בננות - בלוגים / / פנחס שדה והאישה.
בוסתן הפירות
  • משה גנן

    נולדתי בבודפסט. השואה עברה עלי בגיטו. הוריי נספו במחנות. עליתי ארצה במסגרת עליית הנוער. הגעתי לקיבוץ חפצי בה בעמק יזרעאל. עם חברת הנוער עימה עליתי התגייסנו לפלמ"ח. אחרי הצבא עליתי לירושלים ללמוד. הייתי מורה. למדתי באוניברסיטה. תואריי: מ. א. בספרות עברית, ספרות כללית ובספרות גרמנית – שלש ספרויות שאחר 3X3=9 שנות לימוד אינני יודע בהם כדבעי, לצערי. באוניברסיטה מלמדים על, ולא את, הספרות. אני אלמן, עם שני ילדים, אחר הצבא, תלמידי אוניברסיטאות שונות, הבן בירושלים, הבת בבאר שבע. אני מפרסם שירים, סיפורים, מסות, ביקורות, תרגומים משומרית, מגרמנית מאנגלית ומהונגרית ( רק מה שמוצא חן בעיני ומתחשק לי לתרגם): לאחרונה גליתי את האפשרויות הנרחבות שבפרסום קיברנטי. דוא"ל: ganan1@bezeqint.net

פנחס שדה והאישה.

 פנחס שדה והאישה.

 

מאת: משה גנן

 

שֵׁשׁ שׁוּרוֹת: הַמְּאַסְּפוֹת הַכְּפוּפוֹת

 

כַּאֲשֶׁר תִּרְאֶה אֶת הַזּוֹרֵעַ בְּלֶכְתּוֹ, וְאֶת מְאַסְּפוֹת-הַפְּרִי כְּפוּפוֹת.

וְאֶת הַצּוֹמֵחַ וְהַנִּקְצָר. וְהַנּוֹבֵט וַאֲשֶׁר נוֹבֵל.

אָז תָּבִין, בֵּן אָדָם, כִּי עָלֶיךָ לָמוּת קָרוֹב אֶל הָאֲדָמָה.

בָּאֲשֶׁר הִיא אִשָּׁה. וְנֶעֶטְרָה פְּרָחִים. וְנַחַל-מַיִם בֵּין שָׁדֶיהָ.

וּבָאֲשֶׁר הַרְחֵק מִמֶּנָּה אֵין אֵיפֹה לָמוּת.

וְהַרְחֵק מִמֶּנָּה אֵין לְאָן לָמוּת.

 

פנחס שדה אהב נשים רבות. גם שיריו – נושא ענייננו – מלאים אזכורי נשים. מה היה יחסו אליהן?

קודם – גילוי נאות. עניין אישי לי בנושא זה בו בחרתי.  וזה עיקר המעשה: הייתה לי פעם ידידה, ושיחקנו משחק. "התאבי להיות לי אם ואחות – כבשירו של ביאליק? או אולי אהובה?"

 ברור הוא כי כל תפקיד ממלא במשחק זה של החיים בין גבר לאישה פונקציה אחרת. האם דואגת לבנה. האחות –  נפש אהובה שניתן לסמוך עליה ולספר לה את קורות היום. האהובה – הקשר אליה  נפשי ופיסי גם יחד.  האם יש  באלה כדי לשקף את יחסו של שדה לנשים? (והאם אמנם אלה כל התפקידים  שנשים מילאו בחייו?)

ממחקר קצר  ניכר כי  שדה  יחס שדה לאישה  היה אף עשיר  יותר מכל אלה.

נבחן, ראשית, את תופעת היות יחסו אליהן כולו מיסוד הרוח.   הן היוו עבורו  ישות  רחוקה, נסגדת, נשגבת, שלא מהעולם הזה. הוא עטפן הילהמעין  דתית.[1]  אמנם, היה זה יחס מורכב אפילו עוד יותר, כפי שעוד נכיר.

בספר השירים 1947-1970 (להלן: "שירים") עמ"  23 הוא כותב עליהן:

"כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ לְבָנוֹת, לְבָנוֹת, כְּשׁוֹשַׁנִים שֶׁל מָוֶת. כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ נוֹטְפוֹת אֹדֶם  שֶׁל אַהֲבָה נוֹאֶשֶׁת"..

  היא גם האישה הנכספת   הבלתי מושגת.   עיקרה מות וייסורים.

כפות רגליהן הלבנות  היו בשירתו סמל לרחמים[2]:    גם סמל לסבל  והשתתפות באבל. הוא מבטא אותן כך בשירו אפוף ההוד והשקט "שלג" "אל שתי נערות" עמ" 51), המלוות את הצלוב בדרכו האחרונה:  "רק נשים הולכות אחריו, נשים לבנות בשמלות של שלג: מרים המגדלית האוהבת אותו, הלך ובכה בדמעות של שלג….    נמוגות הנשים הלבנות, מרים המגדלית האוהבת אותו…"

אך גם בלאו הכי  האישה היא  דמות   אידיאלית ובלתי מושגת. היא חודרת אל תוך כל דמיונותיו  – כמו בשיר "ירושלים", בו העיר עוטה את דמות הנערצה. היא עיר, אשר דמותה  דמות נשית: עיר קדושה המשווה מהילתה על האישה, ולהיפך.  אף היא, העיר, "במרום היא מרחפת/בין כוכבים מאושרים/… למצחה היא תעטור פרחים, של ארגמן ושני, מנטפי דם הנביאים".    היא – כאישה כעיר  – כולה טוהר: היא מחייכת ברוך ומפליגה על כנפי כרובים ושרפים.  אליה, אל העיר, אך גם אל דמות האישה הקדושה, הוא פונה:  "חמלי נא, פרח שמים, מעל העלטה השטנית של תבל רבת הייסורים":  כי "אשרי מי שיחזה באור פניה האהובות, אשרי מי שישק לכפות רגליה הלבנות ("ירושלים", "ספר השירים, עמ" 133 ).

 בתמונות כאלה וכיוצא באלה הרים שדה את דמותה ומהותה של האישה מעל למציאות הארצית הפשוטה. אליה  משתוקקים כביכול מעפר הארץ: אישה הטוויה ממארג דק של אור, אם שהיא בתולה   נצחית ורוחנית,  כולה טוהר ויפעה.    הרחוקה היא מכל גשמיות וארציות, ומעשיה אינם מעשי יום יום. האדם משתוקק ומתגעגע אליה כאל דמות שאיננה ניתנת להשגה; שהרי  אין דעת כוללת אותה ואין היא ברת השגה לבן תמותה  ארצי ופשוט.   שיסודתה כולה ברוחני.

  היא אהובה: גם האם הגדולה, המחיה מול זו ששיג ושיח לה עם המות[3]. היא הנערה-האם שבעצב מותה יולדת ובדמות המות רוכבת בשמים[4].  היא המופיעה בתבץ, בספר "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו).

האדמה קוראת לי

 

האדמה קןוראת לי.

 

היא קוראתני ממעמקיה

בנשימה לוהטת,  משכרת.

אלי חג האהבה הנצחי בחיקה של אם- כל- חי.

 

צצמרמורת חורשת גבי, אך עיני דומעות, אשר

בחיך לי נוגות

היפה בנשים, הבתולה מכל האמהות.

האם היא גם "אחות" (ראה לעיל הפונקציה המשולשת)?

שדה ממעט לפנות אליה כאחות, מלבד במקרים בודדים, כגון בשיר  "הדרך העולה אל נופי היין", ("שירים" עמ" 52), או בשיר  "נִכְסַפְתִּי לָשׁוּב אֶל נָוִי" ( שם,  עמ" 59): ואמנם, כאן נוהגת האחות כפי שהגדרנו את תפקידה: הנה היא  נפש אהובה שניתן לסמוך עליה ולספר לה את קורות היום."אָחוֹת, הֵן בֵּינוֹת עָבִים/לי רוֹמֵז נוֹף לְבָבִי." עימה הוא מחלק את סודותיו וסוד מאווי לבו: "לֹא אֵדַע, חֲלוֹמֵךְ מָה יָבִיא, אַךְ מִלְּיָךְ שׁוֹבוֹת אֶת לִבִּי. נָא, אָחוֹת, אָמוּתָה עִמָּךְ…" אחת היא לו, הוא מוכן למות עם אהובתו, אחותו, אימו.

 

אכן, אחד ממרכיבי ועיקרי שירתו של שדה הוא החמלה. הוא חש במצוקת האדם,  ולענייננו של האישה. הוא מבטא זאת בשירים אחדים.  אם בשיר "אשכבה" ("שירים", עמ" 144) הוא מבטא את ערגת הגבר לאישה, הרי שבשיר "משל המשתה"  (שם, עמ" 75) הוא  כותב על בדידותה של האישה שאין שועה למאוויי לבה.

 

עם השנים סגידתו הטהורה, הנשגבת לאישה בשיריו התמתנה.  לא עוד מופיעות בשיריו נשים  לבושות אור ( אם כי עוד נפגוש בהן ב"לבוש" אחר). אמנם  עודן אלוהיות, אך כבר גם מאד ארציות. סימנך לגבי אלה: אין הוא עוד מנשק  את כפת רגליהן.  נדבק בהן משהו על גבול האדום והחום של האדמה. מכל מקום, מתברר, אין משכנן עוד בשמים אלא עלי אדמות. הן הופכות לממשי – אם כי עוד בלבוש מיתי: הנערה האחת היא ערפל, השניה תפוח: ("הנערה ערפל וכו", "אל שתי נערות",  עמ" 10).

עתה הן כאמור קרובות יותר, ארציות,  אם כי לבושות  הן כאמור  בעדיי מיתוס  פרטי, הילת העבר. המשורר נזכר  באהבות שאהב,  נערות כרעיה ברנר, ( "אל שתי נערות", עמ" 33), לאה אלקלעי, גלריה שלמה של דמויות נשים אותן פגש ואהב: שרי פויירשטין ( "לורליי", ועוד), חבצלת, יהודית, "איילה", יעל.  כולן עוטות שמלות אור  של געגועים, אהבה, צער של אבדן – גווארדיה שלמה, עד שדמותן מיטשטשת ונמזגת זו בזו מבעד לערפלי הזמנים – כבשיר "דליה אברבנאל", (פייגעלע עמ" 9) עליה כתב שדה בערוב ימיו: "אַף כִּי יָדַעְתִּי נָשִׁים יָפוֹת, הִנֵּה יֹפִי כָּזֶה בְּמַהוּתוֹ/לא הָיָה לִי. אוֹ שֶׁמָּא מַחֲלִיף אֲנִי אוֹתָהּ בְּזִכְרוֹנִי עִם אֶסְתֵּר קָאוּפְמָן… זִכְרוֹנִי, אָהַבְתִּי… אוּלַי מִתַּעְתֻּעִים בִּי.."

אך כמובן לא את כולן הוא מחליף זו בזו.  הנה יעל, אשתו:

"הָאֹשֶׁר הוּא לָלֶכֶת בְּזֹהַר הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת שֶׁל סוֹף הַקַּיִץ/כְּאִלּוּ הוֹלֵךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל וְאַתָּה בֵּן שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה/וּכְאִילּוּ כָּל הַחַיִּים, עֲדַיִן. וְהָאֲהָבוֹת, הַכְּאֵבִים, הַמְתִיקוּת…" (איך זינג ווי א ייגעלע, עמ" 5).

ומה היא משמעות האהבה עבור שדה? הוא כותב על האהבות הראשונות: כגון אל נערה בשם ניצה, ("החיים כמשל", עמ" 49).

   "לא היתה זו אהבת-הילדות הראשונה שלי, אך היתה זו אהבתי העזה הראשונה. באהבתי זו אל ניצה…הגעתי…אל הנצנוצים הבהירים הראשונים של הכרת קיומי העצמי".

  האהבה, לדברי שדה, אמנם  זקוקה לאובייקט, אך בעיקרו  די לה בעצמה; מטרת קיומה היא האהבה עצמה.

עם הזמן,  דמות האהובה  משנה  פניה: היא פונה מאהובות אל דמות הידידה. אגב, היא הופכת גם גשמית יותר: כך בשיר "אל ידידה משכבר הימים, לאחר פרידה של שנים אחדות" (" שירים 1985-1988", עמ" 20):

בּוֹאִי אֱלֵי, נִשְׁכַּב עֵירֹמִים. נְשׂוֹחֵחַ בַּיְּדִידוּת. / בְּעוֹד חֲמִשִּׁים שִׁנָּה נִשְׁכַּב עֵירֹמִים אַךְ לֹא נְשׂוֹחֵחַ בַּיְּדִידוּת".

 

 הידידות כנושא  מופיע – ואולי בהיחבא, במשתמע ונראה – בשיר האהבה של שדה אל מרגריטה שהוא פגשה כאמור בלונדון:

 

נְשִׁיקָה

 

הָיָה זֶה בַּחֲצוֹת לֵיל-חֹרֶף בְּלוֹנְדוֹן וַאֲנִי אָז נַעַר

וְעַתָּה חֲצוֹת לֵיל-קַיִץ וַאֲנִי בְּחַדְרִי יוֹשֵׁב וּשְׂעָרוֹתַי הוֹלְכוֹת וּמַאֲפִירוֹת

 וּבָא לִי זֵכֶר הַנְּשִׁיקָה אֲשֶׁר נְשָׁקַתְנִי עַל לֶחְיִי

מַרְגָּרֶט הַנַּעֲרָה הַיַּצְאָנִית לִבְנַת-הַפָּנִים בְּצֵאתִי מֵחַדְרָהּ

 מַרְגָּרֶט  מַרְגָּרֶט אִם חָיָה אַתְּ בָּעוֹלָם

אִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַחַתְּ מִתְפַּלֵּל עַכְשָׁו

יִנְצֹר אוֹתָךְ אֱלֹהִים מַרְגָּרֶט אַהֲבָתִי אֲנִי זוֹכֵר אֶת נְשִׁיקָתֵךְ,

 

זו נשיקת אחות.

אך,  כאמור,  אל האחות הוא פנה פחות.

אל האישה-הזונה הוא פנה יותר.

ואם כי היא בדרגה חברתית (סוציאלית) נמוכה יותר, עדין נושאת היא על עצמה את חותם האלוהות. לא פחות ולא יותר רואים בשירו "הָאֱלִילָה הַלְבָנָה וְהָאֱלִילָה הַשְּׁחוֹרָה": ("שירים 1985-1988" , עמ" 46):

שתי האלילות הגדולות, הלבנה והשחורה: ראיתין: "אולי הן אינן שייכות לנצח": היכן ראיתי אותן? לא תאמין: בַּסֻּכָּה של קרשים בבולואר קלישי". "שתי האלילות  הגדולות, הלבנה והשחורה, היו, אולי, מלאכים. הן לא ידעו…רק רקדו. לבושן היחיד אור צהוב ומוסיקה מתוך תקליט שחוק. השתחויתי לפניהן, בתוכי. סביבי עמדו בני אדם אחדים, באפלולית. גברים בודדים, כמוני. הם עמדו בדממה, ברצינות,…כמו בכנסייה. היו תופים. יש אומרים גם בשמים יש מוסיקה, אך זה היה באדמה. אולי מאד באדמה".

שדה ירד מהשמים. הוא יודע – כל חייו חי במציאות והיה מודע לה.  כי האהבה השמימית, הנאמנה ביותר   מתרחשת כאן, על האדמה. כי זה כל האדם:

 

"בֵּין רַגְלֶיהָ שֶׁל מִיכַל שָׁכַבְתִּי, שְׂפָתַי עַל לֶחְיָהּ,

עַל צַוָּארָהּ. אֶל תּוֹךְ הַיַּעַר הַיָּרֹק, הַסָּגֹל, כְּמוֹ חַיָּה.

 

אוֹמֵר אֶל עַצְמִי, בְּכֻלִּי אוֹמֵר אֶל עַצְמִי: זֶה

מָה שַׁיִשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה". "שִׁירִים 1985-1988", עֲמָ" 37).

 

 אלה היו אם כן דמות  האהובות, שמימיות, אידיאליות, או גם – אחר כך – ארציות יותר, דמויות בשר ודם.

ומה   לגבי דמות האם?

היא כוללת את כולן: את האם היולדת, את האם העוזבת, את האם הזונה, ומעל כולן – האם המות, אליה הוא, וגם אנו, עוד נשוב: ("ספר האגסים הצהובים", עמ" 28):[5]

 

חֲמֵשׁ הָאִמָּהוֹת

 

 חָמֵשׁ, לְפִי סְפִירָתִי, הֵן הָאִמָּהוֹת. לֹא אַרְבַּע, כָּאָמוּר

 בְּסַפֵּר בְּרֵאשִׁית. וַאֲנִי אֶמְנֶה אוֹתָן אַחַת לְאַחַת:

 הָרִאשׁוֹנָה הִיא הָאֵם הַיּוֹלֶדֶת, אֲשֶׁר בֶּהֱיוֹתָה קוֹדֶמֶת לֶהֱיוֹתֵנוּ,

 אֵינָהּ יְדוּעַה. הַשְּׁנִיָּה הִיא  הָאֵם הַמְּיֻסֶּרֶת, אוֹתָהּ, עַל לֹא עָוֶל בְּכַפָּהּ,

 לֹא נִקַּח לָנוּ לְאֵם[6]. הַשְּׁלִישִׁית הִיא הַזּוֹנָה,

 אִתָּהּ, אֶל תְּהוֹמוֹת  יְרֻקִּים, אוֹ בְּגוֹן הַפֶּטֶל, אָנוּ יוֹרְדִים,

 וְלֹא אֲפָרֵשׁ. הַנּוֹרָאָה מִכֻּלָּן הִיא הָרְבִיעִית, הָאֵם

 שֶׁבַּחֲלוֹם, אֲשֶׁר לְעוֹלָם אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא אַךְ עוֹזֶבֶת.

 וְהוּא אוֹמֵר אַל נָפְשׁוּ: אֵין זֹאת אֶלָּא כִּי חָטָאתִי,  טָעִיתִי,

 וְהוּא שׁוֹאֵל אֶת נָפְשׁוּ לָמוּת.

 וְאָז, לְאַט, קְרֵבָה וּבָאָה הָאֵם הַחֲמִישִׁית, הַמָּוֶת.

 

זו, כאמור, דמותה של האם הצעירה, איסתהר,  ב"מות אבימלך ועלייתו בזרועות אמו השמיימה".  

בכל הדמויות  ה"אמהיות" ששדה מתאר,   אמהות אלה נוכחות: בשיר "ירושלים החדשה" ("שירים", עמ" 126)  הוא כותב עליה כך:

 "הָאֵם שֶׁבַּחֲלוֹמְךָ, הַצְּעִירָה לָעַד, הַבְּתוּלָה, הִיא אִמְּךָ הָאֲמִתִּית,/ וְזוֹ הָאַרְצִית בְּכַפּוֹתֶיהָ חַבֵּק לֹא תּוּכַל אֶת לִבְּךָ, כִּי לא/הָאֵם הָאֲמִתִּית הִיא."

