בננות - בלוגים / / שבע פעמים אֳלי / לזכרה של אלישבע גרינבוים
טלאים של אור
  • ריקי דסקל

    ילידת חיפה, שחקנית, כותבת, מורה. שיחקה במספר תיאטרות, בין השאר: בית ברנרדה אלבה, הבט אחורה בזעם (תיאטרון באר שבע), טייבלע והשד שלה (הבימה), הפקות פרינג'': בתוכו (הסמטה), רכבת בבואריה (פסטיבל עכו), ספר הזכרונות של בטני (תיאטרון קרוב). עד כה פרסמה ארבעה ספרי שירה: רצועה של אור (הוצאת אלקנה), כולם מייחלים למחווה של אהבה (הוצאת ביתן), ספר הזכרונות של בטני (תמוז ואגודתהסופרים( לחם הפנים (הקבוץ המאוחד). שיריה מתפרסמים בבמות ספרותיות שונות. מלמדת דבור לבמה ועבודה על טכסט בבית צבי, סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת חיפה

שבע פעמים אֳלי / לזכרה של אלישבע גרינבוים

 http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/033/342.html

 

 

זֶרַע הַמָּוֶת טָמוּן בָּנוּ

 

כְּמוֹ סוֹכֵן רָדוּם שֶׁל מַמְלָכָה אֲפֵלָה

 

וּכְמוֹ גֶּנֶרָל יָהִיר

 

גַּם אָנוּ רוֹצִים לִשְׁבֹּר אֶת הַצֹּפֶן

 

לֹא לְפַעְנֵחַ אוֹתוֹ

 

אֵין מַה לַּעֲשׂוֹת

 

כָּכָה זֶה עוֹבֵד

 

וְאוּלַי טוֹב שֶׁכָּךְ

 

וְאָנוּ

 

אֵין אָנוּ אֶלָּא עֲרֵמָה שֶׁל קְלִישָׁאוֹת

 

קְרָשִׁים לִמְדוּרָה

 

קָנִים נִסְחָפִים לְאַחַר סוּפָה

 

זֶרַע הַמָּוֶת טָמוּן בָּנוּ

 

כְּמוֹ מִשְׂחַק יְלָדִים בְּבֵיצַת הַפְתָּעָה

 

הַמָּוֶת הוּא יָדִיד עַרְמוּמִי לְעִתִּים

 

אַכְזָרִי לְעִתִּים

 

מְנַחֵם לְעִתִּים

 

מְאַחֵר לְעִתִּים

 

אֲבָל תָּמִיד אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלָיו

 

בַּסּוֹף הוּא מַגִּיעַ

 

וֶאֶלִישֶבַע

שֶׁהִצְטַלְּמָה מְאֻשֶּׁרֶת מְשַׁלֶּבֶת רַגְלַיִם

 

אַרְכֻּבּוֹתֶיהָ מְחֻדָּדוֹת

 

עַל מַצֵּבַת קִבְרוֹ שֶׁל סַארְטֶר

 

יָדְעָה זֹאת יָדֹעַ הֵיטֵב

 

וְכָמוֹנוּ הֵסֵבָּה רֹאשָׁהּ הַחִנָּנִי

 

מְחַיֶּכֶת אֶל עֲדֶשֶׁת הַמַּצְלֵמָה.

השיר פורסם בספרי :"לחם הפנים"

 

56 תגובות

  1. צדוק עלון

    ריקי,
    מסה על המוות בשיר ושיר חדור אנושיות על מותה של אלישבע ז"ל.
    נר לזכרה — עצוב ומעורר הרהורים נוגים יחד עם נימה פילוסופית-קיומית נוסח סארטר שבסופו של דבר התייחסותנו למוות היא שקובעת ולא המוות.
    צדוק

    • צדוק יקיר תודה לתגובתך
      כל כך מתאים לי עכשיו שפילוסוף חכם וידידותי יגיד כמה דברים מחויכים על עמק הבכא הזה !
      מה דעתך בתור "פילוסוף הבית" להעלות איזה פוסט מחזק ! 🙂

      • ריקי הי,
        הגיע מעצמו…
        העליתי בפייסבוק את הפוסט הזה.
        הנה הוא:

