בננות - בלוגים / חני שטרנברג / כשריח השריפה באוויר – ביקורת על ספרי ב"עיתון 77 "
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

כשריח השריפה באוויר – ביקורת על ספרי ב"עיתון 77 "

 

 ביקורת מאת הגר אלון על ספרי עכשיו הזמן לומר אמת  הוצאת גוונים 2009, 128 עמ'


ספר השירים של חני שטרנברג עכשיו הזמן לומר אמת מתאר מסע אישי, המאיר בקול אמיץ,רגיש וברור, חוויות חיים המשותפות לאנשים רבים. הספר ניצב בתוך הזמן הפרטי והכללי כאחד, ועוסק גם בתהליכי פרידה מהעבר, בהתרתו של סבך קשרים בינאישיים (עם הורים, בני זוג, ילדים וסתם אנשים) וגם בפיוס, אהבה והשלמה בהקיפו מנעד רגשות רחב, תוך שימוש בעין בוחנת מציאות, בהומור ברגישות ובחמלה.
האישי תובע פתרון של אמת בלתי מתפשרת, מכאיבה ככל שתהיה, שמתוכה מצליחה המשוררת להעלות לנו ולעצמה ארוכה. יחסיה המורכבים והנוקבים עם הוריה, דין וחשבון אהבתה כרעיה וכאם, מדרבנים את הקורא לפשפש במעשיו ולבחון את המקום בו הוא עצמו עומד כעת, כי עכשיו הזמן לומר אמת.
העיסוק בהורים נעשה מן המרחק שבין החיים למתים, והשירים מבטאים תהליך ממושך של נסיונה להבין את מהות הקשר שלה איתם. הזמן בשיריה, כך נדמה, רופא לנו ומאפשר אורך נשימה ופרספקטיבה רגשית שתוכל להביא פיוס או השלמה.
באחד השירים המרגשים "קדיש לאמי" (עמ' 11) פונה המשוררת לאמה: "הזמן העובר/ מקרב אותי אלייך// מה שנבצר ממני בחייך/ מתאפשר לי במותך". אפשר ממש לחוש את ידה מונחת על כתף האם: "חלקך הנעלם הולך ומתגלה לי/ כמו כתב סתרים על נייר ריק// עוד מעט תהיי מלאה לגמרי/ ולא יהיה בך שום מיעוט// ותאירי כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית / כמו שהארת קודם פגימתך." חני שטרנברג מצליחה לתמלל סבך רגשות וסתירות המלוות מערכות יחסים רבות בין אמהות לבנות, שלאחר מות אמן נותרו עם שאלות לא פתורות ומעגלים שיש לסגור. ביכולתה להביע כאב עז על מה שהוחמץ מחד, ואהבה ורצון עז להתקרבות מאידך.
באשר לאב, השיר הפותח את הספר מוקדש לו נקרא בפשטות "אבי": סיזיפוס מודרני/ משה חדש/ עולה ויורד בגרם מדרגות עשוי מתכת/ נושא בתיקו לוחות שבורים של אבן/ שחקוקה בהם עשר פעמים / המילה "אהבה". השיר אינו שיפוטי. הוא נכתב מתוך חמלה ועצב, ומצייר דמות מעט אבודה. אפשר לדמיין את ההילוך הכבד ממשא הלוחות, אלו שבתיקו ואלו שבליבו של האב.
אולם כאשר קוראים את "התבוננות בתמונה" (עמ' 18),הפרספקטיבה משתנה: אמרת שטוב שיש לו לאדם חלומות/ אבל על שלך ויתרת/ ונתלית בשלנו/ כמו בקרנות מזבח, שופרות". שחרור מעול כזה יכול לבוא רק עם מות האב, והקריעה קשה ומהממת: "כשמת נפלתי על הרצפה הקרה הרחק ממך/ ושכבתי כך שניות, דקות, שעות / שנים ארוכות/… צר לי על שלא יכולתי לעמוד ולהריע לך ולחייך./ צר לי על שהתפוררתי וניגרתי // חול יבש בין אצבעותיך". היטב מוחשים כאן כובד הפרידה, ההכרה העצובה באובדן, אבל גם אומץ ליבה של המשוררת לקרוא לדברים בשמם: "לא יכולתי להריע לך ולחייך".
דמות הבת / האשה העולה מן הספר מבטאת עוצמה למרות הסדקים. אף שניגרה כחול בעבר, היא עומדת זקופת קומה בחייה הבוגרים כי אי אפשר לה לאמת שתיאמר בכפיפות קומה, בסתר, ולכן היא יוצאת לאור (תרתי משמע) כי עכשיו הזמן.
אך לא רק פן של כאבים והחלמה מהם אנו פוגשים בספר. הכותבת מחוברת בנפשה ובגופה לטבע ולסביבה. אוהבת ומדייקת ברגשותיה, ושוב, מביעה חוזק ורכות כאחד, נשיות לאין קץ. בשירה "אני באה אליך" (עמ' 62): "אני באה אליך/ כמו מים הבאים אל מים" ובהמשך: "ראה איך ההרים מתקמרים, מתעגלים / איך מרוב אהבה הם מצמיחים עצים/ (…) לפנים נזרקתי, התערבלתי, / נצבעתי ורוד. / נאספתי סביב מקל דק מאד./ אחר כך רוח פרעה בי/ אצבעות משכו, נאכלתי עד כלות / (…) כשאני באה אליך/ רעננה , עתיקה, נצחית/ כמי גשם."
אם בשיר הזה היא כמים המסמלים רכות, חום נשי ומקור חיים, הרי שבשיר מס' 5 במחזור פרידות (עמ' 30) נכתב: "אני מוחקת אותך / כמו שמים שוחקים סלע./ (…) כשתהפוך לאוויר/ אעבור דרכך/ כמו חוט דרך קוף מחט/ אהפוך לסילון בשמיים./ אצא לחופשי".
הנשיות המגולמת כאן היא חזקה, סבלנית, ומבטאת ניסיון וחוכמת חיים כמעט טאואיסטית: "כמו שמים שוחקים סלע" הכוח שבחולשה הוא בשחיקה העקבית, האינסופית, עד שיוותר רק אוויר. מעניין הצורך במשהו קונקרטי בכל זאת: הגבר מדומה ל"קוף מחט", והיא החוט העובר דרכו וממנו הלאה כמו בתהליך התבגרות, כאילו אין ביכולתה לראות את החופש שלה, אם הוא לא מוגדר לעומתו.
התמהיל הנשי של רוך וחום , שלעת הצורך יהפכו לעוצמה שקטה, אופייני לדמות הנשית בשירתה של חני שטרנברג.
המשוררת מתגלה כמי ששקט עושה לה טוב. שקט נפשי המסומל בשיריה בהליכה איטית, התרחקות מדודה, השלמה וקבלה המאפשרות לה להימנע מריצה ובריחה שאפיינו אותה בעבר. כך למשל: "אין ספק אני שוב משתנה./ עובדה: אין לי יותר צורך לעוף לשמיים/ ואני מסתפקת בהליכה על שתיים על פני האדמה" ("שיר ליום הולדתה ה-17 של בתי הבכורה" עמ' 45). או: "להשיר טיפות אחרונות של פחד/ (לא צריך לנסוע לשם כך לאלסקה)/ ולשוב ללכת הלאה/ בנחת, בלי למהר" ("עבודות בית" עמ' 49).
ועם כל זאת יש הומור בכתיבתה של חני שטרנברג. למשל בשיר בן הארבעה חלקים המפוזר במקומות שונים בספר "בדרך להוצאת הספרים". ההתרגשות לקראת הוצאת ספר נוסף משיריה, שהוא סיום והתחלה כאחת, כי המשוררת תמיד בתנועה, מהולה בהומור. "בדרך להוצאת הספרים 4" הבית השלישי (עמ' 52): "כשאני מגיעה לקופה מוכרת הכרטיסים מאירה פנים לקראתי./ היא וודאי יודעת שקיבלתי הודעה משמחת מהוצאת הספרים./ והכרוז הוא ידידי, עובדה: הוא מודה לי על נסיעתי / ומאחל לי יום נעים".
המשוררת מודעת היטב להיבט המתסכל שבהוצאת ספר. בעצם מתחשק לה לעשות משהו אחר: "בדרך להוצאת הספרים 1" (עמ' 36): "ברגעים כאלה,/ כשריח השריפה עדיין באוויר/ מתחשק לי לעשות מעשה / להפוך לקומוניסטית או/ להצטרף לקבוצת נשים יהודיות ערביות או/ לכתוב ספר עב כרס…" אלא ש"האפשרות המעשית היא…/ ללכת לדואר ולשלוח את שיריי להוצאת ספרים".
ואחרי הכאב, התסכול, והחיוך מתגנב הספק: השורות האחרונות בשיר "בדרך להוצאת הספרים 2 (עמ' 38): "משוררים לא נחוצים היום לאיש/ ואל לבי מתגנב/ ייאוש". אני שמחה שביכולתי לומר, כי לא זו בלבד שיש צורך במשוררים בעולמנו המידלדל מרוחניות, אלא שמשוררת כחני שטרנברג היא מהסוג שאנו זקוקים לו ביותר.

  
                                            *

  עיתון 77, גיליון 343, 2009, עמ' 12-13

 

 

 

 

 

 

 

 

 

9 תגובות

  1. אוהבת את כל הספר, את כל השירים, את הכתיבה הנקייה והתמצות החכם. את גובה העיניים ואת האפשרות להזדהות עם פשטות הכתיבה, גם כשהיא מצמררת וחותכת, וגם כשהיא מנחמת. הספר מרגש, חודר ומצוין. אינו נזקק להסברים מפותלים, ומבחינתי די בקריאת השורות, ואין צורך לטייל ביניהן.
    חני – המשיכי. את הרי מדברת גם קצת אותנו הילדים שגדלו מהר מדיי. חיבוק.
    חניתה

    • חני שטרנברג

      חניתה יקרה,

      מה אכתוב לך לא אדע, שיר סיפור או אגדה, לכן אכתוב לך שתי מילים: יברכך האלוהים. זוכרת? אז אני באמת מתכוונת לזה…:) וכמה יפה הגדרת: "הילדים שגדלו מהר מדיי". זה בדיוק זה. מקווה שאני אכן מצליחה לדבר אותנו, חיבוק ושבוע טוב, ותודה רבה על מילותייך הטובות.

  2. טובה גרטנר

    היי חני
    איזה ביקורת יפה, במיוחד שגם אני התפעלתי מהשירים האלה.
    ככה חויתי אותם באותה התרגשות כמו ענת.
    את כותבת כמו שליחה, המילים יוצאות לך מדברות את מה שאי אפשר לומר במילים, אך כשאומרים את המילים כבר איאפשר לשכוח את התחושה הזאת.

    להתראות טובה

    • חני שטרנברג

      טובהל'ה,
      והמילים שלך…גם הן מרגשות, ומתנגנות כמו שיר. באמת הרבה פעמים יש לי הרגשה שהמילים פשוט יוצאות לי, מדברות. לפעמים לוקח לי זמן להבין מה הן אומרות. שבוע טוב ולהתראות :)

  3. אורנה עמיקם

    היי חני !
    אני, לצערי, לא זכיתי, עדיין להחשף לספר השירים החדש, אך לאור הכרותנו העמוקה ולאחר עיון בכתבה המדהימה.
    רק יכולה להגיב מקטעי הפרקים שאכן מופלאה היא דרכך להגות ולאמר מה שרבים מאתנו אינם מעיזים להודות בינם לבין עצמם,או מסוגלים לבטא. אכן את בדרכך הישירה והכנה זכית למילים האלו המוצאות דרכן אל הדף וכך את מביעה תחושות ומתמודדת עם חלקים לא סגורים ומאוד חזקים מחייך.
    כעת אני סקרנית מאי פעם לקרוא את ספר השירים הזה.
    אוהבת אותך ומתגעגעת אורנה

  4. אורנה עמיקם

    היי חני !
    אני, לצערי, לא זכיתי, עדיין להחשף לספר השירים החדש, אך לאור הכרותנו העמוקה ולאחר עיון בכתבה המדהימה.
    רק יכולה להגיב מקטעי הפרקים שאכן מופלאה היא דרכך להגות ולאמר מה שרבים מאתנו אינם מעיזים להודות בינם לבין עצמם,או מסוגלים לבטא. אכן את בדרכך הישירה והכנה זכית למילים האלו המוצאות דרכן אל הדף וכך את מביעה תחושות ומתמודדת עם חלקים לא סגורים ומאוד חזקים מחייך.
    כעת אני סקרנית מאי פעם לקרוא את ספר השירים הזה.
    אוהבת אותך ומתגעגעת אורנה

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, אורנה יקרה, על המילים החמות. מרגש ומשמח שהמילים מצליחות לגעת. להתראות :)

  5. היי ,חני היקרה , הביקורת בעיתון 77 יפה ומפרגנת ומגלה את חוזקותיו ורגישיותיו של ספרך, במיוחד אהבתי את מה שכתבה על שיריך המתארים מערכת יחסים סבוכה עם האם, היא כל כך צודקת. אף אני ניסיתי להתפייס עם אימי זל בספרי האחרון (לאורה)
    נכון מה שכתבת בשירך:מה שנבצר מאיתנו בחייה של האם ,מתאפשר לנו לאחר מותה(משפט מכונן וממצה )
    בהצלחה את אמנית מוכשרת

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג