הַמָּתוֹק.
 
סָבָתִי רָמְזָה חֲצָאֵי אֲמִתּוֹת
עַל פָּרָשַׁת חַיָּיו שֶׁל הַדָּג בַּצַּלַּחַת.
סָבִי טָמַן בָּהּ אֶת עֵינָיו.
בְּשַׂר לִוְיָתָן רִחֵף בְּאוֹר הַנֵּרוֹת עַל לֹבֶן הַתִּקְרָה
כְּהַבְטָחָה לְמֵאָה־וְעֶשְׂרִים.
 
 
טְשַׁרְנֶע שָׁתְקָה עַד גִּיל תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע;
דּוֹמַנִּי שֶׁרָאֲתָה אֶת הָרִחוּף בִּשְׁמֵי־שָׁמַיִם.
 
וְהֵבַנְתִּי שֶׁאֵין מֶתֶק בְּלִי מָוֶת.

                                                   תל-אביב, 2009-2008
 
 —–                                   
 
  
ראשית דיבר אליי המוטו הלקוח משיר של פיליפ רוזנאו: "כמה מלאכים יכולים לעמוד על חודהּ של שתיקה?" הדהוד שלו מופיע גם בהמשך השיר בהקשרה של טשרנע, אשתו של פעטער יענקב ש"הִמְשִׁיכָה לְהַטְמִין בְּשַׂר שֹׁחַד/  בְּתַרְמִילֵי קְצִינִים אַנְגְּלִים. // רַק אֱלֹהִים וּמַלְאָכִים עַל חֻדָּהּ שֶׁל שְׁתִיקָה/ יוֹדְעִים לָמָּה. //
גיורא לשם כתב על ילדותו, ואני נזכרתי בילדותי, שאמנם היתה מאוחרת מילדותו, אבל עדיין חיו בה אנשים כמו פעטער יענקב ואשתו טשרנע והאלמנה גיטל, אנשים שרובם היום כבר אינם  בחיים, ועם מותם מתה גם התקופה שבראה אותם.  גיורא לשם החזיר אותם לחיים בשיר.
מדובר באנשים שבאו מבתים דתיים ממזרח אירופה, אם לפני השואה או אחריה. ב"סמטת השוק" מדובר בזמן שלפני השואה: בארץ "הָאֵצֶ"ל מָרַד. / הַשְּׁטֶרְנִיסְטִים פָּרְשׁוּ. / הַהֲגָנָה הִבְלִיגָה./" ואילו בארצות שמהן הם באו : "שִׁשָּׁה מִילְיוֹן, / מֵהֶם דּוֹדִים וְאַחְיָנִים,/אוֹתִיוֹת שְׂרוּפוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.// המשורר מספר בנפרד מה קרה פה ומה קרה שם, אך גם יוצר חיבור בין העולמות: הַמְּדִינָה פָּרְחָה./ הַיִּידִישׁ דָּעֲכָה. // הָעִבְרִית שֶׁבְּפִי/ הִיא לְשׁוֹנָן שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת.//
מדובר בהתבוננות מאוחרת באנשים, שכאשר המשורר היה צעיר נחשבו גלותיים וזכו בעיקר לחוסר הבנה וללעג. שאריות מהיחס הזה ניתן למצוא גם בשיר: "לַמְרוֹת זֹאת אֲנִי זוֹכֵר/ אֶת הָאַלְמָנָה הָעִלֶּגֶת, /דַּיֶּרֶת בְּבֵית סָבִי, גִּיטְל, //שֶׁלִהֲגָה שֶׁ"דִּיכְטֶער אוּנְד קִינְסְטְלֶער" /הוּא מַעֲרִיץ שֶׁלָּהּ. /"דֶּער אַלְטֶע קָאקֶר," הָיְתָה טְשַׁרְנֶע אוֹמֶרֶת,/ אוֹטֶמֶת בִּצְחוֹק אֶת אָזְנֶיהָ, מְסוֹכֶכֶת / בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַגְּרוּמוֹת שֶׁל קַצָּבִית/שֶׁיּוֹדַעַת לְפָרֵק בָּשָׂר כָּשֵׁר, בָּקָר וָעוֹף."
 אבל בד בבד ניתן למצוא בשיר גם ניסיון מאוחר להבין מה, בעצם, הניע את האנשים האלה,  מה גרם לטשרנע  לשחד את חיילי המנדט הבריטי :  "אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמִּפַּחַד./ רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ שָׂפָה דִּבְּרָה אִתָּם.//   הוא מנסה גם להבין את מהות תפילתה: "הַאִם הוֹדְתָה בְּמִלְמוּלֶיהָ לְמֶלֶך חַי וְקַיָּם/ אוֹ סְתָם הִפְטִירָה בַּהֲבָרָתָהּ הָאַשְׁכְּנָזִית/כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה? "
 הניסיון המאוחר הזה להבין את האנשים שלפנים לא זכו להבנה נגע לליבי.  עכשיו, כשגם המשורר כבר אינו צעיר, אחרי ששפת אמו "נָשְׁרָה כְּשֵׁן חָלָב/וְהתְמוֹסְסָה בְּעִבְרִית וְאַנְגְּלִית.// אחרי שהוא עצמו חש זר וגולה בתוך עירו שלו – "(כָּכָה מַפַּת הָעִיר מְשַׁבֶּשֶׁת אֶת עַצְמָהּ לָדַעַת.)" – הוא יכול להבין טוב יותר את תחושות הזרות והגלות שלהם. הוא מבין גם שהם בעיקר שתקו, אבל לשתיקה הזאת היה ערך, אפילו קדושה, ולכן ניתן לשאול את השאלה הנשאלת במוטו: "כמה מלאכים יכולים לעמוד על חודה של שתיקה?"
השיר, שמתחיל בהתבוננות בחייהם של יענקב וטשרנע, עובר להתבוננות במסעות חייו של המשורר. במבט לאחור קשה למפות אותם שכן "מפָּה אֵינָהּ מְזַהָה אֶת קָטְבֵי הַכְּמִיהָה/וְאֶת הַזְּמַן בֵּין לֵידָה לְלֵידָה מֵחָדָש/" ובכל זאת צף ועולה לקראת הסיום זיכרון חי ואפילו הומוריסטי הנוגע לסבו ולסבתו, שלא סיפרו לו את כל האמת אודות החיים ובעיקר אודות המוות: "סָבָתִי רָמְזָה חֲצָאֵי אֲמִתּוֹת / עַל פָּרָשַׁת חַיָּיו שֶׁל הַדָּג בַּצַּלַּחַת. / סָבִי טָמַן בָּהּ אֶת עֵינָיו."
עכשיו, בזקנתו, הוא מדמה ומקווה, שטְשַׁרְנֶע ש"שָׁתְקָה עַד גִּיל תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע;/רָאֲתָה אֶת הָרִחוּף בִּשְׁמֵי־שָׁמַיִם.//" ומבין "שֶׁאֵין מֶתֶק בְּלִי מָוֶת.//
אם קודם היתה בשיר אירוניה, בסיום יש בו בעיקר חמלה, הן כלפי טשרנע ההופכת קרובה, והן לגבי החיים והמוות הכרוכים זה בזה כמו גם הילדות והזקנה.
תוך כדי כתיבה על השיר נזכרתי במשפט: "יש צורך בכפר שלם כדי לגדל ילד", וחשבתי לעצמי שיש שירים, כמו השיר הזה, שצריך לחיות חיים שלמים כדי לכתוב אותם.
 
                                          חג שמח!

 

 

 

 

18 תגובות

  1. רות בלומרט

    כמה יפה ונכון כתבת על שירו של גיורא לשם. המשורר הנדיב בתרגומיו הנפלאים לעברית, ובשירתו שיש בה תום וחכמת חיים.
    חג שמח לכולנו.

  2. חני,
    חג שמח ותודה רבה.
    האמת הביוגרפית היא שאכן הבנתי אותם וגם דיברתי היטב יידיש.
    טשרנע היתה אחות סבתי ושותפה באיטליז של סבי.
    טשרנע וסבתי היו אנאלבתים אך לא היו כמותם להעניק אהבה אף כי טשרנע היתה חשוכת ילדים.
    כולנו גרנו בעצם באותה השכונה, בשולי שכונת פלורנטין, שכונה שהחיים בה היו "מפולפלים" ומגוונים באופן שכמעט אינו מוכר עוד בארץ.
    ומלה אחת על פעטער יענקב, בעלה של טשרנע. הוא לא היה רק בעל אלא דוד ממש, דודם של טשרנע ושל סבתי.
    יום מותו הוא הזיכרון הראשון בחיי, בערך בגיל שנתיים-וחצי.
    כל הארבעה קבורים בבית הקברות בנחלת יצחק.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה גיורא על כל התוספות המעניינות. הן מאפשרות התבוננות נוספת בשיר – הידיעה שהוא מתחיל מהזיכרון הראשון, סוג של מסע בעקבות הזיכרון.

  3. הגיע הרגע לגלות "בלוף" אחד בעשיית השיר.
    התקפת המטוסים האיטלקים על תל-אביב היתה כשנתיים קודם לכן, ואותה, כמובן, אינני זוכר.
    אבל חומר השיר איפשר לי את "הבלוף" הביוגרפי-ההיסטורי הזה.

    • גיורא פישר

      קוראים לזה "חרות היוצר".
      השיר יפה ,וכבר (נדמה לי) הגבתי עליו בפרסומו הראשון ב"בננות".
      חג שמח
      גיורא (פישר)

    • ממתק השיר-כזבו
      מעניין לעניין אותו עניין
      לא מסרשמיטים הפציצו את תל אביב
      אלא מפציצים מסוג "פיאט"

      מה שלא פוגע בשיר,רק בדיוק ההיסטורי

    • חני שטרנברג

      ה"בלוף" הזה כמובן מוסיף וטוב מאוד בעיניי שהוספת אותו, כי הוא חשוב. שיר, גם כשהוא מבוסס על פרטים אוטוביוגרפים, הוא קודם כל שיר, והאוירונים האיטלקיים – אני בטוחה שהרבה אנשים בכלל לא יודעים שאי פעם הם הפציצו את תל אביב – מתאימים לשבעה ולכל מה שמתואר בבית.
      נחמד גם להיזכר במילה "בלוף" :)

      • חני שטרנברג

        מסכימה איתך גיורא (פישר) גם לגבי השיר וגם לגבי חירות היוצר,
        ופ. גרים – לא היה לי מושג שאי פעם היו מטוסים מתוצרת "פיאט", חשבתי שהיא מייצרת רק מכוניות. מסכימה איתך שזה לא פוגם בשיר, כי שיר הוא לא מסמך היסטורי, אלא מסמך אישי ואנושי.

  4. אבנר שטראוס

    לחני כמה יפה שהבאת ! ולגיורא שיר תל אביבי אמיתי שמחבר אותנו לטעם אחר של פעם, תל אביב של פעם ועברית יפה ואחרת .
    מצריך יותר מקריאה אחת. המטוסים זה מרתק וטוב שהבאת …
    חג שבועות מים וגבינות שמח לכם :-)
    תודה אבנר

    • חני שטרנברג

      תודה רבה אבנר. גם אני הרגשתי איך השיר מחייה את העבר ומחזיר ריחות וניחוחות אבודים, חג שמח :)

      • חני שטרנברג

        רציתי לכתוב "ריחות ומראות". פעם קראתי ראיון עם טד יוז ואני זוכרת שהוא אמר בו, שרוב האנשים הולכים עם הפנים קדימה, והמשוררים הולכים עם הפנים לאחור – בשיר הזה התכונה המשוררית הזאת באה לידי ביטוי.

  5. חנה טואג

    איזו הארה יפה הארת את שירו הנפלא והנדיר בעיני של גיורא לשם המתאר מסע חיים בחכמה ורגישות שאין נעדרי אירוניה
    ואהבתי את השורה הנפלאה:
    מפה אינה מזהה את קטבי הכמיהה
    ואת הזמן בין לידה ללידה מחדש

    תודה חני על רשמי קריאה רגישים

    • חנה טואג

      צ"ל -שאינן נעדרי אירוניה

      • חני שטרנברג

        תודה רבה, חנה יקרה, על קריאתך ועל תגובתך החמה. גם אני אוהבת מאוד את שתי השורות האלה – כיוון שמפה אינה מזהה את הדברים האלה יש צורך בשירים כאלה :)

  6. הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל-אביב התרחשה ב-9 בספטמבר 1940, בשעה 16:12 אחר הצהריים. המפציצים היו כנראה מדגם סבויה מרקטי 79.
    הם השתייכו לטייסת 205 של כנף 41 ששכנה באיים רודוס.
    ההפצצה התרכזה בצומת הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור וגרמה לכ-130 הרוגים.
    גיחה נוספת נערכה על הכפר הערבי סומייל (כיום בין בניין ההסתדרות למגדל המאה) ובה נהרגו שבעה ערבים.
    בשתי הגיחות גם נפצעו רבים ונגרם הרס רב.
    זאת היתה ההתקפה האווירית הכבדה ביותר שניחתה אי-פעם על תל-אביב.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה גיורא גם על התוספת הזאת. קשה להאמין שפעם קרו דברים כאלה. אני מקווה שגם דברים שקורים היום ייראו כך אי פעם בעתיד – כשישרור כאן שלום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג