טלאים של אור שחקנית כותבת מורה
מי ששואל עצמו למה לאורך ההיסטוריה המוכרת לנו
רק גברים ציירו או למה אנחנו מכירים
רק את שמותיהם של הציירים הגברים שיקרא את הספר המיוחד הזה של רות אלמוג "אשה בגן"
אישה בגן, כריכה אחורית
סבינה פון שטיינבך, יודית לייסטר, וירג´יניה וצי, אנה זגרס והנשים האחרות בספר החדש של רות אלמוג, הן ציירות ופסלות, בנות תקופות ומקומות שונים, שנגזר עליהן אותו גורל.
מכולן נגזל חופש היצירה, ומשלחמו וזכו בו, שילמו מחיר כבד: במעמדן החברתי, באפשרותן לבנות משפחה ואפילו בחייהן.
אישה בגן הוא מסע מפעים אל עולמן ונבכי נשמתן של אמניות גדולות, ובה בעת ביוגרפיה אמנותית מוסווית של רות אלמוג כאישה יוצרת. הספר ארוג מפרטים אמיתיים ובדויים, פרי מחקר שקדני ודמיון אמנותי מרהיב. ספר מחכים, דק רגש וסגנון, מאתגר ומטריד.
– יגאל שוורץ
מצ"ב קישורית עם סקירה מעניינת וציורים של הציירות עליהן כותבת אלמוג
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2531821&skip=1
ריקי,אני תמיד מופתע איך הצליחו ומצליחים הגברים להמשיך בשליטה שלהם "ולהעלים את הנשים" והסיפור שהבאת הוא דוגמה נוספת לכך
הי אביחי !
זאת שאלת מיליון ה"אלתרמנים" 🙂
בגלל זה אני כל כך אוהבת את המילה "בעל" או "בעלי" כי היא מנציחה את האמת ההיסטורית
לגבי הפיסול אז. מדובר בעבודה סיזיפית באבן או בברונזה. חלק גדול מהעבודות נעשו בהזמנת מצאנטים. תומכי תרבות.
אני מניח שאז לא היה מקובל לפנות לנשים ולהזמין מהם עבודות. מסיבות חברתיות. סוציאליות וגם כלכליות.
לגבי הציור. לא ברור לי. אנחנו מדברים על סוף המאה התשעה עשר ותחילת המאה העשרים. עד תקופת מלחמת העולם השניה.
מה שנקרא תקופת הסגנון הבינלאומי (או בפי העם הבאהאוז) . האם גם בתקופה הזאת ציירות שילמו מחיר? איזה מחיר בדיוק?
ואיך גזלו להם את חופש היצירה? קשרו להם את הרגליים או את הידיים?
אבל למה ללכת כל כך רחוק. כשהדברים מונחים פה מול האף. בישראל. חלק גדול מהאומנים החשובים בארץ בנוגע לציור וצילום וגם בפיסול סביבתי, מייצג
וכדומה הם נשים. המצליחות וידועות גם בארץ וגם בעולם. ובבאינלות בחו"ל. מי שכותב ומתעניין בציור מכיר את שמותיהן.
כנ"ל לגבי ספרות ושירה.
ומה זאת הנבירה האינסופית במגדריות?
איך ננתח את התופעה שברוסיה היו משוררות טובות וסופרות פחות?
האם גם שם מדובר בדיכוי?
או בבחירה מודעת.
וכמובן אני מכיר מספיק ציירים שחתכו אוזן, איבדו את שפיותיהם, השליכו את עצמם למים או מממקומות גבוהים.
גם בעולם וגם כאן.
בין אם היו נשים ובין אם היו גברים.
ולמה ללכת רחוק? אם משהו מונח מתחת לאף?
הי שמעון
בספר כותבת רות אלמוג על ציירות ופסלות מן המאות ה 17 וה- 18
בוודאי שקשרו להן את הידיים והרגליים מטפורית וגם לא רק , ראה קישורית :
http://news.walla.co.il/?w=/16/697211
תודה שהבאת ריקי אקרא
נקרא מענין
אינני בקיאה בתחום האומנות החזותית (ולמזלי בתי עוסקת באומנות ואני מצמצמת פערים בזכותה). העבודות שמובאות בספר נראות לי בהחלט ראויות.
ולשמעון, לא קשרו לנשים את הידיים והרגליים, אך אולי קשרו להן את הנפש. גם היום ישנם סקטורים, כאן, מתחת לפנס שלנו, שעושים זאת, אם אלך לפי עצתך ואסתכל במה שקורה מול האף.
תודה, ריקי, על החשיפה. ניסיתי לראות אם יש משהו נשי בציורים. אם, למשל, לא היינו יודעים מי ציירה – האם ניתן היה לשער שזו אשה ולא גבר?
תודה חנה 🙂 תודה נעמה 🙂
הי נורית , אלמוג מצביעה כן על אלמנטים "נשיים" בציורים ,בעיקר בבחירת הנושאים למשל :רבות מהן העדיפו לצייר את יהודית והולפרנס ולא למשל את שלומית ויוחנן . היו ביניהן פורצות דרך של ממש , למשל ציירת אחת שהתמחתה ממש באופן מדעי בציורי חרקים למיניהם. אלמוג מעלה השערה שהגברים הציירים (האבות או הבעלים) של הציירות חתמו על עבודות הנשים. ובכך נישלו אותן מעבודתן.