בננות - בלוגים / חני שטרנברג / גוף זכר – גוף נקבה (בעקבות ההצגה של חני ליבנה)
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

גוף זכר – גוף נקבה (בעקבות ההצגה של חני ליבנה)

 

"תכתבי בגוף זכר" - זה מה שהציע עורך ספרותי ידוע לסופרת, שהתחילה זה עתה את הערב הספרותי שלה, בתגובה לסיפורים ששלחה לו. הוא הסביר לה שהכתיבה שלה נשית מידי, ואמר לה שאם עמוס עוז ודוד וגרוסמן יכולים לכתוב כנשים היא יכולה לכתוב כגבר. אבל לאישה הזאת, שמרגישה שבאיזשהו שלב של חייה הפכה "שקופה",  שאנשים – וביניהם בעלה – הפסיקו להתייחס אליה כאל אישה –  חשוב לכתוב דווקא בגוף נקבה.   

היא מספרת על הריקנות שבחייה, על יחסים שהפכו סידוריים – טכניים, התרוקנו מתוכנם הרגשי, בודקת עד כמה היא עדיין מושכת, אבל כשמתאפשר לה "לפצוח" ברומן, היא נסוגה ברגע האחרון, למרות שמתחשק לה, כי היא נזכרת שהיא נשואה.

הקולות השונים המתרוצצים במוחה מיוצגים על ידי שתי דמויות: האישה הבוגרת - שוויתרה על עצמה למען משפחתה ושתקה שנים רבות כל כך,  והצעירה שהיתה  בעבר – זאת שהיו לה אומץ ותקוות ורצונות לחיות את חייה על פי דרכה ולממש את עצמה כשחקנית, אבל באיזשהו שלב בדרך, אחרי אודישן לא מוצלח שגם במהלכו הרגישה "שקופה" – נסוגה ווויתרה.

אותה אישה מוצאת טעם מחודש בחיים כאשר צץ בה רעיון להכין מסיבת הפתעה ליום הולדת חמישים  לבעלה, אבל דווקא במסיבה הזאת חייה עומדים להתפוצץ בפניה כמו הבלונים שהיא מנפחת, כאשר בעלה מודיע לה שהוא רוצה לעזוב אותה.

שלא כמו נורה ב"בית הבובות" של איבסן, שעוזבת בסופו של דבר בעצמה אחרי שגילתה את השקר שבו היא חיה, כאן העזיבה מוטלת לפתחה של האישה, שבנוסף לכך ששתקה גם לא ראתה ולא שמעה (כמו שלושת הקופים הבודהיסטים) מה מתחולל בתוך עצמה ובתוך ביתה. את תהליך הפרידה, שהיא  מבינה שיש לה בו חלק, ושאולי הוא אפילו חסד שנעשה לה (לדברי הצעירה), יהייה עליה לעשות מכאן ואילך בכוחות עצמה.

 

 

                                               *

 

 

"תכתבי בגוף זכר" זאת הצגה שנכתבה ע"י חני ליבנה ויעל נביא עפ"י סיפורים של חני ליבנה. חני ליבנה גם משחקת את דמות האישה הבוגרת ויעל נביא את הצעירה. בזכות הבימוי הצנוע והמשחק הכן והאותנטי נוצר לרגעים בלבול בין השחקן לאדם.

כשהסופרת שעל הבמה אמרה שהיא לא מסוגלת להמשיך בערב הספרותי ורוצה ללכת, אישה מהקהל צעקה לעברה: "לא, אל תלכי" כי היתה בטוחה שחני עצמה מתכוונת ללכת. האם יש מחמאה גדולה מזאת לשחקנית?

ההצגה היתה גם מכמירת לב וגם מצחיקה, ונתנה לי תחושה של שיחה מלב אל לב עם חברה טובה.

 מצאתי את עצמי מהנהנת פעמים רבות בראשי לאות הסכמה, ואפילו חשה רעב לשניצלים, שהסופרת המספרת, ראתה אותם כמטאפורה למצבה.  

ההישג המיוחד של ההצגה הזאת בעיניי הוא ביכולת שלה לגעת באותם פרטים קטנים המרכיבים את היומיום, ולתאר את הסכנה הנשקפת לנשים בחיק משפחותיהן – הסכנה להיתפס כמובנות מאליהן, להפוך "תפקודיות", ולשכוח שהן קודם כל בני אדם. היא העלתה בי הרהורים על האופן ה"חפצי" מלשון "חפץ" שבו נשים נתפסות על ידי זולתן – כולל בני משפחתן – ועל האופן שבו הן תופסות את עצמן. ניתן היה לחוש שלגיבורת "תכתבי בגוף זכר", שחשה את עצמה כקרבן של נסיבות שאין בידה הכוח לשנותן, חשוב להביא את נקודת המבט שלה, לספר את הסיפור שלה, ואכן הסיפור מקדם אותה לקראת הבנה וקבלה של חייה. 

הישג נוסף של ההצגה הוא עצם היותה. בשיחה שאחרי ההצגה סיפרו המשתתפות על התהליך, על האופן שבו ההצגה התפתחה, איך כולן  התעקשו להמשיך בעשייתה למרות שגם הבמאית – אפרת שטילאוף אפלברג,  וגם השחקנית  ששיחקה את תפקיד הסופרת בצעירותה, היו מטופלות במהלך החזרות בתינוקות ובילדים קטנים.

התמלאתי הערכה לנשים האלה, שהתעקשו לכתוב ולביים ולהציג בגוף נקבה – וגם לגבר היחיד על הבמה – מוטי פרנסס שחיבר את המוסיקה וגם ניגן ושיחק ושיתף איתן פעולה.  

ההצגה והחיים התערבבו: הנה השחקנית הצעירה שנדחתה וויתרה, השלימה את המשימה והיא מעלה הצגה שהיא עצמה משחקת בה ומסוגלת להתבונן בעצמה ובקורותיה בהומור וחמלה. כך עשתה גם בחיים האישה שעל סיפוריה מבוססת ההצגה.

מהבחינה הזאת המסר של ההצגה אופטימי. ניתן להגשים חלומות גם כעבור שנים, וגם אם החיים אינם מתנהלים תמיד כפי שרוצים, ניתן לכתוב על כך סיפורים – הכתיבה  עצמה היא סוג של  ריפוי ותיקון.

ההצעה שהציע העורך לסופרת – לכתוב בגוף זכר – אינה הצעה רעה לכשעצמה, ובעצם אני חושבת שהפער בין הרגשות של נשים וגברים אינו רב כל כך, וזה מה שמאפשר לסופרים לכתוב בגופים שונים, אבל בעולם התיאטרון שרוב מחזותיו נכתבו ואף בוימו לאורך ההיסטוריה על ידי גברים, ושברוב המקומות הוא גם מנוהל על ידי גברים, מרענן ואף חשוב לראות הצגה שנוצרה על ידי נשים מנקודת מבט של נשים ומוצגת בגובה העיניים בגוף נקבה.

 

 

 

 

 —

 

 

"תכתבי בגוף זכר" – בית יד לבנים רמת השרון, 4.6.09

מאת חני ליבנה ויעל נביא

בימוי: אפרת שטילאוף אפלברג

מוסיקה: מוטי פרנסס

שחקנים:  חני ליבנה, יעל נביא, מוטי פרנסס

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

54 תגובות

  1. מירי פליישר

    ניתוח מעניין . טוב לקרוא על ההצגה מעוד זויות.

  2. רשומה מרתקת, חני
    ומעוררת סקרנות לראות
    את ההצגה. קריאתה של האישה
    לחני מרגשת מאוד.

    • חני שטרנברג

      שמחה שאהבת, סמדר. אכן כדאי מאוד לראות ההצגה , והקריאה היתה מאוד מיוחדת :)

  3. איריס קובליו

    יפה כתבת חני. אני שמחה לראות איך ההצגה הזו מהדהדת אצל כל אחת מאיתנו שונה. וזה יופיה של ההצגה.

  4. כתבת נהדר, ומוסיף לסקרנות שתבוא על סיפוקה, מקווה בהזדמנות הבאה.ונראה איך אני אגיב אחרי מה שכבר נכתב…

    • לגמרי בנאלי, הסיפור הזה שחוזר על עצמו – אישה שקועה
      באובדן נשיותה. זה יותר מכול מצביע על דרך חשיבה לא
      נכונה, כאילו האישה עשויה רק מגוף, וחסרת אישיות.
      אני לא אוהבת את חוסר האונים של נשים מהזן הזה. אז מה
      הואילו חכמים בהמצאת הפמיניזם ?
      אם אותה אישה הייתה יודעת איך לצמוח מבפנים; בשום אופן
      לא הייתה מגיעה להגדרה עצמית, בכול גיל שהו, כשקופה.
      אלא אם כן היא זו שגרמה לעצמה להיות כזו.
      מדוע גבר ממשיך את הקיום שלו, בלי ככה לילל.

      דוד אבידן, באחד השירים שלו אמר: גבר לומד מאלוהים
      אישה לומדת מגבר.
      אחרי כל כך הרבה שנים של חופש בחירה והטפה לעוצמה.
      מוטב שנשים תתחלנה ללמוד ישירות מאלוהים…

      • אינני מסכימה אתך טימה
        כמי שצפתה בהצגה : לא מדובר בחוסר אונים , מדובר בחוסר !
        המחזה וההצגה שבעקבותיו נותנים ביטוי לחיים .
        לא מדובר בהכרזות מגלומניות מן הסוג שצטטת מדובר במצוקות מסוג אחר שלהתעלם מהן זה להתעלם מעצמך.
        לתת להן ביטוי אמנותי זוהי עוצמה ולא חולשה.
        תנסי ותראי

      • חני ליבנה

        טימה, הטקסט שלך כאילו יצא מההצגה!ואפילו באותן מילים!! שנאה עצמית "נשים מיללות""אובדן נשיות" "שקיפות" נחיתות מול הגברים, "הגבר לומד מאלוהים" אם זה לא היה כתוב לא הייתי מאמינה!ואני דווקא חושבת שאם כבר אני {כאשה לא כחני} לומדת מאלוהים..

        • זו לא שנאה עצמית חני, זה גבר שמתחזה לאשה בשביל להציק לנו. בינתיים ספרתי שלוש "התגלויות" נשיות שונות שלו שמציקות לנשים בבלוגיה, וגם בתור גבר הוא מעצבן, והוא מקפיד לכתוב בעד וגם נגד, ובאופן כללי הוא חושב שהוא התרנגול ואנחנו הלול שלו, ואי אפשר לנהל שיחה בבלוגיה על שום דבר שמטריד נשים בלי שהוא ייכנס לנו לנשמה פעם במכנסיים ופעם בחצאית.

          • מי ההתגלויות הנשיות האחרות שלו?

          • בתגובה למטה של טימה בז, היא מפנה למחזה שלה בבלוג שלה בדה מרקר, ושם יש גם תמונה שלה ורואים שהיא אישה בכל רמ"ח אבריה.
            http://cafe.themarker.com/view.php?t=899107

            הייתי מציעה לבדוק ולשקול לפני שממהרים להטיל דופי בפסקנות שכזאת. חיים ומוות ביד הלשון.

          • הי לדיון.
            מתברר שאני ההתגלות השניה וחווה השלישית. בינתיים לטימה יש תמונה וחוה היא אישיות מוכרת ונותרתי רק אני להגן על נשיותי…(ציד מכשפות לא עבר מהעולם?) נו טוב. התחייבתי בפני עצמי להגן על מעמד המגיבה שלי בבלוגיה. ואולי לא נורא לו הייתי גבר שמתחזה לאישה כל עוד אני נשארת אוויר שכותב, אבל מואשם פה גם אדם ידוע ומוערך. ואם בזכות דבריי הבאים יפסיקו לחשוד בו חבריו שבגלל רעל של ענת נגדו עושה לו לדעתי עוול מכוער, הרי כי אשמח וארגע שעשיתי משהו למען האחר מכל הלב.
            ואלו דבריי שארצה לומר שרשמתי אצל ענת וקרוב לוודאי שימחקו:
            הי ענת, את בקשת שלא אפנה אליך יותר והנה אני מגלה שאת מדברת עלי והכל נעשה מאחורי גבי, ומכוער לטעמי, עד כי לא אוכל לכבד את בקשתך יותר מבלי לפגוע בעצמי. אם לא אגן על עצמי הנשי מי יעשה זאת אם אני בעצם רק מגיבה ואין לי תמונת ערום להציג את איבריי?
            אז את צודקת שיש בי פן גברי. מה לעשות שאני אישה מאוזנת? ואת צודקת שיש בי בטחון כזה שאני יכולה להשתעשע עם המיניות שלי ולשוחח עם גברים בלי נחיתות ובלי מעצורים. למה? רק להם מותר?
            ועוד את צודקת שאפשר לחשוב שאני אמיר אור (עכשיו האגו שלי מתנפח כי אני לא הוא ואין לי צ'אנס להיות האיש שאני מזהה פה בבלוג שלו), כי מתברר שגבר ואישה יכולים לראות דברים בצורה דומה.
            ונמאס לי. יודעת ממה נמאס לי? שמכנים אותי גרופית או מעריצה עיוורת. אני אישה מבוגרת ויציבה שיש לה טעם מסויים באנשים שעימם אני נהנית להתכתב.נהנית מאנרגיה גברית סביבי כיאה לאישה שאוהבת גברים, ובמקביל אני נהנית מאוד מאנרגיה נשית, אם כי בהתחברות עם נשים חשובים לי דברים שונים מאשר לך. אינני זקוקה לקוצ'י ומוצ'י, אינני בקטע של אחוות נשים, אני מאמינה בשוויון בין גברים לנשים ואינני מאויימת מגברים. אני אישה ענת, מאוד מאוד נשית, שנראית טוב במציאות וגברים עוצרים אותי בשביל לומר לי כמה שאני סקסית ונראית מדהים. ואני אישה ענת. יודעת למה? כי למרות שאני יודעת שהם צודקים, אני נבוכה ומסמיקה ואומרת יפה: "תודה אבל די. עד כאן". ואני לא צועקת ומפרפרת בכנפיים איזה חוצפה יש להם לגברים. והם לא מטרידים אותי רק נתנו לי מחמאה. אני מבינה את זה ומקבלת את המחמאה בהודיה. אבל אחר כך אני גם קצת נבוכה כי בכל זאת אני קצת יותר פרובוקטיבית במראה ממה שאני בנשמה. וכאן אני בכוונה כותבת בלי תמונה. כי אני רוצה שידברו איתי בלי קשר למראי. אני רוצה לדעת שיש בי גם יותר ממראה. ואת ה"נחיתות" הזאת אפשר לראות בתגובותיי לפעמים, שמקפיצות כאן הרבה מגיבים. וזה קורה לי בגלל שלא למדתי. וכל ההתכתבות שלי דורשת ממני לחדש תאים מתים במוח. אני לא חוקרת כמוך ולא מלומדת כמו רבים וטובים כאן בבלוגיה, ויש בי כשרונות שמעולם לא עשיתי איתם כלום, כי היו לי מורים ששרטו לי את הנשמה באופן אולי בלתי הפיך בנושא הלמידה. ןאז כשאני מתנצלת על מיעוט הידע שלי, אנשים חושבים שאני מנמיכה את עצמי. ואני לא. אני בסך הכל נוהגת מידה של כנות. אני לא מסירה את שם המגיבה כשאני רוצה לומר משהו למישהו. אני לא מתחבאת מאחורי שמות מומצאים. אני סיגל. נולדתי סיגל ואמות סיגל ויש לי פות בדיוק כמו לך, אבל אין בי רוע ואין בי תחושה של נרדפות ומחשבה שכולם מרמים או חולי מין.
            אני אישה. ואישה בריאה. ומלאת שמחת חיים וחיה חיי מצוקה כאלה, שלפעמים אני בכלל כותבת מחברים כשהאינטרנט מנותק. ויש לי ילדים. ואני מאוהבת בהם וגאה בהם ולא ממציאה אותם. ויש לי כהנה וכהנה חיים פרטיים וצרות מפה ועד להודעה חדשה, ואני לא בוכה באינטרנט, כי זכיתי בהמון מתנות מהחיים, ואני מלאת הודיה.
            ואני כותבת מכל הלב.
            משתדלת שלא לנהוג בתוקפנות ולא לפגוע בשום אדם כי אני חיה על פי: אל תעשה לאחרים מה ששנוא עליך.
            ואני לא קדושה.
            ולפעמים כנראה לא מצליח לי. ואני פתוחה לשמוע מתי אני פוגעת ואני יודעת להתנצל. נשאלת השאלה: האם גם את?
            יום טוב לך ענת ותודה מעומק הלב הנשי האמיתי שלי על שאת מסוגלת לחשוב שאני מומצאת של אמיר אור.
            ולסיום בהקשר לאמיר, לדעתי זוהי רדיפה מיותרת. עצוב שאת לא יכולה לראות מי החבר שלך לבלוגיה. איש כל כך רבגוני ומיוחד שמסוגל לשוחח בצורה מכובדת עם כל אדם וסבלנותו איננה פוקעת.
            אני שידועה לסובבי בתור מיס סבלנות לא הייתי מסוגלת להתמודד עם חוה באופן שבה הוא התנהל מולה עם כל הכיעור שהיא התנהגה שם מולו ונגדו במסווה של אישה עם תארים. ואני לא מעריצה עיוורת של אף אחד, אני מעריצה בעיניים פקוחות אנשים כאלה.
            ובתחילה כשפתחת כאן בלוג הייתי מרותקת לכל מה שיצא ממקלדתך. בתחום הידע ענת, את אישה מרתקת והייתי שמחה ללמוד גם ממך, אבל איכזבת אותי ברמה הבינאישית. המשכתי לקרוא אצלך עוד קצת כי הידע שלך עצום. אבל באיזשהו שלב קלטתי שאת בטוחה שאני גבר שמנסה להכנס לך לפיג'מה, אז מת בי העניין בכתיבתך. מידי פעם אני מרפרפת בבלוגיות שאינני נכנסת אליהם כי לא נוצר לי אצלם קליק והיום אף נכנסתי לכאן. יכולתי להמשיך הלאה. אבל את לא בסדר ענת עם מה שאת עושה פה. את מסיטה אנשים נגדי. אם תשימי לב מעולם לא עשיתי לך מאום רע. כן ידעתי לזהות פניות שלך אלי בעילום שם לא אמיץ במיוחד מצידך. את יכולה למחוק ענת. זה הבלוג שלך. אבל תוכלי למצוא את אותן המילים באותו מקום שבו "חשפת" את טימה האמירית ובכל מקום שבו תטעני מולי ומול האמת שלי.
            המשך יום נפלא,
            סיגל.
            וחני, מתנצלת על החוצפה להעביר לכאן את תגובתי, גוף זכר, גוף נקבה זה המקום הראוי לדיון בנושא גבר אישה ואולי פחות המקום לדיון על התחזות לכאורה בין המינים. אבל אם ננת מקום לענת להכפיש אחרים אני מאמינה שאת מסכימה שאותם אנשים יגיבו גם כן על מנת לתקן חוסר צדק.
            המשך יום נפלא לך חני ואם בכל זאת תגובתי לא נמצאת מתאימה לכאן אני מתנצלת ואת מוזמנת למחוק (ידוע לי שלפעמים בסערה רגשית אני לא חושבת נכון ומקווה מעומק הלב שזה לא המקרה עם התגובה הזאת שלי שבחרתי להעתיקה לבלוגך בעצם בלי רשותך), בכל אופן, בפוסט של אמיר שראיתי שהדביקו אצל חנה יש נושא שכבר דשנו ודשנו בעניין, ולכן גם שם אגיב את תגובתי זו. והיא לא תמחק וזה לא בגלל שאני אמיר אלא בגלל שאמיר אמיר.

          • חני שטרנברג

            סיגל יקרה,
            אני מתנצלת לפנייך מעומק הלב אם נגרם לך בגיני איזשהו נזק.
            לצערי הרב לא הייתי מודעת כלל לכל מה שאת מספרת.
            מצער אותי שנפגעת, ומצער אותי שאמיר נפגע.
            מצער אותי גם שאת מפרשת את העובדה שהשארתי את התגובה כ"נתינת מקום להכפשות".
            השארתי אותה בשל "החופש האינטרנטי" אבל עכשיו, במחשבה נוספת, אני חושבת שאת צודקת מאוד, ושיש גבול גם לחופש הזה.
            אני רוצה למחוק את התגובה המדוברת, אבל כפי שקורה ב"בננות" עלולות להימחק גם תגובות נוספות שקשורות אליה, ואולי גם התגובה שלך.
            אם היא תימחק, ותרצי שהיא תופיע, תצטרכי לשלוח אותה עוד פעם.
            אשמח אם תגיבי שוב כדי לראות שהעניין מקובל עלייך – שלא תחשבי שמחקתי את תגובתך.
            לגופו של עניין: אני חושבת שנושא הזהות המינית הוא נושא מאוד עדין ומורכב. כולנו מורכבים מאלמנטים זכריים ונקביים.
            הטחת אשמות באנשים לגבי זהותם המינית,
            נראית לי מעשה שלא ייעשה.
            אני מצטערת שלא עמדתי על הצער שהאשמה כזאת יכולה להסב קודם.
            פשוט לא התייחסתי אליה ברצינות.
            איתך הסליחה.
            מחכה לתגובתך.

          • חני, תגובתך מעוררת בי דמעות ואצלי ה"קשוחה" זה דבר נדיר. אני מודעת לאחוות הבלוגרים ולכן לא היו לי ממש ציפיות שקולי הדק ישמע. איניי נוהגת לקום ולהגן על עצמי כי בדרך כלל אני נוקטת בעמדת הספוג ושומרת למול עיני נפשי לזכור שאדם שמנסה להרע לזולת הוא לא באמת מתכוון לפגוע ולא לקחת כל דבר אישית. לולא הייתי בוחרת בדרך זו ומכיוון שאני מאוד רגישה לא הייתי יכולה להתנהל בחיים. אבל ענת ממש יצאה למסע נגדי. ברגע זה אני מנסה לברר עימה מה ולמה. אני חושבת שבחרתי להגיב ולצאת למסע הגנה כיוון שיותר קל לי להגן על אחרים וברגע שקשרו את אמיר בשמי איך יוכל להוכיח שהוא לא אני? עלי לעשות זאת למרות שאני רק אוויר שיכול לעזוב את הבלוגיה ולהשאיר אנשים לעצמם עם מחשבותיהם. אבל זה לא הוגן להשאיר איש מכובד וידוע בקהילה עם הכתם. אז אני מנסה ביכולתיי המועטות לעמוד למשפט אינטרני בלי ציפיות כי אני לא מוכרת ולו למען אדע שיש אנשים כמוך בעולם שמאמינים לאנשים גם בלי שיראו תמונות. והכי פשוט היה להעלות תמונה. אבל בצד הסיטואציה חשוב לי מהדמוקרטיה וחופש הדבור של האדם ושלי ולכן אין צורך שתמחקי את התגובה כי עצם התגובה שלך אלי למרות חוצפתי להכנס לכאן ולהגיב, מראה את טוהר ליבך וכך תגובתי לצד תגובת ענת לצד תגובתך מאפשרת תמונה מאוזנת ומבחינתי זה צדק מושלם.
            אז תודה לך על מילותייך שחדרו אל ליבי כל כך כל כך. ותודה לך על הקול השפוי ועל עזרתך לייצוב מצב רוחי.
            שלך בהודיה מכל הלב,
            סיגל.

          • ולהמשך הדיון בנושא זכר נקבה. לעולם לא היו משכנעים אותי לכתוב בגוף זכר. ולו הייתי גבר לא הייתי כותבת בגוף נקבה. יש לנו בפנים מהכל. אבל נולדתי אישה ואף אחד לא יקח ממני את זהותי. זה כמו שרב יציע לי לשנות את שמי. נולדתי סיגל ואף אחד לא יקח ממני את שמי. יש בנות שקוראים להן אמיר והן בנות מקסימות ויפות (חברה של בתי ובת של שכנתי) אבל זה פשוט לא שמי.
            אני מי שאני. בדיוק כמו בהצגה. אני הצעירה, ואני המבוגרת ואני שיכולה לספק חומר להצגות ולא יכולה לכתוב בגוף זכר. (אלא אם זה בתור משחק שיר ואז אני יכולה להיות גם ציפור וגם עציץ).

          • גיורא לשם

            לסיגל,
            יוצרי ספרות גם בוראים את הדמות הדוברת.
            אם מתחשק לגבר לדבר בגוף אשה, זאת זכותו המלאה כיוצר, ולהיפך.
            כבר אמרתי במקום אחר ששקספיר יצר את אופליה ואת יוליה, למשל, כדי שתדברנה בשמו, ממש כשם שיצר את המלט ואת רומיאו.
            ומה תאמרי על וירג'יניה וולף שיצרה את אורלנדו הן כזכר והן כנקבה.
            אי-אפשר להכתיב ליוצר באיזה גוף יכתוב, באיזו לשון, באיזו תקופה או באיזה מקום. זה חלק מהותי של חרות היוצר וחופש הדיבור.

          • חני שטרנברג

            סיגל,

            גם אני חושבת כמו גיורא, ואגיד אפילו יותר מזה – כתיבה בגוף שונה מרחיבה את היכולת של הסופר.
            אני עצמי כתבתי לא פעם סיפורים בגוף זכר, וזאת היתה עבורי חווייה מרחיבה
            מכל הבחינות.
            אני מאוד ממליצה על כתיבה כזאת.

          • תודה לשניכם על התגובות. אבל יש הבדל. יש הבדל בין כתיבה מתוך קול אחר ובין הטעיה ומרמה. מה שמפריע לי באופן האישי של מה שקרה כאן זה שאני מואשמת במרמה. שאני באמת גבר. אני לא מאמינה שאם הייתי מנסה לכתוב כמו גבר לא היו מגלים שאני אישה. זה בטח תרגיל נחמד ליוצרים. אבל אינני יוצרת. אני מגיבה ליצירות ומשוחחת עם יוצרים על יצירות. מעולם לא פלשתי לשאלות פרטיות עליהם ואילו דווקא פרטיותי מאויימת בשאלה: מי את סיגל? ובספק שאני בכלל אישה. אז לו הייתי זכר הייתי כותבת זכר. ואם אני אישה שנשמעת גבר מה אני יכולה לעשות? זה נורא מעליב למרות שאין לי כלום נגד גברים ואפילו להפך אבל לא מאחלת לאף אחד לעמוד במצב כזה שמשהו אומר לו שהוא לא הוא.
            אני קצת נסערת ממה שקורה כאן היום. וזאת אשמתי שנתתי לענת להגיע אלי ולפגוע בי. בדרך כלל אני יודעת יותר טוב מזה שלא ליפול לפח של אנשים שמנסים לפגוע אולם כמו שאמרתי לחווה בהתנצלותי לה, אני נמצאת כרגע בשלב רגיש מאוד בחיי ולכן אינני צלולה במחשבתי ואולי היא נפגעה ממני (חוה) אבל הנה הפעם החולשה הזאת שלי משכיחה ממני את ההגנות שלי מפני אנשים ואני מוצאת את עצמי נפגעת. לפחות משהו טוב יצא מזה אם בסופה של התכתבות בלי תמונות בגוף הסרט תקבל הבלוגיה תמונה מדוייקת שלי. תמונה מדוייקת של אמיר. ותמונה מדוייקת של ענת פרי. ואחר כך, כשמשטח העבודה יהיה נקי. נוכל לשחק ב"משחק הזהויות" בהסכמה של המשתתפים ובלי רמאות וחשדנות כמו חוקיו של כל משחק שתמיד השתתפתי בו בשמחה, בספורטיביות ובשמי שלי.

          • גיורא לשם

            לסיגל,
            אני מצטער על כך שאת סבורה שחושדים בך במרמה.
            אני חוזר על עמדתי שמובן ממנה במובהק שאת טועה אך לא מרמה.
            הבחירה בדובר היא חלק מהותי של היצירה. מינו של הכותב אינו משנה כלל.
            כמובן, למרבית היוצרים נוח יותר לדבר במינם/מגדרם, וזה מהותי בשבילם. יוצרים אחרים נוטים לדבר גם שלא מתוך מינם/מגדרם.
            ב"פונדק הרוחות", למשל, אלתרמן מדבר מפיה של הפונדקית, ב"מגילת האש" ביאליק בורא לבסוף את "איילת השחר" וב"שירי מכות מצרים" של אלתרמן הוא בכלל מדבר בשני קולות: האב והבן.
            הטענות על זהות המשורר והדובר הן פועל-יוצא של הדעה השגויה, ששירה היא ביטוי אישי.
            אין זה נכון. שירה (ובכלל ספרות) היא בריאת עולם, לרבות יצוריו.
            ה"אני", ה"עצמי" וכו' מוטמעים ביצירה כחומרים אחרים, ותו לא. אין הם נבדלים מן האבן, הירח, הוורד, האדמה, הים וכו' וכו'.

          • מצטערת גיורא, אני מטושטשת כנראה ולא מצליחה לרדת לעומק דעתך. במה אני טועה? ניסיתי לומר שיש הבדל בין יוצר שכותב בכל מיני קולות לבין אדם שמדבר עם אנשים אחרים ומביע דעות ומשתתף בדיונים ששם אם הוא לא מי שהוא טוען זו הטעיה ורמאות.
            אני מפרידה בין השניים וזה שאמרתי שלו היו אומרים לי בהצגה תכתבי בגוף זכר ,ומכיוון שבמקרה ההצגה הזאת אין מקום לגוף זכר כי זה קול האישה החשוב שצריך להשמע בקולה, הרי ששוב אני לגמרי מסכימה איתך שזה כשרוני לכתוב בכל מיני קולות אבל זה חשוב באותה מידה שאדם יוכל להיות אישה כשהוא אישה ורוצה להשאר כזה.

          • חני שטרנברג

            סיגל,
            אני מבינה את הרגשתך, ולא עלה בדעתי קודם, וגם לא עולה בדעתי עכשיו, שאת מרמה מישהו.
            ההאשמות האלה מאוד לא נראות לי, ואני כלל וכלל לא שותפה להן.
            אני מקווה שתרגישי טוב, ושתצליחי לא לקחת ללב.
            מאחלת לך ימים טובים וכל טוב :)

      • גם לי יש בעיה עם הפמניזם והשלכתו עלי טימה , אם כי הוא איפשר לנשים להתבטא וליצור וזה טוב. חני אולי מדברת על היוצרת שכמעט הוכנעה.
        אך עם הפמניזם עצמו שכולל עבדות נשיית במכלול מישורים ועוד אני בבעיה קשה בלי קשר להצגה של חני.
        בעיניי הוא כשל וגרם לבעיות חדשות.

        הנשיות האמיתית בעיניי היא בקבלת הנשיות , כולל זה שאני אשרת אותו ואותו ילמדו מקטנות להעריך את זה.ושבאמת נהפוך לבשר אחד על פי מה שכתוב.
        כי והוא ימשול בך, זה דבר הפיך, כמו שהפך הבעצב תלדי בנים.
        העונש הפיך בתנאי שימצא שביל אחר.
        ולא היפוך התפקידים שנעשה.
        זאת למרות שבעלי עושה כה רבות למעני.
        אך התחושה היא שדרך הביניים אבדה לנו.
        וכל זה אינו קשור להצגה של חני.
        סתם הרהור.

        אסוציציה לקשר שלנו עם ה' ויחס גבר אישה.

        • חני ליבנה

          אביטל,זה בדיוק מה שאומרת הסופרת במחזה"את מחזירה אותנו מאה שנה אחורה עם הפחד שלך להיות אישה"

          • ממש לא חני, אבל מעייף אותי להתווכח על זה.

            שום פחד כלל.

          • הרי כתבתי על סטודיו סי שאלה הן הסיטואציות שהופכות אותי לשקופה כאישה.
            אותך לא.
            אז בסדר.
            את פוחדת להיות אישה?
            סטיגמה .

            לא דברתי על הצגתך ואין לי מושג על מה תקפת.
            כל- טוב.

          • וטוב שאת מגדירה עבורי מה זה להיות אישה בעיניי זאת השתלטות רגשית שלא במקומה.

          • חני ליבנה

            אביטל,חיפשתי וחיפשתי במה תקפתי אותך ולא מצאתי,ציטטתי במרכאות משפט מהמחזה שלא מדבר עליך וגם אני לא התכוונתי אליך "הפחד להיות אישה" נאמר על ידי האישה במחזה שחושבת שלהיות כמו גבר זה נפלא והשניה עונה לה על זה: "את מחזירה אותנו אחורה עם הפחד שלך להיות אישה ,כלומר היא אומרת שהכח דווקא בנשיות," כשדבר מופיע במרכאות הוא ציטוט ודווקא הסכמתי עם מה שכתבת לפני כן, חבל על התוקפנות שלא במקומה וזו לא פעם ראשונה כלפי. אני ממש לא רגילה לזה וזה מצער מאוד

          • טוב אז סליחה מכל הלב. תגובתך לא הייתה מובנת.
            באמת.
            וזה קורה כאן המון לאנשים ולא רק לי.
            זה מדיום די מוגבל מסתבר.

          • אם היית כותבת את כל הדיאלוג זה היה מובן יותר.
            כי לא ידעתי במה מדובר.
            טוב פעמיים התנצלתי ובשלישית תהיי חיבת לסלוח
            אני מקווה:)

        • חני שטרנברג

          מעניין מאוד מה שאת אומרת, אביטל.
          אני מסכימה איתך שהמפתח הוא הערכה הדדית, אבל ההערכה צריכה להיות לגבי הבחירות המתאימות לכל אדם.
          לפמינזם הישגים רבים כולל יכולתן של הנשים ליצור. מבחינה היסטורית הוא תופעה חדשה יחסית, עדיין בהתהוות ומשתנה. בגדול הוא מאפשר לאישה לבחור את דרכה – דבר שלפנים נמנע ממנה (כולל בחירות פוליטיות).
          אם לאישה מתאים לשרת את בעלה – בבקשה -אבל נשאלת השאלה מה קורה כשזה לא מתאים לה.

          • כתבתי על מצב שבו הגבר יחונך להעריך אישה.
            אני דווקא דוגמא חיה למי שלא חונכה שא לשרת גבר ואני מוצאת בזה פסול.
            ממש ככה.

            דברתי על טרוף המערכות שהביא הפמניזם שבו עלי לצאת לעבוד , לפרנס ועוד.
            אני נגדו.
            הוא מתאים לנשים מסוימות אך כפו אותו על כולן.
            והוא הפך את החברה לבעיתית מהמון בחינות.
            אני בעד לתת לגבר את כבודו, הערכה הדדית, להבין אותו, משהו יותר נעלה שאני רואה סביבי לאחרונה וחשה שפספסתי.
            אני רואה כבוד הדדי ושקט.
            אבל שקט טוב.
            ואכשהוא למרות רצוני במימוש גם הייתי רוצה להכיר את המקום של ההתבטלות.
            אב זה כבר אומר שאני מחפשת השפלה?
            סטיגמות.
            כן.

          • חני שטרנברג

            אביטל,
            לא זכור לי שטענתי באיזשהו מקום שאת מחפשת השפלה. חס וחלילה. ותתפלאי אבל אני דווקא מסכימה איתך. בדיוק כמוך גם אני דוגלת בכבוד הדדי ובשקט טוב.
            ואני גם מסכימה איתך שזה משהו שצריך לחנך אליו.
            אני מסכימה איתך גם בנוגע לטירוף המערכות. חושבת שבמקרים רבים האיזון אבד, ושחשוב לחפש אותו.
            מבינה גם את מה שאומרת על המימוש מצד אחד וההתבטלות מצד שני – שוב מדובר כאן , לדעתי, באיזון בין צרכים לכאורה מנוגדים ששניהם קיימים.
            יחד עם זאת, כפי שאמרתי, לפמיניזם יש בעיניי הישגים רבים שחשוב לשמור עליהם, ונשים רבות כמו גם גברים, גם דתיים וגם חילוניים מחפשים את דרכם בסבך השינויים הבלתי נמנעים.
            נראה לי שבכך עסקה גם ההצגה – בחיפוש הזה של הדרך.

          • מסכימה איתך באשר להשגים.
            נשים רשאיות לבחור. ליצור.
            אבל אישית קשה לי מאד עם כך שבגלל שנשים עובדות יוקר החיים עלה, כשהיה מפרנס אחד אנשים הסתפקו בפחות, אבל היה זמן לנשום.
            אז יצאת לחופש פעם בשנה ולא פעמיים שלוש.
            ופתאום אם תקחי חל"ת גם עם הילד הבא זה יגרור פרצופים בעבודה.
            את מבינה.
            אני חשה גזולה במקום הכי פגיע שלי.

            וגם הייתי רוצה שהפמניזם יתקדם לכיוונים חדשים ויפעל נגד כל הדוגמניות , הילדות הללו, נגד הזנות שחוגגת והניצול.

            זה כאילו קפא.

            משהו נעצר.
            כאילו הכניעו אותנו בנקודה מסוימת.
            מצאו את עקב האכילס שלנו.
            הנקודה שלא צפינו בכלל כותרה וקשה לנו להכניע את המצור.

          • חני שטרנברג

            אביטל,
            קשה לדעת מה קדם למה, האם מפני שנשים עובדות יוקר המחייה עלה, או שלהיפך: כיוון שיוקר המחייה עלה נשים נאלצות היום לצאת לעבוד.
            בנוגע לפמינזם למיטב ידיעתי הוא כן עוסק באותם אספקטים שהעלית, ואני מסכימה איתך שיש עוד הרבה מה לעשות ולפעול למען הנשים.

          • אני חוששת שיוקר המחייה הוא תוצאה של דרישה והדרישה נוצרת כשיש ויש כששני בני הזוג עובדים ואת המחירים אני רואה יום יום.
            אם כי איני שוללת עבודת נשים.
            אי אפשר לדכא אישה עם שלל כישורים ולהפוך אותה לצמח.
            העניין הוא שיותר ויותר נשים מדווחות לי שהן סובלות מכך. כלומר היו שמחות לצאת מן הבית אך לא להשתעבד.
            זה נושא סבוך מאד.
            כפי שאמרת.

          • חני שטרנברג

            ואת המצוקה שתארת אני לגמרי מבינה. גם היא חלק מהעניין. אני זוכרת שגם אני חשתי בה כשהילדים שלי היו קטנים ועבדתי במקביל. בהחלט לא פשוט. מקווה שתמצאי את הדרך לשלב בין הדברים.

      • חני שטרנברג

        טימה,
        את כותבת "אם אותה אישה הייתה יודעת…" וכו' – וזה, לדעתי, בדיוק העניין, שאותה אישה לא יודעת, ויש סיבות לכך שהיא לא יודעת – גם היסטוריות וגם אישיות.
        אף אחד לא אוהב להרגיש מסכן וחסר אונים, ולמרות זאת אלה רגשות שנשים רבות חוות במסגרת הנישואים, גם אם לא כל הזמן, אז לפחות חלק מהזמן.
        היכולת להודות בתחושות הלא נעימות האלה היא שמאפשרת את השינוי, וגם אני חושבת כמו חני שדווקא עוצמה מאפשרת להודות בחולשות, והיא הדרך לריפוי.
        גם גברים חשים כך הרבה פעמים וגם נותנים לזה ביטוי. גם הרצון של הבעל לעזוב (בהצגה)נובע מתחושות לא נעימות.
        תודה לך בכל מקרה על התגובה וכן על ההפנייה למחזה שלך – אקרא אותו בהמשך.

        • חני שטרנברג

          ועוד דבר טימה,
          רק שיהייה ברור שאני לא מפקפקת ולו לרגע בזהותך, ושוב תודה לך על התגובות :)

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, לוסי. באמת מעניין לראות איך תראי ואיך תגיבי. אני מחכה :)

  5. הי חני, בוריאצית מה, אני קוראת וחושבת שהנה עשו הצגה כמעט עלי וכמעט לא הודיעו לי. אז טוב לדעת ולחשוב שאולי מצאתי בזכותך את הסיבה לפחד שלי מניפוח בלוני ימי הולדת.

    • חני שטרנברג

      סיגל,
      גם אני הרגשתי כמוך, שההצגה הזאת היא עליי, לפחות בתקופה מסויימת של חיי.
      ההרגשה הזאת הפתיעה אותי, וכשאני חושבת על זה אז באמת עבר הרבה הרבה זמן מאז שניפחתי בלוני יום הולדת… :)

  6. סקירה יפה חני
    קראתי בעניין ובתודה

  7. חני ליבנה

    חני כמה שמחתי לראות אותך בהופעה, מענין מרענן ומלמד עבורי לקרוא מה שכתבת, איך הדברים נראים ומתפרשים ואיך כל אחד לוקח משהו אחר, זה בדיוק מה שרצינו לעשות,וכמה את צודקת בקשר לתהליך ההצגה המנוהל על ידי שלוש נשים שצריכות לתמרן בין תנוק צורח ל"ילד" שמנסה להסתגל לצבא, בלתי אפשרי אבל נפלא

    • לריקי – חני – ואביטל
      התגובה שלי לא הייתה לגבי המחזה הזה ספציפית .
      המסכנות הזו שנשים מצהירות עליה, ללא סוף –
      אותי זה מביך; כי אני יודעת שאפשר אחרת.

      'נעמה חוזרת' – מחזה אמת דיוטימה – טימה בז.
      ניתן לקרוא ב –
      דיוטימה THEMARKER CAFÉ

      • חני ליבנה

        טימה אין שום "מסכנות"במחזה{ציטוט מהמחזה:"אני שונאת את המסכנות האין סופית.." אמרתי לך שאת במחזה לא?} יש כן בעיה,אבוד דרך, דאלוג עצמי, התפתחות,ונסיון לאמירה כנה, שלפעמים מביכה, דווקא להביך זה טוב לדעתי, מבוכה תמיד מראה על משהו לא פתור אצל המובך ובמחזה ניסיתי להביך את עצמי והצופים כדי לנער וגרום לחשוב, יתכן והמחזה שלך יותר מעניןוגברי אך עד שאראה אותו אתקשה להגיב

    • חני שטרנברג

      גם אני שמחתי לבוא חני, ושמחתי בהצגה.
      כפי שכתבתי התרשמתי גם ממנה וגם מעצם היותה – ועל כך מגיעה לך תודה גדולה.

  8. אין צורך להודות לי, התגובה הייתה מיועדת לענת פרי – שנדהמתי באיזה ביטחון עצמי כוזב קובעת "עובדות" שקריות לגבי מינם של המבקרים באתר – ואני מקווה שהגיעה לעיניה.

  9. נשמע נהדר, חבל שלא יכולתי לראות.
    מקווה שההצגה תגיע לירושלים.

  10. חני סליחה שהאשמתי את חוה זמירי בר וטימה בז וסיגל שהן אמיר אור ואת אמיר אור שהוא הן

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג