בננות - בלוגים / חני שטרנברג / לרוץ עם זאבה – ליום האישה הבינלאומי
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

לרוץ עם זאבה – ליום האישה הבינלאומי

 

אחד הספרים ש"גידלו" אותי כאישה, הוא הספר רצות עם זאבים של קלאריסה פינקולה אסטס – אנליטיקאית  יונגיאנית ומספרת סיפורים. קיבלתי אותו במתנה מחברה טובה ליום הולדת, והכריכה שלו שהפכה עם השנים בלוייה וקרועה, מספרת ללא מילים על השעות הרבות שביליתי בקריאתו. מסופרים בו סיפורי עם ואגדות הנוגעים לנשים, ומתלווים אליהם ניתוחים מעמיקים ומאירי עיניים ולב. ההנחה הבסיסית היא שבכל אישה קיימת "אישה פראית" – זאבה – אישה אותנטית, שהתרבות הפטריארכלית גרמה לה  כמעט להיעלם. עניינו של הספר הוא חיבור מחדש לאותה אישה.

חיות הפרא וה"אישה הפראית" כולם מינים בסכנת הכחדה, כותבת אסטס במשפט הפותח ומסבירה: דורי שלי, שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה, גדל בתקופה שבה גרמו לנשים להיות ילדותיות והתייחסו אליהן כאל רכוש. הן הוחזקו כאדמות בור…אבל תודה לאל, הרוח הביאה עמה תמיד זרעי בר. מה שכתבו לא זכה לקבלה, ואף על פי כן יקדו נשים בלהט. מה שציירו לא זכה להכרה, ואף על פי כן הזין את הנשמה. נשים נאלצו להתחנן לכלים ולמרחבים הדרושים לאמנותן, ומשלא השיגו אותם, בראו לעצמן מקום בעצים, מערות, יערות וארונות. ריקוד נסבל אך בקושי, אם בכלל, ולכן רקדו ביערות שבהם לא ראה אותן איש, או במרתף, או בדרך החוצה לרוקן את הפח. התקשטות עוררה חשד. שמחה בגוף או בלבוש העצימה סכנה של פגיעה או תקיפה מינית. גם הבגדים שלבשרנו לא היו שלנו. 

זה היה זמן שבו הורים שהתעללו בילדיהם נחשבו ל"קפדנים", כשהצלקות הנפשיות של נשים שנוצלו קשות כונו "התמוטטויות עצבים", כשנערות ונשים שנכלאו בחגורות בטן, במוסרות וזמם לפיהן נחשבו ל"טובות", ונשים אחרות שהצליחו לחמוק מהקולר ולחיות לרגע או שניים, נצרבו בחותם הקלון וכונו "רעות". וכך, כרבות לפניי ואחריי, חייתי את חיי כ"יצור" במסווה"… "אבל לעתים קרובות השתלשל זנבי המרהיב מתחת למכפלתי …לא שכחתי את שירן של אותן שנים אפלות, hamber del alma, שיר הנשמה המורעבת. אבל מצד שני לא שכחתי גם את ה – canto hondo העולץ, השיר העמוק, שמלותיו חוזרות אלינו כשאנו עסוקות במלאכת שיקום הנשמה. 
 
הבה נודה בכך כותבת אסטס:
אנו, הנשים, בונות לנו מולדת. כל אחת בפיסת הקרקע שלה, שחצבה לה מליל חלומות, יום עמל. אנו מפזרות את הקרקע הזו במעגלים גדלים והולכים, לאט לאט. יום אחד תהא זו ארץ רצופה, ארץ שקמה לתחייה ושבה מן המתים. מולדת נפשית, המתקיימת בעת ובעונה אחת עם כל העולמות האחרים ושווה להם.

היא מעודדת את הנשים לצאת החוצה ממחבואיהן, וליישם בחייהן את לקחי הסיפורים והאגדות: היי האישה הזקנה בכסא הנדנדה, המנדנדת את הרעיון עד שהוא שב ונעשה צעיר. היי האישה האמיצה והסבלנית ב"דב סהר הירח" הלומדת לראות מבעד לאשלייה. אל תניחי לגפרורים בוערים ולפנטסיות להסיח את דעתך, כמו שקרה ל"מוכרת הגפרורים הקטנה". החזיקי מעמד עד שתמצאי את אלה שאליהם את שייכת כמו "הברווזון המכוער". טהרי את הנהר היצירתי כדי ש"האישה הבוכיה" תוכל למצוא את השייך לה. כמו "העלמה נטולת הידיים" הניחי ללב האיתן להובילך ביער. כמו לה לובה, אספי את עצמות חפצי הערך האבודים ושירי אותם חזרה לחיים. מה שאת עושה היום משפיע על השושלת המאטריליניאלית של העתיד. בנות בנות בנותייך תזכורנה אותך, וחשוב מכך, תלכנה בעקבותייך.

היתה תקופה שבה הספר הזה היה "ספר פולחן" – נערכו סדנאות בהשראתו, הוצגו הצגות. אותי הוא ליווה כעשר שנים כמו חבר טוב. הסביר, ניחם, עודד, חיזק, התווה דרך. עד היום הוא בעיניי סמל לכתיבה חכמה, אמיצה, כנה, נדיבה. קלאריסה פינאקולה אסטס היא זאבה אופטימית ומעוררת השראה, שכן היא מאמינה שניתן למצוא את "האישה הפראית". עבורנו הסוגייה פשוטה  היא כותבת בסוף ההקדמה בלעדינו "האישה הפראית" מתה. בלעדי "האישה הפראית" אנו מתות. למען חיים אמיתיים היא ואנו חייבות לחיות.

 —–

רצות עם זאבים, קלאריסה פינקולה אסטס, הוצאת מודן, 456 עמודים.

 

 

 

8 תגובות

  1. חנה טואג

    תודה ,חני ,שהזכרת לי את הספר היפה הזה והמיתוסים הנהדרים השזורים בו אהבתי במיוחד את תמונת האשה הזקנה הרוקדת והיא כה יפה בתוך ריקודה,
    ואהבתי את הספור המקסים על נעלי הריקוד האדומות
    ספר יפה אחזור ואקרא בו

    • חני שטרנברג

      תודה, חנה. כן, גם אני אהבתי את הראייה הלא שטאנצית של הנשיות בספר הזה, את התובנה שדברים משתנים עם הגיל, אבל לא נעלמים. במידה מסויימת אנטיתזה לתרבות המערבית שמקדשת את הנעורים.

  2. היי חני
    לא הצלחתי לקרא את הספר הזה.
    אבל אני יודעת שזה ספר טוב. הוא עמד לי מול הפרצוף ועכשיו הזכרת לי.
    להתראות טובה

    • חני שטרנברג

      טובה, גם לי לקח זמן עד שנכנסתי אליו. במידה מסויימת התחברתי יותר לניתוחים מאשר לאגדות, שאת חלקן היכרתי מילדות באופן אחר.

  3. איריס אליה

    תודה חני יקרה. נקרא מרתק ביותר. אניח עליו ידי בהזדמנות הראשונה.

    • חני שטרנברג

      תודה, איריס. מעניין איך הספר ייראה לך היום בקריאה ראשונה. אשמח לשמוע את התרשמותך.

  4. תודה חני, ספר שהוא ברשימת המתנה אצלי כבר הרבה זמן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג