בננות - בלוגים / / על "עכשיו הזמן לומר אמת"- הגר אלון
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

על "עכשיו הזמן לומר אמת"- הגר אלון

 

הגר אלון היא מורה לתנ"ך וחוקרת ספרות. בעבר פרסמה סדרת מאמרים שכתבה על סבה אלכסנדר פן בכתב העת עיתון 77.  גם  אמה, זרובבלה, בתו של פן, היתה משוררת. הדברים  האלה, שהגר אמרה בערב הפתיחה של התערוכה החדשה שלי המלווה את ספר שיריי החדש, הם חלק ממאמר ארוך יותר שהיא כותבת על הספר. 

                                              עכשיו הזמן לומר אמת

ספר השירים של חני או חנה, תלוי עד כמה היא מקלפת מעצמה באותו רגע, הוא ספר מסע אישי מאד המאיר בקול אמיץ רגיש וברור הרבה חוויות המשותפות לכל מי שכבר חווה או נמצא חווה בעת הזו תהליכי פרידה מעברו, התרתו של סבך קשרים בין אישיים ויהיה זה עם הוריו, בני זוג או סתם אנשים, ויהיו אלו חיים או מתים משכבר.
גם פיוס אהבה והשלמה מצויים בספר שמצליח להקיף מנעד רגשות רחב מאד תוך שימוש בעין בוחנת מציאות, הומור עצמי כאב ואהבה.

כך או כך, חני לוקחת אותנו למקום שבו האישי תובע פתרון, אמת בלתי מתפשרת, מכאיבה ככל שתהיה, מתוכה מצליחה חני להעלות לנו ולעצמה ארוכה, מרפא.

אי אפשר להניח את שיריה ולהיוותר אדישים.
יחסיה המורכבים עם הוריה נוקבים דין וחשבון ואהבה המדביקים את הקורא בהכרח לפשפש בענייניו , ובבחינת המקום בו הוא או היא עומדים כיום. כי עכשיו הזמן לומר אמת.

מן המרחק המבדיל בין החיים למתים, חני עוסקת בהוריה.
באחד השירים המרגשים בספר, "קדיש לאמי" חני פונה אליה:
"הזמן העובר מקרב אותי אלייך/ מה שנבצר ממני בחייך מתאפשר לי במותך".
(אפשר ממש לחוש את ידה מונחת על כתף אמה, מנחמת.).
"חלקך הנעלם הולך ומתגלה לי/ כמו בכתב סתרים על נייר ריק"
והיא מוסיפה:
"עוד מעט תהיי מלאה לגמרי/ ולא יהיה בך שום מיעוט// ותאירי כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית/ כמו שהארת קודם פגימתך."

הזמן רופא לנו או מאפשר לנו נשימה , ממנה בפרספקטיבה ריגשית אחרת, יכול לבוא פיוס או לפחות השלמה.

בשיר המוקדש לאביה חני לא מפחדת לחשוף את הכאב והעומק הרגשי במערכת היחסים המורכבת שהיתה ביניהם.
ושוב, כל אחד ואחת מאיתנו מתבונן בה, חווה אותה, כמעט נוגע באביה או באב הפרטי.
חני לא חוסכת מילים קשות, מטיחות אמת:
"אמרת שטוב שיש לו לאדם חלומות/ אבל על שלך ויתרת ונתלית בשלנו/ כמו בקרנות מזבח, שופרות."

שחרור מעול כזה יכול לבוא רק במות והקריעה קשה , מהממת:
"כשמתת נפלתי על הרצפה הקרה הרחק ממך/ ושכבתי כך שניות, דקות, שעות,/ שנים ארוכות."

"צר לי על שלא יכולתי לעמוד ולהריע לך ולחייך/ צר לי על שהתפוררתי וניגרתי.// חול יבש בין אצבעותיך."
כקורא אתה מרגיש את כובד הפרידה, את ההכרה העצובה בנזק שנגרם, אבל גם לא נותר אדיש לעצמה, לזאת שקמה וקראה לדברים בשמם" לא יכולתי להריע לך ולחייך".

דמות הבת – האשה העולה מן הספר לכל ארכו היא של מישהי שעל אף הסדקים היא חזקה כמו עוף חול, למרות שניגרה בין אצבעותיו, היא עומדת עכשיו זקופת קומה בחייה הבוגרים כי אי אפשר לה לאמת שתיאמר בכפיפות קומה, בסתר, ולכן היא יוצאת לאור (תרתי משמע) כי עכשיו הזמן.

לא רק חני של כאבים והחלמה אנו פוגשים בספר, ישנה חני לירית מאד, מחוברת בנפשה ובגופה לטבע ולסביבה. אוהבת את בעלה ומדייקת ברגשותיה, מביעה חוזק ורכות באחת, במילים אחרות, נשיות אין קץ.
"אני באה אליך כמו מים הבאים אל מים"
ובהמשך:
"ראה איך ההרים מתקמרים מתעגלים
איך מרוב אהבה הם מצמיחים עצים
ראה איך הפרי מבשיל"
ולקראת הסוף:
"ראה אני הופכת סוכר מתמוססת
לפנים נזרקתי, התערבלתי,
נצבעתי ורוד.
נאספתי סביב מקל דק מאד.
אחר כך הרוח פרעה בי
אצבעות משכו, נאכלתי עד כלות.
אבל עכשיו כל אלה הם זיכרון ישן, רחוק,
כשאני באה אליך
רעננה, עתיקה, נצחית כמי גשם."

כפי שאמרתי בפתיחת דברי, מתגלה בספר המופלא הזה גם חני מצחיקה, אחת שמתרגשת להוציא ספר נוסף משיריה, הפעם ספר שיש בו הקלה, סיום תהליך והותרת פתח לאחר שיבוא, כי חני תמיד בתנועה. אני אוהבת במיוחד את הבית השלישי מתוך השיר
"בדרך להוצאת הספרים 4":
"כשאני מגיעה לקופה מוכרת הכרטיסים מאירה פנים לקראתי.
היא וודאי יודעת שקיבלתי הודעה משמחת מהוצאת הספרים
והכרוז הוא ידידי, עובדה: הוא מודה לי על נסיעתי
ומאחל לי יום נעים."

לסיום אני מבקשת לומר משהו לחני,
השורות האחרונות בשיר "בדרך להוצאת הספרים 2" מבטאות ספק המתגנב בך, ואפילו יאוש. את כותבת:
"משוררים לא נחוצים היום לאיש ואל ליבי מתגנב יאוש".
הביטי מסביב , כל מי שכאן והרבה אחרים שאת לא מכירה, אומרים לך שזה לא כך, מבקשים ממך להמשיך. ספר מופלא.

                                                     ***

  

על התערוכה "שירת הבית" אפשר לקרוא כאן:
 
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13060&blogID=251

ועוד על הספר ועל התערוכה בקישורים כאן:

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12954&blogID=251

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

6 תגובות

  1. יישר כוח חני (או חנה) ושנה טובה (:

  2. יופי של דברים אמרה עלייך הגר וכמו ציווי "הזמן לומר אמת" מחלחל במילים של שירייך ובמילותיה המרגשות.
    מאחלת שתהיה לך שנה טובה חני וכמה שיותר הצלחות.
    סיגל.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, סיגל. גם המילים שלך מרגשות. מאחלת לך שנה טובה, שנה של סיפוק ועשייה, של הוצאה מהכוח אל הפועל, והרבה טוב 🙂

  3. יופי של מאמר ליופי של שירים!
    בהצלחה!

השאר תגובה ל גבריאלה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג