אמליה

אמליה

          אני מטורפת. באמת. זה בסדר. אני חיה מספיק שנים כדי לומר שלא פגשתי אדם אחד נורמאלי באמת ואני בטוחה שזהו המצב הנורמאלי היחידי. אבל מה, בין כל האפשרויות של אין ספור חריגות נורמאליות, בחרתי לעצמי רק אחת. ראה איך אני נראית ואתה לא תשאל יותר שאלות. תראה את הכובע הלבן עם תיתורת רחבה על ראשי, לא אוריד אותה, זה חשוב לקונטראסט הנפלא בינה לבין הפאה השחורה המבריקה בסגנון יפני עם שיער ישר עד הצוואר, גזור בקו אלגנטי מתעקל מסביב לפנים, לבנות גם הן, עם האיפור הלבן, שאולי נראה לך לפעמים כמסכה של רקדני בּוּטוֹ, אבל ראה איזה טעם סימבולי מרומז יש בכל אלה, תוסיף לזה עיניים שחורות, נוצצות מעוצבות בקפידה עם אותו קו אמנותי אחיד ומתמשך של השיער והגבות המעוקלות המעודנות שמסתיימות בפיתול אמיץ אך קליל ונעלם אי-שם בשלג של הרקה הלבנה מוצלת בהשתקפות של השוליים המגוננות מאור השמש הגסה והאכזרית. והסרט מסביב לכובע, לא שחור – יהיה זה חוסר טעם שידגיש את השעמום שבחזרות הצבע, ולא הצבעוני המטופש והעממי, אלא לבן נוטה לבז' בהיר כל-כך שצבעו הולך ונעלם כמעט במרחב הלבן השולט, אך עדיין מושך את העין המסתקרנת בחוסר הגדרה ברורה. והריסים, אח!, ריסים כבדים  מקוריליאום שחור מעניקים  מראה של עייפות סוגרת עפעפיים ופותח, מבליט את הלובן הטהור של גלגל העין המופלא עם בבתו הכהה כל-כך, קרובה לשחור גם היא, ובכל זאת עם גוון חום כהה לא מוגדר המאפשר לעולמות נסתרים להשתקף החוצה ולמשוך לתוכם כל דבר הנע בקרבתם, כמו אותם חורים שחורים ביקום שידוע לי בוודאות שאינם שונים במהותם מעיניים האלה, הנראות ממרחק רב גם ביום שמש חם ומייגע הזה. ראה את מסכת המצח והלחיים באותו לובן סמיך, קווי מיתר שלהם מצוירים בהרמוניה אחידה המסתיימת אי-שם בסנטר מתעגל ורך ומעודן, ילדותי אפילו עד שכל יד רגישה מספיק לא עומדת בפיתוי, מתרוממת ללא שליטה כדי לגעת ולו פעם אחת בתופעת הטבע האנושי מן הנשגב שאין לה הגדרה הולמת יותר. אך כל אלה, כל אלה רק רקע לשפתיים, מפוסלות ביד אמן חושנית ומלאה, מושלמות כקווי הגבעות בשמש מלובנת אדומה, והאודם, אלוהים איזה אודם מתחצף עם רמז פרובוקטיבי כך ששום גבר, אפילו שתיין אחרון מהשדרה, לא יוכל להתעלם ממנו ונשים מורידות עיניים וסובבות את פניהם בניסיון נואש ליצור רושם אדיש ולהסתיר את העצב בעיניים מהעובדה שבוודאות לא תוכלנה להראות כך עכשיו וכנראה גם לא בעתיד הנראה לעין. אבל עכשיו אתה יורד במורד הצוואר ואני בטוחה שלא תישאר שווה נפש ואולי לא תשים לב שנשימתך נעצרת, ואני בהחלט אבין אותך ואזדהה לא פחות עם הקו הענוג והאצילי, פתוח לתנועת האוויר החם והלח של קירבת הים, הים והשמש יפים אולי בעיניך, אבל אויבים גדולים עבורי, לא כאן המקום לפרט את מלחמתי היום-יומית והעיקשת נגדם, כדי לא להיראות כמו כל אותן נשים שרופות הצוואר והכתפיים במאמצן להראות את אותו מראה נשי של הראש, הצוואר והכתפיים ששומרים על החיוורון הרך והמוארך, בו כל נקודה שהייתה מהפנטת אותך בנעוריי, התווסף אליו היום אותו חום הגוף המסנוור והמעוור שמשאיר אותך עדיין גבר, איש חיי ולוחם, אתה לא תמעיט בערכי ותפקידי זה, לא, לא אתה, ובכל זאת כנראה לא תסכים עם דעתי המוזרה אולי שהמשיכה שלך למקומות האלה שלי היא המנוע שמתחבא בתאי הגוף והמוח שלך, בלעדיו אתה מת כאינטלקט וכאדם יוצר, ולא תצליח לבלבל אותי ולומר שכל זה נשי מדי ופרוזאי אפילו, אתה יודע שאין גבוה מזה ושרק כשהשמש מאדימה ושוקעת, כולם יוצאים מחוריהם כדי לראות את שעת האהבה המתקרבת. ראה איך כתפיות השמלה, לבנה גם היא היום, מדגישות את החיוורון הזה ורוחבן מדויק בתכלית  הדיוק שלא תסיט את מבטך משועמם מהערום שכבר אין גילוי אחריו, להפך, הן בהתאם לאותה האמנות של הגילוי וההסתרה שרק האיש הנכון יבין מייד שיש כאן סוד מחייב התגלות ושההתגלות הזאת אפשרית. אתה כבר רואה בעצמך שבחרתי היום במחשוף  מועט ביותר כדי להישמר מהאור הלא אנושי הזה, אך גם לתת לאמנות החזייה  לעשות את העבודה ולקבל את הכבוד המגיע לה בגלל אותה הרגשת המלאות והזקיפות החושנית שהיא מזמנת, אחריה כבר משנה הרבה פחות איך הצד הזה של גופי נראה באמת, הוא לא יאכזב אותך גם בחשיפתו המלאה, אני מבטיחה לך, אבל החזייה סללה את הדרך לשם, כי רק האישה האמיתית יודעת בדייקנות רבה את ערכם של הפרטים הקטנים, יודעת שאין הם קטנים כלל, היא חיה את חייה וחיים שלך גם ובלעדיה תהיה קטוע וחסר ואומלל עד יומך האחרון ותצליח רק איתה או שתהפוך  אותה למקור סגידה ממש. אבל זה אחר-כך, עכשיו פשוט ראה את הזרועות ואמות הידיים עטופות כפפות רשת לבנות, כמה זה מוזר ומיושן – זה מה שיעלה לראשך מייד, תוסיף לזה גם גרבי רשת תואמות ולא תוכל להתאפק ולומר שאני מוזרה ואפילו מטורפת, איך אפשר להתלבש כך בתל-אביב של יוני, בתקופה המודרנית והרשלנית, המונית ובעלת טעם גרוע, בו חוטפים בגד זול בכמה שקלים וסוגרים את העניין ומזלזלים כל-כך בכל דבר שיש בו יצירה יום-יומית, מתרכזים בגוף כמוצא היחיד והאחרון, והוא רק פרט בתלבושת שלי, ביצירה הזאת של עצמי, אני אמנית, רק שהחומר שאני עובדת איתו הוא אני עצמי, אני מפסלת ומציירת אותו, על פרטי פרטיו, אני מסתירה ומגלה, יש לי אלף כלים ועם הזמן פיתחתי מיומנויות חדשות ומרתקות, אותם שעות שאני לעצמי הם שעות הבריאה העצמית שלי, תוכל לראות אותי בכל ערום שתרצה, אך לעולם לא תוכל להיכנס לחדר העבודה, לסטודיו שלי ללא אישור, כדי לא להרוס את הקסם שבתוצאה הסופית, רק אחריה תוכל לרדת לפרטים, אבל צילו של הכישוף חזק כל-כל שיישאר גם שם והפחד של הגילוי הבנאלי כבר אינו מדאיג אותי כלל. אין ספק, היה זה הפחד שהניע אותי בתחילת דרכי כאמנית, אבל היום, אחרי אלף לידות מחדש, אני מרוצה, ניצחתי את השנים וביומי האחרון אראה בדיוק כמו עכשיו וכשתלמד לאהוב את הטרוף הזה שלי, את הטעם הנעלה של החיים, כל גישה וכל אישה אחרת ייראו לך כרסיסים עלובים ממני, מפסגות האלה של איכות החומר והטעם אין דרך חזרה, אולי אתה לא יודע, אבל גם שם, בחדר המיטות שלי תבין שאין פרטים קטנים ולא חשובים, שהתאורה שמשתנה בהתאם לצורך שלך ושלי, הפריטים הקטנים שנמצאים במקומם הנכון, הסדינים והשמיכות שמבטיחות מנוחה אחרי, גופי המזמין חוויה מתמשכת, גם שער ערוותי המעודנת והלחות הוורודה  והחמה שבתוכי אומרות לך בוודאות ברורה – אתה בבית ואתה רצוי, תמיד רצוי ואין מקום טוב ממנו. אבל אם לחזור חזרה לרגע זה ממש, השמלה בעצמה, לא צמודה, ללא צל של רישול, ארוכה דייה כדי לא להיות מגוחכת ולרמוז על כל דבר הנכון והרצוי, שלא מדגישה את הרזון המתקרב ומעוררת עניין ברור לאצילות אלגנטית שבאורך, נעליי סירה שחורות עם ורד בצבע מופלא של חציל מעליהן מזכירים לך שוב ושוב שיש לנו ערך גדול כל-כך ואנושי כל-כך, שהאמנות הזאת היא היחידה שתואמת במלואה למהות שלנו. והטרוף? יש שלא? אני רק מודעת לו יותר.

אמליה עומדת בתחנה ליד הבית, מסתכלת עלי בעיניים רעבות ואומרת כל אלה.

או שזה רק נדמה לי?