 

אף על פי כן – וזה הסיום של מאמרנו – הוא חוזר אליה – אל האם המעונה – במות: במותה שלה, בְּחָלְיָהּ.  

   

בְּשׁוֹכְבִי עַתָּה

 

בְּשׁוֹכְבִי עַתָּה, מֵקִיץ לְרֶגַע, בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר, קוֹדֵחַ…

 עוֹלִים  לָעֵינַי פְּנֵי אִמִּי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתָן בִּשְׁנוֹתֶיהָ

הָאַחֲרוֹנוֹת, בִּשְׁעוֹת מַחֲלָה, כְּשֶׁהָיְתָה נִלְקַחַת לְבֵית הַחוֹלִים בְּתֵל הַשּׁוֹמֵר.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת פְּנִיָּה, אֱלֹהִים, אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן, עַכְשָׁו,

אֲנִי רוֹאֶה אֶת פְּנִיָּה בְּשוֹכְבָהּ חִוֶּרֶת, לְלֹא נִיעַ,

עֵינֵי הַתְּכֵלֶת הַבְּהִירוֹת שֶׁלָּהּ עֲצוּמוֹת. כָּךְ שָׁכְבָה, אִשָּׁה סְטוֹאִית.

 לִפְעָמִים הָיְתָה נֶאֱנַחַת לְעַצְמָהּ חֶרֶשׁ …

 

עד שהוא שב אליה במותו שלו, שאף אותו הוא תיאר כולו מלא יפעה, בדמות אימו:


[1] וראה "פנחס שדה: "אני נושא את שירי לרעב לרוח, פ. שדה והשירה הדתית", הוצאת גושן, תשס"ד.

[2] (וראה מאמרו של עמוס קינן רוחניות, משורר,    ,”compassion1.1.88      ידיעות אחרונות).

[3] "בדתות ובתרבויות שונות רווחת האמונה שהמוות הוא מצב טהור, מצב של התמזגות מאושרת עם העולם האלהי" (חמוטל בסר יוסף, "מיסטיקה בשירה  העברית במאה העשרים", ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2008

[4] ומסכם שדה (בשיר "אחת עשרה שורות",("שירים", עמ" 168): "כאשר תראה את האישה וגו":  תֵּדַע כִּי אֵין אֱלֹהָּ  דוֹבֵר אֶל הָאָדָם אֶלָּא בִּשְׁתֵּי מִלִּים, וְזוּלָתָן אֵין עוֹד:  הָאַחַת… הִיא הָאַהֲבָה. הַשְּׁנִיָּה הִיא הַמָּוֶת".

 

 

[5] אחד השירים החשובים ביצירת שדה, שאיננו זוכה לאזכור ב"כל שירי שדה", הוצאת שוקן, יחד עם כל יתר השירים שב"ספר האגסים הצהובים", כאילו לא כתבם ולא היו ראויים לזכרם. האמנם?

[6] ואמנם, שדה הופך אליה את גבו בשיריו המוקדמים –כישוע  בשאלתו הידועה –" מי היא אמי ומי הם אחיי"..(מתי .12.48

6 תגובות

  1. חגית גרוסמן

    משה, תודה רבה על המאמר. הקריאה בפנחס שדה תמיד מעוררת בי פליאה גדולה.

    • לחגית, תודה.
      והלוואי וכן ירבו תגובות.
      אגב – רצוי לי להתייעץ איתך מעל דפים אלה.
      לי עוד מאמר/ים על שדה. הלהעלותם?…
      (אגב, יש לי גם ספר – בשם "אני נושא את שירי אל הרעב לרוח – פנחס שדה והשירה הדתית".
      (קיבל ביקרות טובות!!)
      משה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה גנן