בננות - בלוגים / / בסוף אנחנו איים אבודים בחשכה
טלאים של אור
  • ריקי דסקל

    ילידת חיפה, שחקנית, כותבת, מורה. שיחקה במספר תיאטרות, בין השאר: בית ברנרדה אלבה, הבט אחורה בזעם (תיאטרון באר שבע), טייבלע והשד שלה (הבימה), הפקות פרינג'': בתוכו (הסמטה), רכבת בבואריה (פסטיבל עכו), ספר הזכרונות של בטני (תיאטרון קרוב). עד כה פרסמה ארבעה ספרי שירה: רצועה של אור (הוצאת אלקנה), כולם מייחלים למחווה של אהבה (הוצאת ביתן), ספר הזכרונות של בטני (תמוז ואגודתהסופרים( לחם הפנים (הקבוץ המאוחד). שיריה מתפרסמים בבמות ספרותיות שונות. מלמדת דבור לבמה ועבודה על טכסט בבית צבי, סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת חיפה

בסוף אנחנו איים אבודים בחשכה

 

מַסַנְסִין יָבֵשׁ אֶל סַנְסִין יָבֵשׁ

מְדַלֵּג עוֹרֵב

כְּנָפָיו הַנִטַּחוֹת מְפִיחוֹת  בָּהּ פָּחַד

מַאַמָה מַאַמָה הִיא מְחַפֶּשֶׂת

מְמֻשְׁמַעַת כְּתַלְמִידַת גִימַנְזַיוּם גַּם בְּסוֹף יוֹם לִמּוּדִים

מְגַלָּה חֲדָרִים בְּבֵיתָהּ כְּאִלּוּ הָיוּ תֵּבַת אוֹצָרוֹת פִּירָטִית

וּמִלִּים אֲמִתִּיּוֹת שֶׁדָּבָר לֹא קוֹשֵׁר בֵּינֵיהֶן לָעוֹת מִפִּיהָ

מְרוּסָקוֹת כְּמִטְעָנִים מֵאֳנִיּוֹת שֶׁנִּטְרְפוּ

נִתְלָשוֹת מִקּוּפְסַת זִּכָּרוֹן

עֱמוּסָת עֲרָפֶל לָבָן

כְּמוֹ הַטִּישׁוּ  שֶהִיא מְקַפֶּלֶת בִּזְהִירוּת

כְּאִלּוּ הָיָה שְׁטַר כֶּסֶף מֵהַמַּמְלָכָה הָאוֹסְטְרוֹ הוּנְגָּרִית

  

וְלָדַעַת שֶׁהַיָּדַיִם הָאֲבוּדוֹת הָאֵלֶּה

כָּרְכוּ  לִי כְּרִיכִים עִם חֶמְאָה וּגְבִינָה מְעֻשֶּׁנֶת

וְזֵיתִים מִיָּוָן

כְּשֶׁהָיִיתִי רַק יַלְדָּה

 

34 תגובות

  1. מירי פליישר

    כמו תמיד התמונה בהירה ונראית. אצבעות עדינות ותרבות שאבדה בחשיכה.

  2. גבריאלה אלישע

    עצוב מאוד, הבדידות, השבריריות, הכיליון…
    והניגוד בין האוניות שנטרפו לטישו שהיא מקפלת בזהירות…
    שיר יפה ונוגע…

  3. רקפת זיו-לי

    כמזדקנים….
    מכמיר לב

  4. יפה וכל כך עצוב…

  5. גיורא פישר

    וואי וואי וואי
    חיבוק

  6. וואו, ריקי.
    תודה! על הַזַּפְּטָה – ישר ללב.

    • שיר מטלטל ריקי -האימא הזאת עולם ומלואו מסנסין לסנסין מתמונה לתמונה באלבום חייה

  7. מירי, גבריאלה, רקפת, נורית, גיורא, רבקה, חנה

    תודה רבה על הקריאה ועל ההזדהות

    חמותי האהובה והיקרה הלכה לעולמה אחרי חודשים של סבל קשה.

    שנאהב ושנדע אך טוב !

  8. יעקב זנדמן

    בסוף אנחנו ספינה טרופה

    אבל תלמידת הגימנזיום כורכת מעט נחמה

    • נכון יעקב
      צריך לחפש ולמצוא נחמה או חצי נחמה בדברים הקטנים

      תודה לתגובתך

  9. שמעון מרמלשטיין

    איים אבודים.

    על זכרון ושכחה בקץ הימים.

    בדיוק אתמול. בארוחת ערב, דיברנו
    על תהליך המחיקה.
    מצד אחד בני הבכור הלומד מדעי המוח ומדעי המחשב. ומצד שני בת זוגי, המלווה
    את במונחים רפואים.

    מה שנקרא למות ולשכוח … או לשכוח ולמות.

    • הלוואי תהייה פריצה בתחום מדעי המוח , אולי בנך יעשה זאת !

      משום מה הזכירה לי תגובתך את

      http://www.youtube.com/watch?v=94wqNe1jwa0

      אגב : במציאות הבצוע היה משכנע הרבה יותר

      • שמעון מרמלשטיין

        אחחח … איתי המלך. אין כמוהו.

        אני בונה על הבן שלי.
        (מעצמי התייאשתי:)
        הוא סיפר לנו סיפור מדהים, על הוצ'קינס ועוד אחד שזכו בפרס נובל בשנות החמישים על מחקר וגילוי האקסונים, אלה המוליכים העצבים של הפקודה מהמוח אל הגוף.
        הבדיחה, כך הוא מספר, שמי שהיה צריך לקבל את פרס נובל היו דיונוני רחף. כי יש להם רק שתי תעלות הולכה ועוביין מתקרב למ"מ, כך שאפשר לחבר להן אלקטורודות.
        בבני אדם זה בלתי אפשרי. העובי שלהם דק יותר וגם יש להם איזה שש עשרה תעלות כאלה, מה שמוביל לכך שאי אפשר להקיף את כל האפשרויות המתמטיות של הצרופים.

        בקיצור הדיונונים עשו את העבודה.
        ואנחנו התפוצצנו מצחוק מהסיפור הזה.
        תארי לך שני דיונונים עם פפיון עולים על הבמה בשטוקהולם. ולוחצים את היד למלך.

  10. תלמה פרויד

    עצוב ונוגע. ויפה מאוד

  11. התגובה שלי נמחקה. עד כמה שזכור לי דיברתי בה על הזדהות.

  12. בוכים.

© כל הזכויות שמורות לריקי דסקל