בננות - בלוגים / / עיני מבקשות אחר אבי
טלאים של אור
  • ריקי דסקל

    ילידת חיפה, שחקנית, כותבת, מורה. שיחקה במספר תיאטרות, בין השאר: בית ברנרדה אלבה, הבט אחורה בזעם (תיאטרון באר שבע), טייבלע והשד שלה (הבימה), הפקות פרינג'': בתוכו (הסמטה), רכבת בבואריה (פסטיבל עכו), ספר הזכרונות של בטני (תיאטרון קרוב). עד כה פרסמה ארבעה ספרי שירה: רצועה של אור (הוצאת אלקנה), כולם מייחלים למחווה של אהבה (הוצאת ביתן), ספר הזכרונות של בטני (תמוז ואגודתהסופרים( לחם הפנים (הקבוץ המאוחד). שיריה מתפרסמים בבמות ספרותיות שונות. מלמדת דבור לבמה ועבודה על טכסט בבית צבי, סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת חיפה

עיני מבקשות אחר אבי

נר זכרון מקוון לאבי שנפטר לאחר חג הסוכות
לאבי שאני מכירה אותו יותר שנים כאב מת מאשר כאב חי

מֵעֶמְדַּת הַגֹּבַהּ בָּהּ אֲנִי נִצֶּבֶת
מִבַּעַד לְוִילוֹן תַּחְרִים זוֹל
עֵינַי מְבַקְּשׁוֹת אֶת אָבִי
לִרְאוֹתוֹ שׁוּב עָטוּף בְּטַלִּית הַחַג שֶׁלּוֹ
מִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת הֶכְרֵחִית
שֶׁקָּנָה לוֹ בִּשְׁנוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת

אָבִינוּ הַמְּיֻסָּר וְהַזָּעֵף
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתוֹ
בְּקֶרֶב הָעֵדָה הַקְּדוֹשָׁה
לִשְׁמֹר שֶׁלֹּא יַכֶּה חָלִילָה
חָזָק מִדֵּי עַל לִבּוֹ הֶחָלוּשׁ
עַל חֲטָאִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדַע אֶת טַעֲמָם

מֵעֶמְדַּת הַגֹּבַהּ בָּהּ אֲנִי נִצֶּבֶת
מִבַּעַד לְוִילוֹן תַּחְרִים זוֹל
עֵינַי מְבַקְּשׁוֹת אַחֲרֵי אָבִי
שֶׁיְּכוֹלָה הָיִיתִי לִרְאוֹתוֹ
עָטוּף בְּטַלִּית הַחַג שֶׁלּוֹ
מִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת שֶׁל יֵאוּשׁ
שֶׁקָּנָה לוֹ בִּשְׁנוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת

לוּ הָיָה אָבִי מֵעִיף בְּרֶגַע זֶה
מַבָּט חָטוּף מַעְלָה
הָיָה פּוֹגֵשׁ אֶת עֵינֶיהָ הָרַכּוֹת
שֶׁל בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה
וּלְהֶרֶף הָיִיתִי מַצְלִיחָה לְהַבְחִין
בְּקַו מָחוּק נָדִיר
שֶׁל שְׂבִיעוּת רָצוֹן
בְּנֵתַח דַּק שֶׁבְּדַק שֶׁל נַחַת

וְהוּא הָיָה מְגַלֶּה שֶׁהַשָּׁנִים הָרַבּוֹת שֶׁחָלְפוּ
חִדְּדוּ אֶת צַלְמִי כְּצַלְמוֹ
וְאַף מִבַּעַד לְפָנַי הַחֲתוּמוֹת כִּבְיָכוֹל
וְאַף מִבַּעַד לְוִילוֹן הַתַּחְרִים
הָיָה מַבְחִין בָּאִישׁוֹנִים
הַמִּתְרַחֲבִים לִקְרָאתוֹ
בְּאַהֲבָה בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים

עַכְשָׁו אָבִי
מַבִּיט עָלַי מֵעֶמְדַּת הַגֹּבַהּ בָּהּ הוּא נִמְצָא
עַכְשָׁו
אֵינֶנִּי מַצלִיחַה לְפַעְנֵחַ אֶת
מַבְּטֵי הֶעָפָר שֶׁלּוֹ
וְלֹא נוֹתָר לִי אֶלָּא
לְהַמְשִׁיךְ
לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ בְּקֶרֶב הָעֵדָה הַקְּדוֹשָׁה
לְמַטָּה
וּלְהִתְחַנֵּן בַּלֵּב נִשְׁבַּר
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ
חָנֵּנוּ עֲנֵנוּ
כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים

76 תגובות

  1. יהונדב פרלמן

    מאוד יפה ונוגע ללב. באחוות יתומים.

  2. רגיש, עדין, נוגע וחודר.

  3. איריס קובליו

    ריקי, כמה מרעיד. יכולה לראות את אפור עניו בעיניך, אבל אחרת לגמרי, רק אותו הדהוד,מבט העפר בעיניך הקורעות, היפות
    שיר מצמרר, ובאיזשהו מקום מתכתב עם שיר ששלחתי לך מרומניה, שאפרסמו בהמשך
    איריס, בוקרשט

    • מחכה לו על גבי הצג ולך כאן ממש
      אז אתם כבר בעיר הגדולה ? תאספי חוויות איריס ותמירי אותן בבורסת הדמיון ליצירות הנפלאות שלך
      נשיקות

  4. מאוד ויזואלי (גוטליב אישי), מאוד רוחני, געגועים שאינם ממצים את עצמם.

  5. ריקי נוגע בשורש נשמתי, (אני שם לב שהמילה שורש מופיעה אצלי בזמן האחרון די הרבה דווקא בהקשרים של תלישות) שיר אוהב כל כך ותחושת ההחמצה של המפגש קורעת.

    • תודה מוישהלה על קריאתך המזדהה.
      לשרש ולהשריש הם אותו השורש, כל הפרדוכסים נפגשים בנקודת האפס. לא ככה ?

  6. שיר נהדר.
    הייתי מסיים אותו לאחר
    "באהבה בחסד וברחמים". יש לי בעיה עם תיאור נקודת המבט של מתים. היא תמיד נראית לי באיזה מקום מעט מאולצת. אך בעיקר השיר כולו הוא שיר ערגה וגעגועים והבית האחרון לוקח אותו (להרגשתי)למקום אחר המקהה את התחושות הקודמות.

    • נרגש יקר מאד
      תודה גדולה על תגובתך וגם על דעתך בענין הבית האחרון. בצד הערגה והגעגועים שאתה אומר שחשת , מבחינתי לפחות יש בשיר נושאים נוספים והבית האחרון הולך לכיוונם.
      מועדים לשמחה

  7. שיר עמוק ומלא רגש. יפה המעבר המעגלי מעמדת גובה אחת למשנהָ (בת-אב-בת) וההתמזגות הטבעית / הפיוטית של האב הפרטי עם האב המטאפיזי (אבינו מלכנו).

    יום טוב

  8. כמה יפה ריקי שיר הגעגועים הזה שבו, במקום התפילה והתחינה, העיניים לא נפגשו וכבר לא תיפגשנה. נר זיכרון שלא יכבה העמדת לו.

    • "העיניים לא נפגשו וכבר לא תפגשנה," אי אפשר היה להגיד את זה מדויק יותר
      תודה אמיר

  9. ריקי, יקרה.

    נסקתי איתך לעמדת הגובה ההיא (בעזרת הנשים) לחפש איתך את אביך. וראיתי אותו דרך עינייך.

    טהור ונוגע.

  10. מאוד יפה ועצוב, ריקי

  11. מרגש מרגש, ועדין כמו תחרה.
    "אֵינֶנִּי מַצלִיחַה לְפַעְנֵחַ אֶת
    מַבְּטֵי הֶעָפָר שֶׁלּוֹ"
    עם הזמן אנחנו מפענחים פחות ופחות
    וחוזרים להאחז באלה שכאן.

  12. ריקי, מרגש שירך "מִבַּעַד לְוִילוֹן הַתַּחְרִים".

    • ריקי יקרה, שמעתי אותך מתגעגעת לעיני אביך מעזרת הנשים, עשרות פעמים בקולך, ואף פעם לא שבעתי לחוש איתך את הכמיהה הזו. אגב הביטוי הזה "עזרת נשים" ישתנה פעם?!

      • כמה יפה מתאר השיר את געגועי האשה ילדה אל האב המיוסר העטוף בטליתו בחרדת תפילה, והכמיהה הזאת לדיאלוג למפגש של מבטים כמו בילדות כך בבגרות, ותמיד המחיצה, הוילון המפריד תרתי משמע.הכמיהה כה גדולה דווקא עכשיו כשהוא איננו ,וכשהבת כה דומה לו ועולמותיהם זהים – צלם מצלמו ,דווקא עכשיו הוא איננו. איזו החמצה יש במערכת יחסים זו המבקשת לגעת ולא מצליחה ותמיד הבדלי הגובה פעם היא מתבוננת מלמעלה ופעם הוא , אבל אף פעם לא בגובה העיניים לא ממש . שיר נוגע בלב , ריקי

        • חנה תודה חמה על קריאתך הקשובה והמדויקת. כל כך נכון הבלטת את ענין המחיצה, על זה אפשר להגיד "דברים שרואים מכאן לא רואים משם"
          שבת שלום וחג שמח

      • אורה יקרה , תודה על תגובתך החמה.
        האם מתגובתך אני יכולה להבין שצפית בהצגה :"ספר הזכרונות של בטני"?
        לגבי "עזרת הנשים" לי באופן אישי אין בעיה עם המושג עצמו, יש לי בעיה עם האבנית שהצטברה עליו 🙂

    • תודה לוסי תודה תמי .

      המילה תחרים היא מילה שצלילה מכוער למדי אך מצביעה על משהו יפה , משונה ,נכון ?

  13. כל כך יפה ריקי. אוהבת ומזדהה. רואה את אבי מבעד למילותייך.

  14. והכאב – נותר
    והגעגוע גובר עם הזמן.

© כל הזכויות שמורות לריקי דסקל