שיר של אנה אחמטובה

אנה אחמטובה

          שנים רבות המשוררת הרוסית אנא אחמטובה נמצאת בשלישיה הנקראת ביותר אצל קוראים בשפה זו ביחד עם ס.יסנין וא.בלוק. יופייה האגדי, הכישרון העצום, השורשיות הרוסית העמוקה של שיריה וחייה הטראגיים ברובם הפכו אותה להרבה יותר ממשוררת לאומית, היא קודש הקודשים של השירה הרוסית, היא סמל ומקור לסגידה. צריך להכיר ולו במקצת את בשרם האכזר של ימי חייה כדי להבין את עוצמת הכאב והרגש של כתיבתה. סטלין הרג את בעלה וכלא את בנה לב גומיליוב כבן ערובה. בהתקף הייאוש, החרטה והפחד אנה אחמטובה במו ידיה שרפה את רוב יצירותיה, אך מעט שנשאר שוב ושוב נוגע בליבם ונפשם של הקוראים הנאמנים שלה וממשיך מסתת בעולמם.  
          שום דבר מעבר לאהבה והערצה גדולים אינו הניע אותי מלנסות ולתרגם שיר קטן בו המשוררת מרימה כוסית לפרידה מאהובה, וזאת ב- 1934, בשנים של פחד מהשמדה פראית של כל הטוב והיפה בעולמה וארבע שנים לפני כליאתו הראשונה של בנה, באיזושהי ראייה מיסטית של העתיד, תכונה שהיוותה סיבה נוספת למשיכה הגדולה אליה של אמנים וכותבים רבים של זמנה. היה רגע בחייה בו  יכלה לברוח ולעזוב את רוסיה לתמיד, אך היא בחרה להישאר. ולהפוך לאלת השירה וההיסטוריה.

כוסית אחרונה

(Последний тост)

שותה לבית שנהרס,

ולחַיָּי חסרי כל רחם,

לכבוד בדידות ביחד,

וגם, שותה בעבורך , –

לכבוד כזב, בגידה שבשפתיך,

ולמבט קפוא שבעינך,

לכבוד עולם אכזר וגס,

לאל שלא הציל, דרס.

27 יוני, 1934