סרח בת אשר – בכתב ובעל פה

סרח בת אשר – בכתב ובעל פה

 

מאת: שושנה גנן-רוזנבאך (ז"ל)

 

עבודה במסגרת קוים לקדושים ולמקומות קדושה בעדות ישראל

רשם מכתב-יד של אשתו ז"ל, שושנה גנן,  ומעיזבונה –  – בעלה.

 

——-

 

הקדמה

 

אחת המטרות בעבודה זו היתה לרכז כמה שיותר חומר על שרח בת אשר. המידע נאס, ממקורות  בכתב ובעל פה.

הכוונה האחרת היא לנסות ולהביע השערות אחדות לגבי עצם ההופעה של דמות שרח בת אשר בהקשרים השונים  בעקבות החומר המובא בזה.

העבודה ערוכה באופן כרונולוגי על פי סדר הופעתה של סרח בכתב ובעל פה.

פריטי הביבליוגרפיה  מוספרו במספר רץ וכשמצאתי לנכון ציינתי את מספר הערך הביבליוגרפי בגוף העבודה במקום ה נכון והמתאים.

שרח מופיעה במסורת הכתובה במגרת המקרא והמדרשים. לאחר הפסקה של כמה מאות שנים בהן היא כאילו שוקעת בתהום הנשייה, שרח צצה שוב וזוכה למעמד של אישה צדיקה בקרב יהודי פרס ולמקום קדוש על שמה. המחקר שנגע בעובדה מפליאה זו פסק שהיא חידתית ללא פיתרון. מגמתי בין השאר לנסות ולהבהיר תופעה זו.

 

——–

שרח בת אשר בתנ"ך

 

שרח מופיעה בתנ"ך שלש פעמים, וזאת במסגרת רשימות גיניאולוגויות:

היא מוזכרת ברשימת הדור שירד למצרים: בראשית 46/1: "ואלה שמות ישראל הבאים מצרימה: בראשית 46/17: ובני אשר ימנה וישוה וישוי *ובריעה* וְסֶרַח אֲחוֹתָם.

היא מצויה  ברשימת אלה שעלו ממצרים כעבור 400 שנה: במדבר 26/4: ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים": במדבר 26/46: "ושם שרח בת אשר".

היא מופיעה ברשימה גניאולוגית של תולדות האנושות:דברי הימים א 7/30: "בני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה  ושרח אחותם".

כבר בתנ"ך   יש בהופעת שרח משום ייחוד, וזאת  מכמה טעמים, ובזאת טמונים הגרעין וההסבר   לדרך התפתחות דמותה במסורת המאוחרת למקרא.

לאחר עיון מתבלטות  מספר עובדות תמוהות:

שרה היא האישה היחידה המוזכרת בדור הנכדים של יעקב. אין לתאר שלא היו לו נכדות אחרות. במה זכתה לציון זה?

היא מופיעה ברשימת שמות יורדי מצרים וגם ברשימת העולים משם. מכאן שהיתה קיימת בין שני הדורות. אחרת למה הוזכרה? מצד אחר כיצד ייתכן שחיתה 400 שנה?

שרח מופיעה פעם כבת אשר, ופעם אחרת כאחות בני אשר. האם יש בכך משום רמז למעמדה הלא רגיל בקרב המשפחה?

עובדות טקסטואליות אלה אומרות דרשני וטעונות משמעויות למיניהן. יש בבלתי רגיל שבהן משום פוטנציאל רב להשתמעויות שונות ולכן לא מן הנמנע הוא, וגם לא מפתיע, שנארגו סביבן פרשנות ענפה. הפרשנות ריפדה את הופעת שרח בתנ"ך בקשת סיפורים תוך כדי מלוי פערים דרשני. ציון שמה במקרא התגלגל  וזכה לפיתוח סיפורי.

ברור שמוצא הפרשנות אינו עממי והפרשנות לא נולדה בקרב העם. הפרשנות ראשיתה אצל העוסקים בכתוב. המסורת אודות שרח אם כן יסודה אינו באמונה עממית אלא תחילתה רציונאלית והיא נבעה מתוך הצורך ליישר הידורים בכתוב. שורש מסורת זו במקור הכתוב הסתום. אנו עדים לתופעה שמסורת הפרשנות  שהתפתחה בין בכתב ובין בעל פה סביב הכתוב מצאה לה מהלכים במידה זו או אחרת בקרב העם והצמיחה אמונה עממית בתקופה מאוחרת יותר.

 

2. סרח בספרות הבתר-מקראית

 

כאמור, התמוה בהופעתה של שרח בתנ"ך גירה את היצר הפרשני וגרם  להיוצרותו של  חומר במקורות הבתר-מקראיים  העוסק בשרח. הציון הגניאולוגי  התנ"כי  בצד הקשריו זכה לפיתוח סיפורי בתרגומים, בתלמודים, במדרשים וכו'.

בדמותה של שרח כפי שהיא מצטיירת בספרות זאת יש לעתים משום הסממנים המכשירים אותה למעמדה כאישה קדושה בתקופה מאוחרת יותר.

כפי שכבר נאמר, שורשה של דמות  שרח כאישה מיוחדת במינה  ארינו באמונה העממית. יחודיותיה   לא התפתחה בקרב העם  באפן עצמאי. הצורך ליישר הידורים בהקשרים המקראיים   שבהם היא מופיעה הצמניח חומר פרשני, וחומר ז\ה זכה לתפוצה  בקרב העם  ולטיפוח עממי והוא שהצמיח את האמונה העממית אודות שרח.

ילדותה של שרח

 

שרח מוזכרת במקרא כאחות בני אשר והיא האישה היחידה הזוכה לציון שמה ברשימות הגיניאולוגיות  של צאצאי יעקב, למעט את דינה. הופעתה זו עוררה את הפעילות הפרשנית. הרמב"ן בפרושו אמר שאונקלוס מתרגם "ושום בת אחת (אשת) אשר שרח". כנראה שהיתה לפני הרמב"ו נוסחה שאינה קיימת לפנינו. בתרגום המצוי כיום נאמר "ושום בת אשר שרח".  על פי הרמב"ן  שרח לא היתה בת אשר. היו לאשר בנים זכרים אך שרח היתה בת יורשת כי היתה "בת אשתו ולא בתו והיא מוזכרת כבנות צלופחד. לו היתה  בת אשר עצמו לא היתה יורשת כי בנים זכרים  היו לו אבל היתה בת אשתו מאיש אחר". ובהמשך מפרש הרמב"ן שכיון שלא היתה בת אשר היא מצויינת כאחות בני אשר ולא כבתו.

כנראה שהמב"ן ידע את המסורת המופיעה בספר הישר פרשת וישב: "וילך אשר ויקח את עדון בת אפלל בן חדד בן ישמעאל לאישה ויביאנה ארצה כנען. ותמות עדון וילך אשר אל עבר הנהר ויקח את הדורה בת אבימאל בן עבר בן שם לו לאישה והנערה טובת מראה ובעלת שכל. ותהי למלכיאל בן עילם בן שם לאישה: ותלד הדורה למלכאיל בת ויקרא את שמה סרח. וימות מלכיאל אחרי כן  ותלך הדורה ותשב בית אביה. ויהי אחר מות אשר וילך ויקח את הדורה לאישה ויביאנה ארצה כנען. ויבא גם את סרח בתה עמה והיא בת שלש שנים ותגדל הנערה בבית יעקב. והנערה טובת מראה ותך בדרכי בני יעקב בקדושים לא חסרה דבר ויתן לה ה' חוכמה ושכל. ותהר הדורה אשת אשר ולד לו ימנה וישוה וישוי ובריעה בנים ארבעה".

סיפור זה מופיע בספר הישר כשהוא מנותק מהקשרו הפרשני ויש בו משום נופך עממי בציון  גילה של שרח בעת בואה לבית יעקב. כנראה מקורו בסיפור פרשנית עלומה שדרשה את המקרא  בדומה לרמב"ן. כבר בסיפור זה יש יסוד מתאים לייחודה של שרח  בתקופה מאוחרת יותר. הכוונה למוצאה הזר.נשים זרות שבאו לחיות בקרב העם היהודי זכו מאז ומתמיד למעמד מיוחד, כמוח רות ויעל. עלכל פנים במרחב העממי  לא זכה סיפור זה לתפוצה ולא טופח. היסוד הזה לא שבה את לב העם  ובהתאם לסקר סיפור זה אינו ידוע כלל. שלא כמו חומר כתוב אחר אודות שרח, לסיפור זה לא היה הד במסורת שבעל פה והוא נותר בכתוב, אך גם בתור כזה פעל את פעולתו ותרם  את תרומתו כמקור כתוב  לדמותה של שרח. האנשים קראו את המקור הכתוב הזה, אמנם  לא גלגלוהו בעל פה ולא עיבדוהו בדמיונם, אך במידה מסוימת, גם אם לא בצורה מודעת, משך הסיפור הכתוב תשומת לב ושימש מניע בהתהוות דמות שרח במרחב העממי.

 

המעשים המיוחסים לשרח.

 

המקורות הבתר-מקראים  מייחסים לשרח שורה של מעשים מסוימים. על פי אופיים  וקוויהם המשותפים  ניתן להבין את התפתחות הדמות בתקופה מאורחת יותר. בהמשך יהיה נסיון להבהיר  את המיוחד במעשים המיוחסים לשרח.

 

ב1. שרח מזהה את הגואל

 

בשמות רבה פרשה ה סימן יג נאמר: "ויאמן העם. עשו כמו שאמר הקב"ה (שם ג, יח) ושמעו לקולך. יכול לא האמינו עד שראו האותות? לא, אלא: וישמעו כי פקד ה' על השמועה  האמינו  ולא על ראית האותות. ובמה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היתה מסורת בידם מיעקב, שיעקב מסר הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח ועדין היתה היא קימת וכך אמר לה: כל גואל שיבוא ויאמר לבני (שם, שם טז) פקד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת. כיון שבא משה ואמר פקד פקדתי אתכם מיד ויאמן העם. במה האמינו, כי שמעו הפקודה. הדא הוא דכתיב: כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עונים ויקדו וישתחוו. ויקדו על הפקידה וישתחוו על כי ראה את עונים.

על פי מקור זה שרח מזהה את הגואל האמיתי. יכולתה זו באה לה כיון שהיתה לה אינפורמציה קדומה שלא היתה ידועה לאחרים. המיוחד שבה שהיא האריכה שנים מעבר לטבעי ולכן היה לה מידע שאיפשר לה לעשות את אשר נבצר מאנשים אחרים כיון שלא האריכו ימים כמוה ולכן לא יכולים היו לדעת את אשר היא  ידעה. יש לציין אם כן שפרט לאריכות ימיה אין במעשה זה המיוחס לה משום כשרון על טבעי.  יכולה לזהות את הגואל נובעת מידיעה שהיתה לה ב גלל תכונתה הפלאית להאריך ימים ולכן היו לה כלים לדעת את אשר בני הדור החדש לא יכולים היו לדעת. כמו כן יש לשים  לב להקשר הלאומי של מעשה זה. גם מעשה זה לא זכה להד עממי ולתפוצה בקרב העם.

נוסחה אחרת בהירה יותר של סיפור זה נמצאת בתנחומא קטז/1:

"ואשר בו יעקב מסר סוד הגאלה לסרח בת אשר וכשבא משה  ואהרון אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו זקני ישראל אצל זקנתן סרח בת אשר ואמרו לה: בא איש ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם אין באותות הללו ממש. אמרו לה והלא אמר לנו פקד פקדתי אתכם. אמרה להם הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים שכך שמעי מאבא…שנאמר פקד פקדתי אתכם. מיד האמינו העם באלקים ובמשה, שנאמר ויאמן העם וישמעו פקד ה' את בני  ישראל".

 

2ב. שרח מספרת על יציאת מצרים

מעשה דומה בקויו למעשה זהוי הגואל  מופיע בפסיקתא דרב כהנא  י, קיז: "ר יוחנן הוה יתיב ודרש, כיצד היו המים עשויים לשיראל לחומה, כאילין קינקלייא. אדיקת שרח  בת אשר ואמרת תמן הוינא ולא הוון כאילין איפומטא".

 ר' יוחנן היה יושב ודורש כיצד היו המים לישראל כחומה. כמו שבכה. הגיבה שרה בת אשר ואמרה, הייתי שם ולא היה אלא כמו עששית.

גם במקור זה, בדומה  לקודם, לשרח אינפורמציה על העבר הרחוק. הפלא ה וא בכך ששרח קיימת גם בתקופת ר' יוחנן,  אך יכולתה להעיד על יציאת מצרים אינה נובעת  מכך שֶׁנֵחָנָה בכוח על טבעי  לדעת דברים, אלא מכך שהיא קיימת תמיד והיתה נוכחת גם ביציאת מצרים. תכונתה זו  להיות חווה תמיד היא פלאית וחורגת מגדר הטבע,  אך המעשה שעשתה בעזרת תכונה זו המעשה כשלעצמו אינו מיוחד במינו. לפנינו תופעה של דמות  שלה כושר פלאי להיות קיימת תמיד אך מה שהיא מסוגלת לעשות בזכות תכונה זו היא רק להעיד על העבר הרחוק. גם סיפור זה אינו רווח בקרב העם, וגם לו מש מעות במישור הלאומי.

 

ב3. שרח מעידה  על מקום המצאות ארונו של יוסף.

 

שרח היתה היחידה שיכולה היתה לספר למשה היכן קבור יוסף.  ידיעתה זו שוב נובעת מכך שהאריכה ימים וידעה דבר שנסתר מהדור המאוחר. גם למעשה זה משמעות לאומית שכן אי אפשר היה לצאת את מצרים מבלי להעלות את עצמות יוסף, מאחר ויוסף השביע שיש לעשות כך. סיפור זה מופיע בכמה מקורות קדומים ומאוחרים.

בתלמוד הבבלי סוטה 13/1¨" ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור. אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו דור. הלך משה אצלה. אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים, וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו…"

נוסחא דומה ביותר מצויה היתה במכילתא בשלח, פתיחתא 24/2 – 24/1: "ומשה מהיכן היה יודע היכן היה יוסף קבור. אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור   והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת ושקעוהו בתוך הנילוס".

בדברים רבא פרשה 11 סימן ה' נאמר: " ולמה זכה משה שהקדוש ברוך הוא נתעסק עמו אלא בשעה שירד למצרים והגיעה  גאולתן של ישראל, כל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלשה ימים ושלשה לילות למצוא  ארונו של יוסף  שלא היו יכולים לצאת ממצרים וחוץ מיוסף. למה שכך נשבע להן בשבועה לפני מותו. שנאמר…משנתיגע הרבה פגעה בו  סגולה וראתה משה שהיה עיף מן היגיעה. אמרה לו אדוני  משה למה אתה עיף? אמר לה¨שלשה ימים ושלשה ליללות סבבתי את העיר למצוא ארונו של  יוסף ואין אני מוצא אותו. אמרה לו: בוא עמי וארך היכן הוא. הולכה אותו לנחל, אמרה לו: במקום זה עשו ארון של חמש מאות ככרים והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים. וכך אמרה לפרעה: רצונך לשא תצא אמה זו מכאן לעולם  העצמות של יוסף אם לא ימצאו אותן, עד עולם אינם יכולים לצאת.

נוסחה זו היא עממית מאד. מופיעים בה השילוש, הדיאלוג. במקום שרה ישנה סגולה, הכוונה היא כנראה לאשת סגולה, אישה מיוחדת במינה שלה קשר עם השלטונות. ההקשר הרציונלי  של שרח שידעה על קבורת יוסף כיון שהאריכה ימים נעלם, והמוטיב העל טבעי חודד והוחרף. ישנה אישה שיודעת ידיעה פלאית לא מוסברת את אשר משה אינו יודע.

מעשה סרח וארון יוסף אינו רווח היום בעל פה. כנראה שהסיפור חי חיים קצרים בעם לאחר שהגיע אליו מהכתוב והתגלגל במקצת בעל פה ועוצב בצורה בה הוא מופיע בדברים רבה שהוא כידוע מדרש מאוחר.

 בשמות רב לעומת זאת מופיע המעשה בקיצור ללא הנופך העממי: פרשה כת סימן יט: ומנין היה משה יודע היכן היה יוסף קבור. יש אומרים סרח בת אשר הראתה אותו והיה קבור בנילוס".

 

ב4: שרח מודיעה ליעקב שיוסף חי

 

עובדה היא ששרח נזכרת בדור שירד למצרים ובדור שחזר ממצרים. ענין זה היה תמוה ואמר דרשני והיו נסיונות פרשניים להסבירו. נאמר בסדר עולם רבה ט/יט: "סרח בת אשר היתה מבאי מצרים ויוצאיה.  מבאי מצרים דכתיב: וסרח אחותם ומבאי הארץ שנאמר ושם בת אשר סרח. כלומר כשיצאה ממצרים אי אפשר היה להזכירה עם אחיה כי הם כבר לא היו בחיים".

רש"י בפירושו לבמדבר אומר: "ושם בת אשר שרח. לפי שהיתה קיימת בחיים מצאה כאן".

היות ולפי המקרא שרח האריכה ימים היה צורך להסביר במה זכתה לכך ולכן בא סיפור מסוים אודותיה למלא את הפער וכך נתהוותה המסורת בענין נצחיותה של סרח.

         ספר הישר פרשת ויגש: "ויבואו עד גבול הארץ וימרו איש אל רעהו מה נעשה בדבר הזה לפני אבינו". כי אם נבוא אליו פתאום ונגיד לו הדבר ונבהל מד מדברינו ולא יאבה לשמוע אלינו. וילכו להם עד קרבם אל בתיהם וימצאו את סרח בת אשר יוצאת לקראתם והנערה טובה עד מאד וחכמה ויודעת נגן בכינור. ויקראו אליה ותבוא אליהם ותשק להם ויקחוה ויתנו לה כנור אחד לאמור: בואי נא לפני אבינו וישבה לפניו. הכי בכינור מדברת ואומרת כדברים האלה לאמור. ויצוו אותה ללכת אל ביתם ותקח הכינור ותמהר  והלך לפניהם ותבוא ותשב לפני יעקב. והיטב הכינור ותנגן ותאמר בנועם דבריה יוסף דודי חי הוא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ולא מת והוסף ותנגן ותדבר  כדברים  האלה  וישמע יעקב את דבריה ויערב לו. וישמע עוד בדברה פעמיים  ושלש ותבוא השמחה בלב יעקב מנועם דבריה ותהי עליו רוח אלהים ויידע כי כל דבריה נכונים. ויברך  יעקב את סרח  בדברה את הדברים האלה לפניו  ויאמר אליה: בתי אל ימשול מות בך עד עולם כי החיית רוחי. אך דברי נא עוד לפני כאשר דיברת כי שמחתנו בכל דבריך. ותוסף ותנגן כדברים האלה ויעקב שומע ויערב לו וישמח ותהי עליו רוח אלהים.

עיבוד ספרותי של הנושא קיים אצל תומס מאן ב"יוסף ואחיו". בגלל הדמיון לספר הישר יש להניח שמאן השתמש  בספר הישר כבמקור.

מסורת זאת בענין שרח שזכתה להיכנס לגן העדן בחייה ומכאן שלא מתה וחיה חיי  נצח קיימת גם בתרגום יונתן בן עוזיאל לבראשית ובמדבר. גם בתרגום זכתה לכך כיון שבישרה ליעקב שיוסף קיים.

נוסחה אחרת, מקוצרת, פחות מפורטת ופחות ספרותית קיימת במדרש הגדול ויגש מה/כו: "ויגידו לו לאמור: עוד יוסף חי. רבנן אמרי: אמרו אם אנו אומרין לו תחילה יוסף קיים שמא תפרח נשמתו. מה עשו? אמרו לשרח בת אשר לכי אמרי לאבינו יעקב שיוסף קיים והוא במצרים.  מה עשת. המתינה לו עד שהוא עומד בתפלה ואמרה בלשון תימה יוסף במצרים יולדו לו על ברכים  מנשה ואפרים".  שכטר טוען שדיבורה  הנו שריד מפיוט עתיק בגלל החרוז. "פג לבו כשהוא עומד בתפילה. כיון שהשלים ראה העגלות ותחי רוח יעקב אביהם".

מסורת זאת קיימת גם באלפבית דבן סירא 28/2 :  "ויש אומרים אנשים מבני אדם נכנסו בחיים בגן עדן, אמר לו מי הם, אמר לו…וסרח בת אשר …אמר לו ספר לי למה נמלטו אלה ממלאך המות. אמר לו אני אספר לך:…סרח בת אשר בעבור שאמרה ליעקב יוסף חי, אמר לה הפה שבישרנו על יוסף שהוא חי לא יטעם טעם מות".

יש לציין שנצחיותה של שרח שבתה את לב העם.עד היום ידועה שרח כנצחית שלא מתה וגם הסיבה ידועה: כיון שהודיעה ליעקב שיוסף חי  ויעקב בֵּרְכָהּ. מלבד אליהו שעלה בסערה השמימה ולא מת, שרח היא הדמות היהודית היחידה שלא מתה. כשם שעובדת חיי הנצח פִתְּחָה את דמותו של אליהו כפי שֶׁפִּתְּחָה,  כך בצורה זו או אחרת, בגלל אותה סיבה, התפתחה דמותה של שרח.

 

ב5. שרח היא האשה החכמה המייעצת לכרות את ראש שבע בן בכרי.

 

במספר מקורות מזוהה שרח כאישה החכמה שיעצה לאנשי אבל בית מעכה לכרות את ראש הבוגד שבע בן  בכרי וכך הצילה את העיר מידי יואב. ההקשר שוב לאומי. מאחר ושרח קיימת תמיד והיא מקובלת כבעלת תושיה ודואגת לכלל היא זוהתה  במסורה עם אישה חכמה זו. בפרשה  זו מצוי פסןק סתום "אנכי שלומי אמוני ישראל ", שמואל ב  כ/19 והיה צרך להסבירו והפרשנות הגיעה למסקנה שהיתה זו  שרח שהשליה את מנין   בני ישראל בצאתם ממצרים.  פרשת שבע בן  בכרי והאישה החכמה שהיא שרח מופיעה במספר מקורות: בראשית רבה צד סימן ט, קוהלת רבה פרשה ט סימן ב, מדרש שמואל פרשה לב , אגדת בראשית פרק כב. כמו כן  מצויה מסורת זאת בתרגום יונתן בן עוזיאל לבראשית, במדרש הגדול ובמדרש שכל טוב. מעשה זה אינו ידוע במסורת שבעל פה.

יש לציין שבאנציקלופדיה מסדה בערך סרח נאמר ששרח מזוהה  עם האישה מתקוע שבאה אל דוד בשם יואב בענין אבשלום. כנראה זו טעות שכן אין לכך כך מקורות.

לסיכום, על פי הספרות הבתר-מקראית תכונתה העל-טבעית היחידה של שרח היא נצחיותה. תכונה זו אינה מעניקה לשרח אלא את היכולת  להעיד על העבר הרחוק. אין בכוחה של שרח לפעול באופן על-טבעי ויכולתה להופיע בכל דור ולהעיד על העבר הרחוק עוברת לחום הטבעי והציונלי בהנמקה של נצחיותה. כלומר תכונתה היא על טבעית אך פעולותיה בתוקף תכונתה זו היא טבעית ואינה חורגת. בהתאם לחומר, שרח היא אישה מן השורה בעלת סגולות אנושיות אך לא בלי טבעיות : יפה, טובה,  חכמה, מוסרית,  בעלת תושיה, יודעת לנגן ובעלת מודעות לאומית ודואגת לכלל. קוים אלה הם המשפיעים על עיצוב דמותה של שרח בתקופה היותר מאוחרת – שכן העם ינק  מהספרות הבתר-מקראית כשם שינק  מהמקרא. הספרות התלמודית לא טיפחה את שרח כאישה כאישה צדיקה בעלת יכולת פלאית. בעקבות כך דמותה של שרח לא זכתה למהלכים מיוחדים בקרב העם. לעומת אליהו שעליו נאמר במקרא בפירוש שעלה בסערה השמימה וכו', הרי ששרח  רק נזכרת במקרא ותו לא. נצחיותה מצויה באגדה, במדרשים שלא היו נפוצים כמו המקרא.  לכן התפתח אליהו בקרב העם בממדים חבים שהתפתח, ולו שרח התפתחה באופן מוגבל בהתאם למידה המצומצמת שנגזרה לה בספות הכתובה.

מתוך החומר הכתוב האגדה היחידה שזכתה להד והשתרשה  בקרב אלה שידעו  אותה היא שזו בענין נצחיותה של שרח וכניסתה לגן העדן בחייה.  אגדה זו נפוצה בקרב העדות במידה זו או אחרת והיא שימשה יסוד למעמד לו זכתה שרח, מעמד של אישה צדיקה, בקרב יהודי פרס, כפי שנראה להלן.

 

שרח בת אשר בספרות בתר- תלמודית מדרשית.

 

באבאי  בן לוטף.

 

לאחר תקופת ספרות התלמוד והמדרשים המסתיימת  במאה ה-13 בערך חלה הפסקה של כ-400 שנים ושרח בת אשר נעלמה כלא היתה  מהחומר הכתוב.  והנה במאה ה-17 הייא צצה שוב ומופיעה ביצירתו של בבאי בן לוטף, משורר יהודי פרסי שחי בראשית המאה ה-17 בכאשאן. ביצירתו "כאתב אנוסי" מתאר המשורר ב-83 פרקים את תקופתו 1617-1656. בפרק 7 של הכרוניקה  מוזכר מקום קדוש על שם שרח בת אשר.  המקום על שמה חוזר ונשנה  בכרוניקה מספר פעמים. בהתאם לכתוב זה היה המקום הקדוש על שם שרח בת שרח בת אשר מקובל כמקום מקלט ליהודים בעת רדיפותיהם. הכרוניקה מעידה שיהודי פרס היו רגילים   לקבץ נדבות  כדי לטפח את המקום  וכי היו תלונות על המחיר הגבוה שנדרש עבור הכניסה למקום ועל כך שלעתים הכסף הכסף נוצל שלא כראוי. לפי  הכרוניקה החש במקום פלא. שאח עבאס ראה משהו בלתי ידוע שגרם לו לבטל את אות הקלון שנגזר על היהודים. הופעתו של מקום לכבוד שרח במקור כתוב זה היא חידתית בגלל היותה פתאומית, לפחות בראיה ראשונה,  ויהיה נסיון כלשהו לפענח את התופעה.

בעוד שהמסורת הבתר-מקראית היא מסורת שבכתב  והיא אחידה למדי, פרט למסורת במדרש שֵׂכֶל טוב מקום בו נאמר ששרח בת אשר אינה נצחית אלא התקיימה רק עד מלכות בית דוד ועד בכלל, מתברר שהמסורת המופיעה בכרוניקה היא מסורת עממית טהורה.  במקור הכתוב שָׂם המשורר  אגדה שֶׁרָוְחָה סביבו בעל פה והעלה הווי של תקופתו. האגדה קשורה במקום שהרשומה בכרוניקה נפוצה עד היום בעל פה בקרב יהודי פרס במספר ואריאציות.  מצד אחד יצירתו של המשורר מעולם לא הודפסה במקורה ובשלמותה. הכרוניקה קיימת במספר כתבי יד. חלקים ממנה תורגמו לצרפתית  בכתב עת  וכן הופיעה תמצית  בצרפתית באותו כתב עת והתמצית פורסמה בנפרד. ברור שהאנשים היודעים את האגדה קיבלוה דרך המסורת שבעל פה כי לא הייתה להם גישה למקורות הכתובים. ריבוי הנוסחאות והגרסאות,  נדירות החומר בכתב  והגישה הקשה אליו, כל אלה מעידים  על מסורת עממית  אודות שרח  שטופחה אצל יהודים בפרס. שרח זכתה אם כן בקרב יהודי פרס למעמד של אישה צדיקה שלה מקום על שמה ולו משמעות בחיי הכלל.

 

שרח בספרי מסעות.

 

עד כמה שידוע הרי שלאחר המאה ה-17    שרח בת אשר מופיעה   במסורת הכתובה רק בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כאישה צדיקה שעל שמה מקום בפרס.

נוסעים מימי הביניים כגון בנימין מטודלה שעבר באיספהן ב-1170 אינם מזכירים מקום על שמה של שרח בקרבת איספהאן.  לעובדה זו השלכות    לגבי הזמן בו יוחס המקום לראשונה לשרח בת אשר.

כאמור מספר דיווחי מסעות  מאוחרים מספרים על המקום. יש לציין שהחור במקורות השונים אחיד למדי  וחוזר על עצמו.

חנינא מזרחי בן איספהן העלה זיכרונות  על הכתב  ובין השאר  כתב גם על המקום על שם שרח.

הרב יחיאל פישל שליח צפת ביקר במקום במחצית המאה ה-19.

הרב רפאל חיים הכהן היה שם ב-1885.

מ. קונפינו על המקום בעת שהותו שם ב-1902.

3) ארנסט הרצפלד היה שם ב-1923.

4) יצחק בן צבי ביקר במקום ב-1935.

5) אברהם יעקב  בְּרָוֶר סייר באיספהאן  במסגרת תכנית מסעות ענפה בסוף 1935 ובתחילת 1936.

מדווחי הנוסעים  שבכתב ומהחומר שנאסף בעל פה ניתן לקבל תמונה מסוימת אודות המקום וההווי שסביבו.

 

שרח במסורת שבעל פה.

תפוצת המסורת שבעל פה.

 

לפי דברי יצחק בן צבי, שרח בת אשר ידועה בכלח ארצות המזרח ובכל ארצות המזרח יש בבתי הכנסת קופות על שמה.  האמת היא  שקביעות כאלה אינן מדויקות כל עיקר. על פי סקר בעל פה  מתברר שאפילו בבתי כנסת באיספהאן עצמה לא היו קופות לכבודה של שרח ושמה של שרח ידוע בכל ארצות המזרח רק במידה מוגבלת לא כאישה צדיקה אלא כדמות מהמסורת הכתובה. בעוד שאצל יוצאי אשכנז לעתים אין יודעים מי זאת, הרי שהגברים מבין יוצאי המזרח יודעים ששרח היא נכדתו של יעקב שנכנסה לגן העדן בעיניים פקוחות. עובדות אלה נחרתו בקרב אנשי בספר בעקבות המסורת הכתובה ואלו הנשים שאינן קוראות  אינן יודעות על שרח דבר. זהו המצב בענין שרח אצל יהדות המזרח בכלל ואלו בפרס שרח ידועה  לכל יהודי באשר הוא. בפרס היא מוכרת בזכות המסורת על פה שנטלה את הדמות מהמסורת הכתובה וטיפחה אותה על ידי הדמיון העממי.  המסורת המציגה  את שרח כאישה צדיקה ופועלת שנתגלתה בקרבת איספהאן ונעלמה במערה  היא מסורת  יהודית עממית מקומית של יהודי פרס. מסורת זו זרה ליהודים מחוץ לפרס. היא מוכרת במקצת ליהודי אפגניסטן. כנראה  שיהודי איספהאן שגלו לאפגניסטן   בתקופות של רדיפות הביאו עמם  מסורת זאת.

סרח בת אשר היתה קיימת במסורת הכתובה  ומסיבות שונות שעוד נדון בהן בהמשך אומצה  על ידי המסורת העממית דוקאט אצל יהודי פרס. בכל אזור ואזור בפרס היא מוכרת כצדיקה מסתורית שהתגלתה ונעלמה במערה בקרבת איספהאן.  מצד אחר האגדה המסוימת  הרווחות אודות שרח ושאח עבאס ידועה רק ליהודי איספהאן  או לאחרים  שביקרו במקום ושמעו במקרה את האגדה מפי שומר המקום.  יהודי יזד הקרובה ביותר לאיספהאן   אינם יודעים אגדה זאת. היהודים מחוץ לאיספהאן  טוענים ששרח התגוררה באספאהן ונעלמה והם מספרים את האגדה המסוימת. יש מבין יהודי איספהאן  הטוענים שראוה בתקופות מאוחריות יותר שכן שבה והתגלתה חליפות.

לסיכום, שרח ידועה במסורת בעיקר בקרב יהדות המזרח כאישה נצחית. בפרס טופחה על  ידי הדמיון העממי של יהודי המקום והפכה לאישה צדיקה שרירה וקיימת. מסורת זו  מוצאה אצל יהודי איספהאן והם מחזיקים במסורת של אגדה מסוימת אודות שרח ושאח עבאס שלא התפשטה  כמעט מעבר לאיספהאן.

 

האגדה אודות שרח ושאח אבעס

 

האגדה המסוימת אודות שרח ושאח עבאס רווחת עד היום בעל פה בקרב אחדים מיוצאי פרס. רשמתי שתי נוסחאות  עיקריות וכן הבאתי נוסחאות מקבילות שמצאתי בכתב.

 

ב1. שאח  יבאס  והאילה שנעלמה.

 

מפי זקן יוצא איספהאן המתגורר עתה בשכונת הבוכרים:

"בזמן הגלות שבטי יהודה ושבטי אשר הלכו בפרס. היה מלך פרס שאח עבאס שונא ישראל. הלך שם וראה נסים ונפלאות. שאח עבאס היה שונא, שונא ישראל. אחר כך יבוא, כמוט אומרים אני לא יודע מלאך או שטן, ההוא מן ההם כמו  אחד איל, איל. היה הולך אחריו הולך שמה. פתאום אין מישהו. (אני שואלת: ומי היה האיל הזה?) איזה מלאך אני אומר. פתאום הוא נעלם.  רואה נעלם. הלך שמה. היה מערה. הלך למערה. רואה נעלם אין מישהו".

 

גירסה שונה מפי אורה רבי יוצאת טהרן. היא בשנות ה-30. ביקרה במקום פעם אחת.  את האגדה שמעה מפי שוער מוסלמי  של המקום: "המלך היה שם, אחד המלכים. המלך רצה לעשות ציד. ראה שם אילה והתחיל לרדוף אחריו  והאילה נעלמה  והמלך חשב שהמקום הזה הוא קדוש והאילה בטח מהנשמות הטהורות ובמקום הזה צריכים לעשות מקום לתפילה".

גלית חזן רוקם ביקרה במקום ב-1972 ורשמה גרסה מפי בעל חנות  שטיחים אוריינט בטהרן שמוצאו מאיספהאן. הסיפור סופר באנגלית ואני מתרגמת לעברית:

"מספרים שבתקופת עבאס הגדול  שהיה אחד המלכים הגדולים בפרס היה רגיל לצוד באזור הזה והוא רדף אחרי אילה  והגיע לאזור שהוא עתה אזור המקום הקדוש על שם על שם שרח והאילה נעלמה. הוא לא יכול היה למצאה ואז שאל מהו מקום   זה ויהודי ענה לו שזה המקום שבו עברה שרח בת אשר לפני אלפיים שנה ושאח עבאס האמין לכך והעניק מאות קילומטרים של אדמה על שמה של שר בת אשר והמסמך עדין קיים".

 אצל בבאי בן לוטף בכרוניקה רשומה האגדה. החומר תורגם לעברית מהתמצית הפרפרזית הצרפתית של בכר.

"נכנסת אפיזודה על חיי שא עבאס הראשון: הנסיך הזה הלך יום אחד לצוד עם האמירים והם צדו הרבה ציד. כשהגיעו לקבר של שרח בת אשר הם ראו אילה בעלת ממדים בלתי רגילים שהופיעה ונעלמה חליפות. השאח ציוה  לתפסה בחיים, אבל היא נעלמה מהירה כרוח.  השאח הלך אז ברגל עד המאוזוליאום  של הקדושה. הוא ראה זקן שם יהודי  עני משיראז  שהיה לפנים צורף  ושהוא היה ממונה על ההשגחה במקום הקדוש. כשביקשו מהזקן למסור את האילה שהתחבאה שם הזקן אמר שלא ראה שום אילה. אחר כך לבקשתו של השאח הוא נותן לו  אינפורמציה על הקשר הידוע כמקום עליה לרגל. השאח התוודע לזקן  וביקש להכניסו לפנים הקבר. אבל רק נכנס לקבר הוא נתקף חרדה והוא מיהר לעלות לסוס ולחזור מהר לעיר.  

הוא ציוה על מנהיגי  היהודים להתאסף למחרת בבוקר…הם הגיעו  לכיכר ציבורית היכן שהשאח אמור היה לעבור. כשהם ראוהו, בירכוהו ואיחלו לו אושר. הוא אמר להם שאין להם מה לפחד  ושהוא רוצה להרחיק  מהם כל דיכוי והוא קרע את המצנפת של אבו חסן. הוא הרשה להם לשלוח  לכל מקום שליחים ולאסוף כסף בשביל הקבר כמום עליה לרגל והוא אמר שילכו ביום השני , שיצומו ושילכו לשם ויתפללו למענו. הקהילה היהודית קיימה זאת וביום השני  כולם צמו, ק'טנים וגדולים והלכו לקבל והתפללו למען השאח. השאח הראה להם יחסו הטוב. הוא הזמינם לארוחה וביטל את מצנפת הקלון ואיפשר להם לקיים את הדת בחופשיות. הוא הלך בדרך החוק ומילא את בקשות היהודים".

אצל חנינא מזרחי בספרו יהודי פרס גם כן מופיעה אגדה זאת: " באחד הימים יצא שאח עבאס בלוית שריו לצוד ציד. ליד מצבת שרח בת אשר נגלתה אליהם אילה יפה  בגודל בלתי רגיל. ציוה השאח לצודה אך היא נעלמה תמיד.  נפגש ליד המצבה ביהודי זקן שומר המקום ודרש ממנו למסור מיד את האילה שנמלטה לשם. אולם הזקן לא ראה כל אילה. נכנס  השאח פנימה אך טרם הספיק  לראות דבר-מה  נפלו עליו אימה ופחד .  מיהר השאח אל סוסו ושב בחיפזון העירה. למחרת היום  הזמין אליו את ראשי העדה והבטיח להם לשכלל את מצבת שרח בת אשר אך דרש מהם  להכריז צום כללי ביום השני הא ולהשתטח על מצבת הקדושה ולהתפלל בעדו. היהודים עשו כן. ערך להם המלך משתה, ביטל את כובע הקלון והתיר להם לעבוד לאלוהיהם על פי תורת משה".

לפנינו חמש גירסאות של נוסחה אחת. ברור שהגירסה העממית ביתור היא זו של הזקן מאיספהן. בולט בה קצב פנימי הנוצר על ידי חזרה מילולית וחבל שאין להכיר על פי הכתב את האינטונציות. האינטונציה מגבירה את תחושת הקצב הפנימי. האילה המופיעה  בגירסה זו  היא מטמורפוזה של שד או מלאך ויש פה דגש על היעלמותה המסתורית. בכל אלה יש מן הנופך העממי הטהור ומהנטיה לטפח כל פלא.

הגירסה של אורה רבי אינה עממית אלא מתוחכמת. ישנה פה פרשנות אישית שהאילה היא מן הנשמות הטהורות  ובשיחה בהמשך אומרת אורה שהמופלא הוא בכך שהאילה נעלמה והמשמעות  היא  בכך שכוח אלהי גרם  לה להנצל מהציד. לדעתה של אורה  אגדה זו היא מוסלמית ונוצרה על ידי המוסלמים  כדי להגביר את האמונה במקום על ידי הפלא שהתרחש בו.  האגדה באה להעיד שכוח אלהי שורה על  המקום והאל שומר בו על יצוריו. לדבריה נולדה האגדה לאחר שהמקום היה מקודש ליהודים כיון ששרח בת אשר היתה גרה שם  תקופה מסוימת  במקום צנוע וכיון שהיתה נכדתו של יעקב והיתה נצחית פותח המקום על ידי יהודים לאחר ששרח עזבה ונעלמה. ישנה אפשרות אחת של הסבר מהות האגדה. בהמשך נראה אפשרויות אחרות.

הגירסה שנרשמה על ידי גלית חזן רוקם דומה לזו של אורה בכך שגם לפיה המקום קדוש ליהודים כי שרח נמצאה בו פעם, או עברה. אלא שבגירסה זו התרחש פלא היעלמות האילה בזכות ייחודו של המקום, וייחודו של המקום הוא בכך ששרח עברה בו. גם לפי גירסה זו מתברר  שהמקום היה מקובל על  היהודים  כמקום קדוש, זה שנים לפני שהתרחש מעשה השאח, והשאח מיסד את המקום. בניגוד לגירסה של אורה שמבחינה סיפורית אין בה כל קשר בין שרח לענין היעלמות האילה, הרי שבגירסה של גלית יש קשר אורגני בין נוכחות שרח לבין הילעמות האילה.  קשר זה בא לידי ביטוי בפרשנות של אורה לאגדה אך לא באגדה עצמה כפי שסופרה על ידה.

האגדה המצויה בכרוניקה קיבלה פיתוח סיפורי  ומשמעות הסטורית אקטואלית. גם לפיה המקום כבר מקובל על היהודים כמקום קדוש. האגדה אינה מסבירה  מה ראה השאח כשהיה ….ובכך עיבודה הספרותי,   שכן לו היתה זו נוסחה עממית הרי הריע שהדמיון היה מרבה לתאר מומנט זה. [טקסט לא ברור].  ההתאפקות הזאת היא גילוי ספרותי טהור. 

האגדה מסבירה שבעקבות המאורע   בוטל  אות הקלון והשאח היה טוב ליהודים. אין לכך הוכחות היסטוריות. ידוע שבתחילת  שלטונו היה טוב ליהודים אך בהמשך התגברו הרדיפות  והוצאו מיני חוקים  מגבילים ואין  כל הוכחה להרפייה כפי שמספרת האגדה.  ייתכן שהאגדה נוצרה בניגוד לדעתה של אורה דווקא על ידי היהודים כדי להביע משאלה כמוסה ורצון לגאולה ושיפור המצב. כפי שנראה  בהמשך כמובן שזו אינה אגדה יהודית אך  ישנה אפשרות שנשאלה על ידי היהודים כדי לבטא צרכיהם ורצונם  להכניע את השאח המציק  ולרככו לטובתם.

ברור שחנינא מזרחי כתב את גרסתו כעיבוד משלו לגירסה   לגרסתו של באבי בן לוטף. חנינא מזרחי  איש ספר קרא כנראה  את הגירסה בתרגום הצרפתי. גרסתו דומה מדי לזו שבכרוניקה ולא יתכן  שרשמה משמיעה.

מעניין לציין  שאישה מיזד שאינה מכירה את סיפור האילה  אומרת שהמקום הוקדש לשרח כיון  שעברה בו יונה ירוק בהופעת יונה ירוקה   ויש מן הנדיר והפלאי בהופעת יונה ירוקה.  לא  מצאתי לכך מקבילות לא בכתב ולא בעל פה.

המכנה המשותף הבולט  לכל הגירסאות הוא בכך שאין קשר  ישיר בין האילה לבין שרה. יש לשים לב להופעת  היהודי הזקן שאינו יודע דבר על האילה  … [טקסט משובש] כן יש לשים לב  שנאמר בכמה גירסאות שייחודה של האילה בממדיה הלא רגילים.

 

 

ב2 השאח עבאס והאילה שהיא שרח

 

לעומת הקבוצה הנ"ל הרי בקבוצת גירסאות זאת האילה הנמלטת  הופכת בהמשך לשרח והפלא איננו כל כך בהיעלמותה המסתורית של האילה אלא בקשר המהותי בינה לבין שרח.

גם פה יש מספר גירסאות:

רשמתי גירסה מפיה של ז'נט יום טוב ילידת טהרן בשנות השלושים. את הסיפור שמעה מאימה:

"בעיר שהיה פעם עיר בירה  של אחד המלכים שאח עבאס איני יודעת אם שמעת עליו, אומרים שהוא היה נמצא בציד, הלך לצוד. בדיוק ראה איזה אילה ורדף אחריו  ונכנסה בתוך המערה  וראה שמה איזה אישה זקנה יושבת ורצו לרדוף אחריו איני יודעת עם חץ או רובה ואמרו שנכנס לתוך המערה והיא אמרה להם לא כדאי לכם לרדוף אחריו כי זאת הנשמה של, זאת שרח בת אשר, היא, היא לא מתה".

"אני לא יודעת, שמעת שלא מתה וחיה עד עכשיו., קיבלה חיי נצח… אז היא הופיעה שמה בתור אילה. כל פעם היתה מופיעה שמה בתור אילה גדולה. אחר כך רדפו אחריו בתוך איזה מערה כזאת לא מצאו אותה היא נעלמה. מאז המערה הזאת קדושה ליהודים… האישה הזקנה גם נעלמה. אומרים היתה רחל אמנו כי היתה אישה מבוגרת ושערה לבן. זו מערה סגורה ובסופה באר. כשנכנסו לבאר נעלמה ולא היה מקום לברוח, כי היתה סגורה".

מ. קונפינו  מספר אף הוא: "לפי האגדה עבאס השני הלך לצוד 20 קילומטר מאיספהאן. אילה עברה לידו והמלך רדף אחריה. היא נמלטה לבית הכנסת. כשהוא נכנס, נעלמה והגיעו למסקנה שהאילה היא שרח בת אשר. המלך האמין שזה נס …והתייחס ליהודים יותר טוב".

 

מ. נודד רושם אגדה ששמע מחד המקומיים: (אני מקצרת):    "בשמה של שרח בת אשר קשורה מערה לא הרחק מבית הכנסת.   המלך נכס למערה והיא נסגרה והיה חושך. פתאום נגלתה אליו אישה שהזדהתה כשרח ואז לאור הנס  נתנו לבת הכנסת שם זה".

גם אצל וילנאי  מופיעה אגדה זאת: "עבאס השני פעם יצא לצוד ציד בסביבות העיר  בקראן הסמוכה לאיספהאן. התחיל רודף אחרי אילה עד ש/הגיע לשיח קטן. פתאום נהפכה האילה  לאישה ותאמר לו: אני שרח בת אשר הנצחית,  נכדתו של יעקב אבינו. באתי לדרוש ממך במפגיע  שתשנה את דרכיך ותיטיב את התנהגותך האכזרית כלפי היהודים ואם רצונך שאלהים  יגן עליך לדך מיד מרדוף אותם ומהציק להם. ובאמרה את הדברים האלה ברחה חיש נכנסה לתוך המערה  ותיהפך מיד לאילה ותיעלם דרך באר עד הגיעה לירושלים".

גם ברוור רושם גירסה מנוסחה זו והוא  טוען ששמע אותה מפי שני אנשים שדיברו צרפתית  ושיש לה גירסאות שונות: "בית הקברות של איספהאן קשור באגדה מעניינת:  שאח עבאס הגדול יצא לצוד ציד והנה נזדמנה לו  אילה יפה. רדף אחריה והיא נמלטה למערה. נכנס השאח למערה והמערה נסגרה אחריו והאילה נהפכה לאשה צעירה יפת תואר.  שאל אותה המלך לשמה  ולמה עשתה לו זאת ותען האשה ותאמר שרח בת אשר בן יעקב  אנכי ועתה אם תבטיחני להתנהג ביושר עם היהודים ולהתקין דרך למקום הזה אפתח לך פתח לצאת. המלך הבטיח ויצא והמקום קדוש  עד היום ליהודי איספהאן".

באיספהאן  שמע בן צבי אגדה על השאח עבאס השני שגזר גזירת שמד על ישראל. " בצאתו לציד לכפר לנגאן אשר ליד איצפהאן נזדמנה לו יעל ורדף אחריה עד שנכנסה למערה. המךף רץ אחריה ותפסה בידיו. אולם היעל הפכה פניה ופתאום נהפכה לעלמה  חיה אשר החזיקה  בידיה גרונו של המלך  הצורר  ואיימה להחניקו אם לא יחתום מיד על ביטול הגיזירה. היתה זו שרח בת אשר".

הנה לפנינו  מספר ואריאציות של נוסחה  זו. באגדה שרשמתי מפי זנט הופך היהודי שבנוסה בראשונה לרחל אמנו  והיא יודעת את אשר הוא לא יודע. היא יודעת ומספרת שזו  שרח בת אשר. הדמות של היהודי  הסתמי משתנה  לדמות מהימנה  שלה סמכות אגדתית לדעת דברים פלאיים. גירסה זו היא מעין גרסת בינים בין הנוסחה הראשונה  לשניה שכן הדמות  המשנית נשמרת ועדין מצוי פלא ההיעלמות. גם נאמר פה שהאילה גדולה. הגירסה הזו שומרת על האלמנטים הקודמים, אך מתווסף אלמנט חדש, האלמנט  האטיולוגי. הגירסה מסבירה למה מקודש המקום לשרח בת אשר. אלמנט זה אופייני לקבוצת גירסאות זאת. הנוסחה השניה משמשת שלב נוסף של פיתוח הנוסחה  הראשונה, והיא הופכת את האילה לשרח  כדי להסביר שבזכות פלא המטמורפוזה מקודש המקום לשרח. יש לשעם לב שבקבוצה זו מופיעה בעיקר עבאס השני ולא הראשון. בגירסאות אחרות  נעלמת הדמות המשנית  שאינה יודעת ובכך מוגבר המסתורין. הדמות נשמטת בגלל ההגיון הסיפורי  שכן אין בה צורך כיון שהאילה בעצמה  מזדהה  ואומרת שהיא שרח. במקום פלא ההיעלמות מודגש פלא ההיפוך  ומודגש  המומנט של גאול הקהילה. בכל הנוסחאות נאמר שהמקום מקודש מאז המארע ולא כפי שנאמר קודם שהמקום מקודש כי שרח היתה בו פעם.

 

ב3. מקור האגדה והקשר בין הנוסחאות.

 

ברור שהאגדה הינה יהודית ומקורית. ספורי ציד זרים ליהדות.   אילות נעלמות  גם הן זרות ומה עוד היפוכי חיות לאנשים.

על פי מפתח המוטיבים של דב נוי  אין למצוא ביהדות מוטיב של חיה ההופכת לאדם. מצוי המוטיב ההפוך 642.7:  אדם הופך לצבי כדי להטעות את רודפיו.  לא קים ביהדות מוטיב של מנוסה פלאית. מצוי המוטיב של  המנוסה היעילה 773 לפיה שור בורח מראה דרך לקבורת אדם וחוה (פרקי רבי אליעזר 26). מוטיב המנוסה הפלאית איננו קיים.

 

מצד אחר ישנה סברה שמקור המוטיב על החיה המובילה  הוא בארמניה.  החיה מובילה לעתים למלכודת . בעל הסברה טוען שבארמניה מצויות  מערות  של סיד המטעות ומבלבלות מצד אחד ומצד שני  הולמות לשכינת אדם  או חיה והווי זה הוא שיצר  את הצורך בחיות מדריכות ומאזור  זה נפוץ המוטיב לכל העולם. על פי ההיסטוריה הגיעו היהודים לפרס גם מארמניה  וספגו מסורת זו. ייתכן שהיהודים ספגוה משכניהם הפרסיים שכן מוטיבים אלה רווחים אצל הפרסים. את שני המוטיבים העיקריים, מוטיב הצבי  הנעלם בצורה מסתורית   ובכך מסמל את פלאיות המקום, ומוטיב האילה ההופכת אשה מצאתי בסיפורי עם פרסיים. אתעכב בעיקר על הנוסחה השניה.

קים סיפור  של בכטירי אודות מליק אחמד שהיה בתחילה ערירי ולבסוף נולד לו צמד  תאומים בעצת דרויש שנתן לו  רימון והתנה עימו להתחלק בילדים. בסיפור זה מופיעה אילה  המושכת אליה למערה גברים והופכת שם לעלמה יפהפיה הנאבקת עם הגברים ומכניעה אותם והופכת אותם לאסיריה.  . שבט הבכטיאים מצוי באזור שירז, ואגדה זו מעידה   על תפוצתה באיזור פרס.

ברור שבמקרה של שתי הנוסחאות שאלו היהודים את הכלים משכניהם ומילאום  בתוכן יהודי משלהם. יש לציין ש מוטיב האיילה הנרדפת נפוץ בעולם כולו.

א)                                                                                                                                                                                                                                            ראשית תולדות המוטיב בתחילת ימי האנושות.  בתחילה האילה היא מיתוס אסטרולוגי בלתי ידוע. הגיבור המיתי רודף אחרי  האילה המיתית ככוכב בשמים.  ייתכן שהאילה היתה סוג של אלת אור במזרח הקדום, ומכאן גם בעברית  אילת השחר ככינוי לכוכב  והמילה קרן שהיא קרן חדה וקרן אור. אך לא כאן המקום לדון בכל ההשלכות. רצוני רק לסקור בחטף את  גלגולי המוטיבים.

אחת מעבודותיו של הרקולס היתה  לתפוס את צביית דיאנה, הצבייה הקדושה בעלת  קרני הזהב ופרסות הנחושת. כלומר במיתולוגיה היוונית נשתכחה המשמעות המיתית  ומוטיב האילה  התגלגל לסיפורי ציד. במשך הזמן מקבלת האילה  במסגרת סיפורי הציד  תפקיד של הדרכה. מוטיב האילה המדריכה נעשה מקובל בתקופת נדידת העמים כאשר עמים שונים מגיעים למכורתם בעזרת האילה, כגון ההונים. במשך הזמן בתקופת הנוצרים  מתגלגל המוטיב ומשמש מוטיב אטיולוגי  להקמתן של כנסיות. יש לזכור שישו לא החיה באירופה אך היה צורך להצדיק  את הקמת הכנסיות  על שמו ולכן הפיצו   אגדות בהן ציד רודף אחר אילה המדברת בלשון בני אדם  ומזדהה כישו  ונאמר שבכל מקום  בו היא נעצרה  ופנתה לצייד נבנתה כנסייה. ומכאן אני מגיעים לעניננו: כיצד התפתחה אגדת האילה  הנרדפת אצל יהודי פרס?  כאמור הכלים הושאלו. האילה הנעלמת,  או זו ההופכת אישה, זו וזו נלקחו מהשכנים. אך מה הסדר? כיצד התפתח הענין ומה קדם למה?  בעיה זו נוגעת בעצם השדאלה כיצד קרה הדבר ששרח בת אשר התקבלה אל יהודי פרס?

ב)                                                                                                                                                                                                                                             

ישנו פתרון בלתי משכנע האומר שיהודי פרס הם משבט אשר וכך הביאו עימם מסורת  של סרח וטיפחוה כל  השנים. פתרון זה אינו משכנע משני טעמים: ראשית לדעת רבים מיהודי פרס הם משתייכים לשבט בנימין ולא לשבט אשר  וכן כפי שכבר נאמר לא היתה מסורת  בעל פה עתיקה שטיפחה את שרח.

לדעתי אפשר לפתור זאת על ידי מציאת  תשובה מורכבת. כפי שכבר הוכח שרח  לא צצה אצל יהודי פרס לפתע פתאום ביום בהיר אחד. היא היתה קיימת מאז ומתמיד  במסורת הכתובה והיתה ידועה כאישה נצחית. היא הוקפאה במעמדה זה עד אשר חלה תזוזה. קרה משהו ויהודי פרס מצאו לנכון לנערה מהקשרה הכתוב, ומצאו בה גבורה מתאימה לדמיון העממי. המסורת העממית  אצל יהודי פרס החלה ליצור זיקה עם הדמות שבכתב הידועה בנצחיותה. מה גרם לתמורה זו בעולמה של שרח? מה העבירה מהכתב אל  עולם הסיפורים שבעל פה? המאה ה-17 היתה תקופה של רדיפות המקבילה  לתקופת המן הרשע. היה צורך ליהודי איספהאן בירת הצוררים בדמות גואלת כאסתר. היתה  להם דמות מוכנה במסורת הכתובה, נצחית וידועה  כדואגת לכלל: היתה זו שרח. ידוע שבמאה ה-12 המקום עדין לא יוחס לשרח כיון  שבנימין מטודלה עבר באיספהאן ולא הזכירו. בתחילת המאה ה-17 היה במקום בית כנסת עתיק ובית קברות. כנראה שאז  בתחילת המאה ה-17  בתקופת הרדיפות חידשו את המקום לכבודה של שרח. היתה זו תקופה קשה והיהודים נטלו את שרח הנצחית  מהמסורת הכתובה  והפכוה לאסתר השניה. כדי להמחיש  את נוכחות  המושיעה הקדישו מקום  לכבודה וסיפרו שעברה בו פעם לפני 2000 שנה בעת גלות בבל.

ידוע שלכל עדה בישראל צדיקה משלה ולעתים יש צדיקות אשר להן תפקיד של ישועה בעת התרגשות של פורענות בדומה לאסתר בתקופת המן. בתחילת המאה ה-17 באה עת גזירה קשה ליהודים בפרס ומאחר ששרח היתה ידועה כאישה נצחית  נטלוה והפכוה למושיעה וכך חל תהליך בשני שלבים.  כיון שהיתה נצחית  אפשר היה לומר  שהיא נמצאת פעם באיספהאן  כפי שאומרות הגירסאות מהקבוצה הראשונה.  לכן קיבל המקום ייחוד  והוא בחסות האל ומאפשר ליצוריו להימלט מצרה. למעשה האילה הנמלטת  מהצייד  שהוא שאח עבאס  הקבילה בדמיון העממי אם כי לא במודע  למצב היהודים  הנרדפים המפללים למקלט. אם  האילה ניצלת  הרי גם הם עשויים להינצל.  מכאן גם הנופך של הדרך לירושלים המסמלת את הגאולה. בזמן כלשהו הוקדש המקום לכבודה של שרח כי היה צורך בדמות ובהמחשה על ידי קדושת המקום והנוסחה הראשונה מנמקת את ייחודו של המקום בנוכחות שרח  בו בזמן מן הזמנים. נוכחות מאצילה מכוחה המושיע.

נוסחה זו  בפירוש איננה אטיולוגית.  היתה כמיהה גדולה לדמות גואלת ונטלו את שרח  מן המוכן לצרכים אלה. במרוצת הזמן התהפך הגלגל. כשכבר הוקדש המקום לשרח היה הכרח להסביר למה הוקדש לסרח. והיה רצוי להסביר  זאת בארוע מדהים ויוצא דופן. אי אפשר היה לומר שהוקדש לשרח מפני שהיתה שם  כי הרי היתה במקומות נוספים ולכן נוצרה האגדה האטיולוגית  בענין פגישתה עם השאח עבאס. למרות שיש הסוברים שדוקא הנוסחה השניה היא הקדומה כי יש בה מוטיב על-טבעי של היפוך, הרי שגם ההיעלמות המיסתורית    יש בה מוטיב על-טבעי.

ההיפך הוא הנכון: תחילה הושאלה הנוסחה של האילה הנעלמת בזכותה של שרח כדי לקדש את המקום ואחר הושאלה  נוסחה ההפוך  כדי להסביר שקרה משהו מדהים ואלו הנוסחה השניה  מסבירה למה הוקדש המקום דוקא לסרח. הנוסחה הראשונה היא אגדת  המקום והשניה  אגדת השם.  יש לשים לב שבקבוצה  השניה מופיעה בדרך כלל עבאס השני כמעט באופן עקבי ויש בכך משום עדות  שקבוצה זו היא המאוחרת יותר.

עדות נוספת לכך שהנוסחה  הראשונה קודמת לשניה  היא בכך שהנוסחה השניה הרבה יותר מיוחדת  בעוד שהנוסחה הראשונה  קובה יותר למקור הזה. מכאן שהנוסחה השניה מפותחת יותר  ולכן מאוחרת יותר. וכן מבחינה ספורית היא ממשיכה את הנוסחה הקודמת   ומוסיפה לה חוליה.

אנו עדים לכך  כיצד גם במסורת שבעל פה  שומרת שרח על תכונותיה הבאות לידי בטוי במסורת הכתובה: בעלת תושיה ועוזרת לכלל.

תחילה נבחרה  שרח בגלל נצחיותה – זו תכונתה העל טבעית ביותר. מכאן אנו רואים שהנוסחה ה ראשונה אפילו על טבעית עוד יותר שכן היא מדגישה את הפלא שבנצחיותה שרח ובכוחה להשרות  על המקום חסות אל. אחר כך נשמר מעמדה במסורת לצרכי האחרים.   אחר קֻדַּשׁ המקום לכבודה כדי להמחישה. מאורח יותר  נימקו את העובדה  שהקדישו את המקום  לשרח בחומר שונה.  כדאי לציין  שיש במנהג זה של בחירת מקום קדוש על שמו של מישהו  משום השפעה זרה  של כץ ששכנה סמוך לאיספהאן. הכוונה לכת דווד  המשתייכת לכת בשם אהל אלחק. אנשים אלה מפוזרים בכפרים  שונים ולהם דת שספגה ממיני מקורות, בין השאר היהדות. הם נימולים  ומאמינים בתורה אך אוכלים חזיר. בהרים יש להם מקומות מיוחדים  שם נקברו בזמן קדום  אנשים הנקראים סיר והם קדושים. אנשי הכת נשבעים  בקדושים אלה  ולהם ימיים מיוחדים  בהם הם ה ולכים למקומות אלה וזובחים. כנראה התקיימה זיקה כלשהי  בינם לבין היהודים  השכנים ולכן מובן  עתה יותר  הצורך של יהודי איספהאן  להקדיש מקום  לדמות כלשהי שכן אם אנשי כת זאת  ספגו מהיהדות לא מן הנמנע   שההשפעה היתה הדדית ובאה לביטויה גם אצל היהודים, אם לא באופן ממוסד,  הרי שלפחות במישור העממי והוא בעולם המנהגים והאמונות.

 

שרח בת אשר במנהג ואמונה.

 

על פי חומר שרשמתי או חומר מצוי  כבר בכתב מסתמן הווי מסוים סביב שרח בת אשר בקרב יהודי פרס. יש  לציין שליקטתי מפי אנשים  חומר חדש שלא מצאתיו בכתב, וקיים  רק חומר מועט  בכתב שלא שמעתיו בעל פה. אין סתירות בין החומר בעל פה לבין זה המצוי כבר בכתב.

בקרב כל יהודי פרס מקובלת  העליה לרגל  למקום, בעיקר  בראש השנה וביום הכיפורים. אנשי איספהאן הרבו לבקר שם. לגבי אנשים אחרים היה זה ביקור חד-פעמי  בגלל קשיי  תחבורה. ישנם היום בישראל זקנים  משיראז  שלא ביקרו שם מעולם אך הם יודעים על קדושת המקום. התרשמתי שבגלל חידושי הטכניקה התרבו שם המבקרים בשנים האחרונות ורבים הם המבקרים הצעירים. המקום מקובל כמעט כמו קבר אסתר ומרדכי. ההווי סביב סרח מתרכז  סביב המקום.  מתברר שאין לה יום שנה ובבתים פרטיים לא ערכו הילולות לכבודה. ישנה עדות של  שמעון כהן העובד במחלקת הצילום של הספרייה הלאומית  שבערבי שישי סבתו נהנה  לדקלם שירים ארוכים  לכבוד שרח. אנשים אחרים טוענים שלא היו שירים. אחרים אומרים שלא זכור להם. על כל פנים ברור  שבחתונות באיספהאן, בשבת של שבוע המשתה "קורין את החתן לתורה ובשירה ובפזמונים בעברית. את הפזמונים הללו לא ראיתי. יש גם איזה שיר  בכתב לכבוד שרח בת אשר". סופר לי שבאיספהן הרבו לקרוא לבנות בשם שרח.

 

א.      תיאור המקום.

 

בכפר לנג'אן ששמו המודרני הוא פיר בקראן מצוי בית קברות יהודי  עתיק הקיים זה כ-1000 שנה.  כיום רק עניים נקברים בו כי יש בית קברות חדש יותר.  בבית הקברות העתיק יש קברים עם מצבות וללא מצבות וכן קברים  משפחתיים. במורד הגבעה ישנה חצר המוקפת בנין מג' עבריו: הצד הרביעי פתוח. זוהי חצר בית הכנסת על שם שרח. לבנין צורת  ח ובאמצע הזרוע  השמאלית של החצר נמצא  בית הכנסת על שם שרח הקיים זה כ-1000 שנה. לידו מצד ימין יש פרוזדור עגול וממנו כניסה  צרה הנסגרת על ידי דלת אבן למספר חדרים קטנים. אלה החדרים המוקדשים לשרח ובאחד מהם מתגורר שומר המקום. כל שאר הבנין מורכב  מחדרי אכסון  למבקרים. בית הכנסת העתיק התחדש במשך השנים ובתחילת המאה ה-17 כנראה הוקדש  לכבודה של סרח. המוסלמים סבורים  שקבור  בבית הכנסת החכם הַסּוּפִי פיר בקראן  שנפטר ב-1307. כנראה שאז עבר בית הכנסת לרשות זרים. גם עכשיו המקום אנו ברשות יהודית אך ניתן לבקר שם. השוער עצמו הוא מוסלמי.

באחד החדרים הקטנים  המקודשים לשרח יש שולחן אבן לנרות. בחדר אחר ישנו מבנה עץ לספרי קודש. בכל מקום מפוזרות כתובות עבריות  וסמלים יהודיים כגון מגני דוד.החדרים הקטנים בנויים ½ מטר רוחב  ו-1 מטר אורך.  אפשר להיכנס למקום בזחילה. המערה עצמה  שדרכה נאמר ששרח נעלמה נמצאת על גב ההר מהלך כחצי שעה  משער החצר.  כיון שהגישה אליה קשה, בנו במשך הזמן בסמוך לבית הכנסת את החדרים המיועדים לשרח והפתח הצר והחדרים הקטנים הם מעין מבנה חיקוי  למערה הטבעית. במרוצץ השנים התבלבלו היוצרות   והחלו לחשוב שמבנה זה הוא המערה עצמה.  בחצר המקום בריכה גדולה, עמוקה וריקה.  בזרוע הימנית של הבנין  מקום רחיצה למתים. יש שם כ-120 חדרי מגורים. חדרי המגורים נתווספו  כשהמקום התקבל יותר כמקום עליה לרגל. המרואיין על ידי גלית  סיפר שלפני 30 שנה בהיותו ילד עזק בשיפוץ  חדרי האכסון  על ידי לבנים מיובשות בשמש  שכן כל המבנה  ביסודו עשוי היה טיט.  המקום זכה לשיפוצו הראשון  כנראה בימי עבאס הראשון. בתחילה היו המערה ובית הכנסת  ובית הקברות ובמשך המאה ה-17 לאחר שהנ"ל הוקדשו לכבודה של שרח נתווספו חדרי שרח וחדרי מגורים והמקום טופח.

כאמור ישנה מערה על גב ההר.  לדבר מרואיינים רבים מערה זו נקראת בשם "קו קו לו",  על שם ההד הנשמע שם.  זהו שם אונומטופיאי ( של חיקוי קולות).  הגישה אליה קשה. היא צרה וארוכה. אפשר ליכנס אליה בזחילה.  בקצה נמצאת באר לחה ועל דפנותיה  אפשר להדליק נרות. זו המערה שדרכה נעלמה  האילה או שרח, ולפני ההיעלמות שתתה האילה מבאר זו. יש המאמינים שבמערה זו מעבר לירושלים או לגן העדן. כרגע הכניסה למערה אסורה שכן חוצבים בסביבה  ברזל.  בתחתית ההר ישנו מעין ולידו עץ גדול וענק.

 

מנהג העליה לרגל.

 

מקובל לעלות למקום בין ראש השנה ליום כפור. יש כאלה מהבקרים במקום מתוך סקרנות כחלק מסיור באיספהאן. הסיבה העיקרית לביקור היא קיום נדרים. כשאדם נתון בצרה  הוא מבקש משרח שתעזור לו ואז הוא מבטיח שאם אמנם תעבור הצרה, או אם יצליח במשהו  יבקר במקום.  המדובר הוא בהצלחה בבחינות,  החלמה ממחלה וכו'. האנשים באים להודות,  לבקש שוב  ונודרים נדר שאם ייענו יבואו לבקר בפעם הבאה  וחוזר חלילה. לאחר קיום הנדר אוכלים מאכל הנקרא  בשם אושרישתי. זהו מין מאפה  עשוי קמח שעועית,  אפונה וירקות. לדברי המרואיין  על ידי גלית זהו אוכל מיוחד המיועד  לזמן שלאחר קיום הנדר. לדברי אורה זהו מאכל עממי   ולא חגיגי ואינו קשור לנדר  אלא בא לבטא שמחה וישיבה בצותא. יחיאל פישל שליח צפת מעיד שאכלו שם סלק אדום בלתי מבושל. לעתים אוכלים במקום סעודת מצוה. לאחר קיום הנדר נותנים גם צדקה. כבטוי לקיום הנדר נהוג לערוך במקום חלקות. נכדה של דודה של זנט סֻפַּר שם  כשהיה בן 7  לאחר שחלה והבריא. זאת כיון שאמו ענדרה שאם יבריא לא יסופר עד גיל 7  ואחר י סופר במקום על שם שרח. לדברי אורה אחד המאמינים שבנו חזר מנסיעה ארוכה שיפץ את המקום לכבוד אורחים מישראל. אורה עצמה נדרה בעת הביקור שאם לאחד הקרובים תיולד בת היא תשוב ותבקר במקום.

לדברי המרואיינים נעדרים מהמקום מיני סממנים מנהגיים האופיניים למקומות קדושים: אין מנשקים את המקום. לא כותבים פתקאות, לא לקוחים  דברים מהמקום כגון מים ממי המעין כו'. ישנה שם תופעה מתמיהה: הן בפתח המערה והן בכניסה לחדרי שרח אפשר להדביק אבנים קטנות על הקיר במערה או על  לוח אבן  שחור בבנין ומביעים בקשה. האבנים נדבקות ואינן נופלות. אם הן נופלות סימן שהבקשה אינה מתקבלת אך האבנים תמיד נדבקות.

ייתכן שאפשר להסביר את היעדרותם של גילויים האפיניים למנהגים בקברים קדושים בכך שיש לציין  שבמסורת שבעל פה איש אינו מאמין ששרח קבורה במקום, אלא שהי נעלמה םה ועל כן אין זה קבר קדוש רגיל. בכתב נאמר לעתים בצורה בלתי מדויקת שזהו קברה, אך  אם  תשאל את המאמין האם שרה קבורה כאן הוא ממש ייעלב  ויחזור ויציין שהיא אינה קבורה אלא נעלמה שם. היא נצחית ונכנסה בעינים פקוחות לגן העדן.

 

מִנִּסֵּי הַמָּקוֹם

 

תופעת האבנים הנדבקות  מתמיהה ביותר. כל המרואיינים מעידים שהאבנים אינן נופלות. גם מטבעות אינם נופלים. חשבתי שאפשר אולי לפתור זאת שכידוע מצויים בסיסב מחצבי ברזל וייתכן שיש לאבנים במקום משיכה מגנטית. יכול להיות שכל האבנים הן אבני ברזל. על כל פנים האנשים רואים בעובדה נס המתחולל בגלל קדושת המקום.

יצחק כהן גבאי   בית הכנסת היזדי בשכונת הבוכרים  מספר שמצמידים את האבן בעת בקשה. אם האבן אינה נופלת, סימן שהבקשה נתקבלה.  אם האבן נופלת, אות הוא  שהבקשה לא נענתה.  כמו כן הוא מספר שידוע לו על אישה עקרה  שהלכה לבקר במקום  וכתוצאה מכך הרתה.

חיים בעל המכות בשכונת נחלאות מספר שאדם טוב יכול  לצאת מהפתח הצר של המערה ואלו אדם רע אינו יכול לצאת ממנה. יש לציין ששמעתי בקשר למקום  תכונה שהועברה אליו ממקום אחר. נאמר שהמקום קטן אך מכיל אנשים לאין סוף. תכונה זו מיוחסת לקבר מרדכי ואסתר.

רווחת אמונה כללית ששרח בת אשר היתה במקום. יהודי איספהאן מאמינים שהיא הופיעה ונעלמה בעת גלות בית שני ולכן קידשו את המקום. יש כאלה מביניהם הטוענים שהיא שבה ומתגלית לעתים לעתים ושהם זכו לראותה.  אחרים מיהודי איספהאן אומרים שהתגלותה היתה חד-פעמית. הם מאמינים ששרח האצילה על המקום מקדושתה ולכן ניצלה אותה אילה  באופן מסתורי מידי השאח עבאס. חלק אחר מאמין שאותה אילה היתה שרח בת אשר ששוב חזרה והתגלתה. יהודים מאזורים אחרים מאמינים ששרח ממש התגוררה בקרבת איספהאן תקופה מסוימת בעת גלות נבוכנצאר ונעלמה לירושלים  ויסוד המקום הוא ביתה. יש להדגיש את ההבדל בין מסורות האזורים השונים. מסורת האילה מקומית ביותר, ואילו יהודי יזד מרבים לספר על גילויים "בירוק" שנתגלו שם. כאמור, הופיעה יונה ירוקה והגבאי יצחק כהן מספר ששרח בת אשר התגלתה בתלבושת ירוקה  ליהודי בצרה בעת גלות בית שני וסייעה לו. יש לציין שהמקום על מעינו ועציו הנו מעין נוה מדבר באזור מדברי, ומכאן הקסם שבהופעת הצבע הירוק.

חנינא מזרחי מספר בספרו דברים שלא שמעתים בעל פה: כגון מוסלמית עקרה שהתחפשה ליהודיה ובאה למקום. בחלומה גירשה אותה אישה לבושה בירוק שאמרה לה שהיא תהרה בתנאי שתקדיש את הבן לשימוש המבקרים. מוסלמי השתין שם והתחצף. חזר הביתה חלה וסבל ייסורים איומים  ומת אחר 13 יום.  הממעשה בחכם העיור המפורסם אליהו חיים, מורה שנעוור  בגיל 10 ושנתגלתה לו שרח בחלום  בעת שהשתטח במערה ביקש ממנה להשיב לו את מאור עיניו  נפוץ מאד בכתב ובעל פה. שרח אמרה לו שאין אפשרות לרפאו, אך במקום הכוח הפיזי יהיה לו כח רוחני רב, חכמה ודעת. אליהו חיים אינו מתייחס לקשריו המיוחדים עם שרח, וכנראה כיון שהיה דמות מחוננת רקם עליו דמיון העממי סיפור זה וייחס את כישרונותיו להבטחת שרח. סיפור זה מעיד על מעמדה של שרח כמקור טוב.

קרובים של אורה רבי מסרו   אינפורמציה בפרסית שתורגמה לעברית על ידי אורה. הם יוצאי חמדן וזקנים מאד. בבקרם במקום  על שם שרח היו במערה עצמה ואמרו שהיא מאד מתמשכת וארוכה.  הנר שהיה להם כבה. כנראה שאנשים שהגיעו  לפתח המערה והחלו  להיכנס לתוכה  לא יכלו להמשיך בדרכם בגלל החושך  והיא נראתה להם אינסופית  ובגלל  התמשכותה החלו לטפח  להם אמונות  שיש בה מעבר לירושלים. הזקנים סיפרו ששמעו סיפורי אנשים  שראו את שרח בלבן  משקה את הפרחים בסביבה. הם שמעו גם על נס הדגים.זוג שביקר שם ליד המעין ביקש משרח דגים כיון שהם אורחיה ולפתע  הגיע זרם מים חזק ובו שפע דגים. המים שבו על עקבותיהם והדגים נותרו. גם המרואיין  על ידי גלית חזן ייחס למעין תכונה פלאית ואמר שלמרות שהמעין קטן יש בו תמיד שפע מים.

 

 

 

 

ד.  שרח בת אשר בקרב הלא יהודים.

 

שרח ידועה גם אצל הלא-יהודים שבאזור איספהאן. היא ידועה כזקנה היהודיה ומשמשת  סמל לאריכות ימים. הלא יהודים מכבדים את המקום ולדבריי כמה אנשים הם אף באים להשתטח שם . יש גם מי שמצא מסורת על שרה אצל השומרונים (דרור רותם).

 

 

6) מסקנות

 

שרח מצויינת  במקרא ברשימות הגניאולוגית. בגלל ההקשר המיוחד בו היא מופיעה ריכזה תשומת לב  בספרות הבתר מקראית  וזכתה לפיתוח סיפורי.  בעקבות המסורת  הכתובה התקבלה כאישה נצחית. המסורת שבעל פה ספגה כמה עובדות מהמסורת שבכתב: נצחיות שרה ובמקצת גם הסיבה לכך: ברכת יעקב כהודיה על הבשורה שיוסף עודנו חי.

לאחר מספר מאות של שנים חוזרת שרח ומופיעה בכרוניקה יהודית –פרסית מהמאה ה-17. מתברר שבמשך הזמן  התקיים מגע בין המסורת שבכתב למסורת שבעל פה. המסורת שבעל פה נטלה את שרח  לרשותה תוך שמירה על תכונותיה היסודיות  כגון תושיה ועזרה לכלל.  בכרוניקה מוזכר  מקום על שמה. גלל צורך   השעה הקשה מתוך צפיה לאסתר מלכה שניה, קסמה ליהודים בפרס  נצחיותה של שרח. תוך טיפוח עובדת היותה בת אלמות החלו לטעון שהיא  הופיעה גם אצלם באיספהאן. חלק טוענים שהיא התגוררה שם ויהודי איספהאן אומרים שהתגלתה. בעקבות כך כיון שהיא נוכחת  ובכוחה לעזור ולהושיע הליטו להמחישה ולקדש מקום לכבודה, מקום בו היתה ונעלמה. קידוש המקום נעשה כנראה כחיקוי למנהג השכנים לקדש מערות לכבוד קדושים. כהוכחה לנוכחותה במקום נוצרה האגדה בענין  האילה שנעלמה   באופן מסתורי מיד השאח  הציייד. האילה נעלמה כיון שרוח אלהים  שורה על מהקום היות ושרח מצויה  בו.  מכאן מקור החסד האלהי.

המקום שקודש היה המערה הנקראת קוקולו  הנמצאת בראש ההר. כאן נעלמה שרח, או האילה. המערה נבחרה בגלל קרבתה לבית הכנסת ולביצת קברות עתיקים. הם קיימים זה 1000 שנים והמערה הוקדשה מאוחר יותר  כנראה בתחילת המאה ה-17 בעת הרדיפות לשמה של שרח.

במשך הזמן, בגלל הגישה הקשה למערה עצמה, נבנו בסמוך לבית הכנסת  כחיקוי למערה חדרים לכבודה של שרח וגם בית הכנסת  הוסב על שמה של שרח. בתקופת  שאח עבאס ה-1 טופח המקום  כמקום עליה לרגל ונבנו חדרי מגורים. במרות השנים היה צורך להסביר   מדוע הוקדש המקום  לשרח ואז נוצרה האגדה האטיולוגית  בענין האילה שהית בעצם  שרח  ופגישה עם השאח. ליצירה העממית חוקיות משלה.  היא מרחיבה ולא מצמצמת ולכן אני משוכנעת שאגדת האילה שהפכה לשרח  הוא פיתוח של  אגדת האילה הנעלמת. הפיתוח בא למילוי צרכים אטיולוגיים.  כשעלתה השאלה מדוע בעצם הוקדש המקום לשרח לא הסתפק הדמיון העממי  בכך ששרח עברה שם או שהאילה נעלמה. הסברים אל נשמעו סתמיים מדי שכן שרח עברה בודאי במקומות רבים, ואילות נעלמו לעתים, ולכן נוצרה האגדה האטילוגות שבענין האילה שהפכה לשרח וקשריה עם השאח עבאס.

האמת היא שהמקום קודש לכבודה לפני כן בתקופת עבאס הראשון והאגדה נתהוותה בתקופת עבאס השני. במשך הזמן התגבש סביב המקום מנהג עליה לרגל בין ראש השנה ליום כיפור בעיקר, ואמו מטען  של אמונות ומעשי נסים וכו'. התפתחות זו בדמותה שך שרח לא זכתה לתפוצה מעבר לפרס.  בקרב היהודים בארצות אחרות נותרה שרח בעולם המסורת הכתובה, לעתים ידועה בנצחיותה ולעתים לא ידועה כלל. הזיקה בין הכתב למה שבעל פה  והבנות מוסרת  העממית על המסורת הכתובה   התרחשה במקרה  שלפנינו בפרס בלבד. בשאר המקומות  נשארה שדח נכס בלעדי של המסורת הכתובה ולא זכתה לטיפוח של המסורת בעל פה.

נספח (ותוספת מידי מ. ג. )

על הקשר בין הונגריה לפרס

 

לשווא מנסים אנטישמים  בהונגריה להתכחש, עובדה היסטורית היא כי קשרים עתיקים בין היהדות להונגריה – קשרים להם ההונגרים אינם אוהבים להיות מודעים מדי. – לא רק כי יהודים התיישבו בְּאַקְוִינְקוּם (Aquincum)  ופנוניה מהמאה ה2 – : הם הובאו לכאן כעבדים על ידי הרומאים, ובאו בעקבותיהם כסוחרים, בזמן שבאגן הקרפטים חיו קלטים וסלאבים, אך ההונגרים טרם הגיעו. אז עוד ההונגרים חיו בסמוך לכוזרים בכזריה, לחופי הנהר איטיל, הוא הדון,  או תחת שלטונם, לחמו לצדם נגד אויביהם המשותפים, והיוו אגד שבטים לידם.  הכוזרים, כידוע, ולא רק מכתבי ריה"ל, עברו, אמנם לא  באופן כפייתי, ליהדות. עליהם מלך מלכם, עובדיה, ואחריו שורת מלכים ששמותיהם היו יהודיים. עובדיה זה ייסד בתי כנסיות ובתי מדרשים, בהם  למדו תורה ותלמוד. הכוזרים כתבו עברית וקיימו את חגי ישראל.  לפחות שלשה שבטים מהם הצטרפו לשבטים ההונגרים שעלו מאיטיל, בירת הכוזרים,  לכבוש להם מולדת באגן הקרפטים.  תולדות ההונגרים מעורב בתולדותיהם.  יחד הם ייסדו עיר (סרגיל), יחד לחמו באויביהם המשותפים עוד בארצם, ליד הדון. בהונגריה אף דיברו כוזרית עד המאה ה10 – . האוכלוסיה ממוצא כוזרי  גדל בהונגריה בהתמדה.  נסיך טקשון (Taksony, 955 – 970 )  הזמין מתיישבים כזרים – יהודים אל הממלכה. זו אולי הסיבה לכך כי מטבעותיו של אבא שמואל – עם הכתובתSamvhel     Rex

 

ערים בהונגריה נושאות את שם הכוזרים עד היום. יש אנשים ששם משפחתם מעיד עד היום על מוצאם משבטי הכזרים. אחדים מראשוני מלכי הונגריה נשאו שמות תנ"כיים; שלמה, אבא שמואל,  –  כדרך מלכי כוזר הראשונים. ואמנם אבא שמואל, שמלך בהונגריה בתחילת המאה ה11 – , לא נחשב הונגרי: היה מן הסתם מצאצאי הכוזרים ( או הַכַּבַּרִים, שמרדו בכזרים והצטרפו למדיארים לכבוש להם מולדת).  כתבי היסטוריונים – מלבד מכתביו של אבן חסדאי – מעידים על אחיזתם של אלה  ביהדות. בבתי דיניהם ישבו נוצרים, מוסלמים ויהודים; אלה האחרונים דנו בבתי הדין שלהם על פי דין תורה.  מן הסתם  דרכיהם של כל אלה נחשבו על ידי הכנסייה דרכי פגנים ומורי הצדק הנוצריים שבאו מביזנץ השתדלו לשרש מליבם נטיות זרות אלה. הודות לכך זכו לא רק למקלחת קרה במי הדנובה – יותר מעניין איך הם הגיעו לשם. וכבר אמרנו כי בודפסט – בת שני חלקים, האחד מישור, השני הוא הר, וביניהם זורם נהר הדנובה.  גלרט הקדוש, מורה הצדק הנוצרי, שביקש להעביר את ההונגרים הפגנים, כולל הכוזרים היהודים, על דתם, הוכנס לחבית וגולגל מעל ההר אל מי הנהר. כך הוא הגיע לשם.

 

אך לא רק זאת – קיימים עוד קשרים נעלמים.  בין היהדות להונגרים מקשרת גם   דמותה של סרח בת אשר, המלך עבאס הפרסי והגיבורים ההונגריים האגדיים הונור ומגור. אלה כולם גם יחד שותפים לאגדת האיילה השלוחה.  עבאס באחת האגדות, הונור ומגור, אבותיהם של ההונגרים באגדה האחרת, יצאו לציד.  הם ראו איילה גדולה ויפה. הונור ומגור באגדתם, המלך עבאס באגדתו  ביקשו לצוד את האיילה, אך זו ברחה מלפניהם. את הונור ואת מגור האיילה הובילה אל בין הקרפטים והראתה להם מולדת חדשה.   לכאן באו אחר כך ההונגרים וכבשוה. את עבאס האיילה  הובילה אל מערת סרח בת אשר הפלאית, נציגת עם ישראל, החיה לעולם[1], בזכות המעשה הטוב שעשתה עם יעקב שבישרה לו כי עוד יוסף בנו חי. סרח היא נצחית ומלווה את עם ישראל בכל דרכיו – מאז ירדו מצרימה, עלו, ומאז ימי דוד המלך ולהלן.

הונור ואחיו, מגור, היו בני נמרוד. נמרוד, כתרח, אבי אברהם, היה אפוא מאבות האומה.  יש האומרים כי פירוש שמו הוא "רוח פרא", הנושב בהרי טרנסילבניה דווקא, אך אטימולוגיה זו נראית די מפוקפקת.  שם אשתו  הוא עֶנֶת. גם על פי המיתולוגיה הבבלית והאשורית שנים היו  בניו, שנולדו לו מאשתו  עֲנוּתָה (ANUTA). פירוש שמה הוא "איילה".

נמרוד  מופיע במקרא כגיבור ציד. על פי האגדה הוא ציוה על בניית מגדל בבל. מגדל בבל נבנה, כידוע, שנים אחדות אחרי המבול.   –  ע"פ ראב"ע, למשל,  אחרי 100 שנה. בילקוט שמעוני משלי  –  פרק כז  –  המשך רמז תתקסא:  "כך מדור המבול עד דור הפלגה ש"כ שנים". ועוד כיו"ב בילקוט: "ילקוט שמעוני משלי  –  פרק יז  –  המשך רמז תתקנו: "'מדור המבול עד דור הפלגה שנתים אחר המבול ויהי כל הארץ שפה אחת'". ואין הסכמה בין המקורות.

גם  ההונגרים אינם מסכימים. על פי האגדה ההונגרית  נמרוד בנה את המגדל 201 שנה אחרי המבול.

  לפי אגדה ערבית מגדל בבל נבנה  בקלעת נמרוד – ויש אומרים כי רואים מעל ראש המגדל עד יפו.

 להונגרים ולעברים אם כן מסורת משותפת בנוגע אליו.  מקורה של מסורת זו – או ענף  ממנה – צמח בבבל. כאן נמרוד הוא  שם אל מלחמה.

 

 

ביבליוגרפיה

א.    ,    בן צבי, י.: מחקרים ומקורות,  תשכ"ו, ע' 291-289

ב.     ברוור, א: אבק דרכים, ספר שני, תש"ו, ע' 219-210

ג.      ברוור, א:, מפרשת מסעותי בפרס,  ע' 31-26

ד.     וילנאי, ד:, מצבות קודש בא"י,  תשכ"ג , ע' קכו-קכז

ה.     הכהן, רחי: אבנים בחומה, תש"ל, ע' 3-5

ו.      מזרחי, ח.,   יהודי פרס, תשי"ט

ז.      נודד, מ.,  דבר לילדים, תש"ט, כרך יט, חוברת 30, ע' 457-456

ח.     פישל, י: ציון תרצ"ז, ע' 293-273

ט.     פישל, י., תרביץ כרך י, תרצ"ה, ע' 526-525

a)    Revue des Etudes Juives, v. 47, 1903, p. 268-269

b)   Herzfeld, E. E.: Archeological history of  Iran, 1935, p/ 106-107

c)    Kruppe, A. H.: Guiding Animals in Jerusalem, in Jpornal of American Folklore, v. 55, p. 228-246

d)   Pschmadt, C., Die Sage von der Vervolgten Hinde, 19122