        "שוב, בימים הסמוכים ליום השואה וליום הזיכרון, ובקוראי את שירי רעיי, נקלעים לידיי דבריו של קירקגור (מתוך "זאת או אחרת", בתרגום מרים איתן):
        "מה הוא משורר? אדם אומלל המצפין בלבו ייסורים, אך שפתיו בנויות כך שהבכי והאנחות העוברים דרכן נשמעים כמוזיקה ערבה… והנה מתקבצים אנשים סביב המשורר ומפצירים בו "שיר עבורנו שנית". למה הדבר דומה? כאילו אמרו לו: הלוואי ויתקפו את נשמתך ייסורים חדשים, אך תן לשפתך להישאר כמות שהן, מפני שזעקות יעוררו בנו אימה, אבל המוזיקה ממש נפלאה".
        על אף הממד האישי בדברים, קירקגור הכיר ברלוונטיות ובקשר של הממד הכללי לממד האישי, וקשה להתעלם בימים אלה מהממד הכללי. הדיסוננס הזה, בין הזעקות של המשוררים המצויינים שלנו המתפרשות בטעות כ"מוזיקה ערבה" ובין עצמאותנו כמדינה שהאנושיות צריכה לאפיין אותה, זועק ונבלע בזעקות המשוררים".

        בתגובה כתב אביחי:
        "צדוק, "במקרה" היום נשאלתי בריאיון וידיאו (שיתפרסם באחד הימים…) האם נכונה ההנחה שהשירה צומחת מכאב, אישרתי את ההנחה ומיד גם הסתייגתי ואמרתי שהיא יכולה גם להיוולד מאושר גדול אפילו מדומה".

        ולכך כתבה אורה:
        "מדומה, בעיקר מדומה".

        ואני השבתי כדלקמן:
        "בכדי לכתוב שירה צריך מודעות; דא עקא שמודעות פירושה גם הכרת המוגבלות. אז איך אפשר לשורר שירי הלל מתוך שמחה אם מודעים לעובדה שאנו מוגבלים וכי השמחה אינה נצחית? דילמה… אולי הקשה ביותר של האדם שזוכה במודעות עצמית. אבל אולי יש תקווה: בילדותנו ידענו רק את הטוב בלא שידיעה זו כללה את ידיעת הרע. אז אולי עתה שמבוגרים אנו ניזכר בתקופה ההיא ואז נוכל לשיר שירי הלל להוויה… מקווה שלא העמסתי ומקווה שריקי דסקל תראה (כחובה שאני משלים על מילותיה בפוסט שלה ב"בננות")".
        שבת שלום — צדוק

        • צדוק שבוע טוב
          רק עכשיו גיליתי את תגובתך , ואיך נקשרים החוטים בין הבננות לפייסבוק

          צדוק האם באמת בילדותנו ידענו רק את הטוב ? ממש לא בטוחה !
          חוץ מזה
          אני חושבת ששירה נכתבת מהתפעמות רגשית והיא יכולה להגיע גם משמחה ואושר
          (ולא רק בילדות)
          זה אולי רגש לא כל כך פופולרי אך לגיטימי 🙂 הלא כן ?

          • ריקי הי,
            דוסטוייבסקי האמין כי המודעות היא "סוג של מחלה" רחמנא ליצלן. הסיבה היא כי היא מכילה בתוכה את תודעת מוגבולתנו והיותנו בני תמותה.
            בילדות, כך אני חושב (כשאני מביט בה היום) הייתה לנו תודעה אבל היא לא הכילה את ידיעת הרע (לפחות היה שלב אחד כזה בילדות). התפעמות רגשית היום וודאי מובילה לשירי הלל על ההוייה אבל לעניות דעתי הדבר הוא כך משום שנותרה בנו אותה תודעה ילדותית (שאינה נגועה בחולי הדוסטוייבסקי).
            שמחה ואושר הם תכלית כולנו (ובלבי אני מאמין כי כל אחד מאושר הוא לפי דרכו, אף אם לפעמים הוא סובל מידיעת חסרונותיו, ולו בשל ההכרה כי "טוב היות מאי-היות").
            טוב שהענקת לי אפשרות להבהיר, שהרי לא נתכוונתי שאנו כמבוגרים לא נוכל לשורר שירי שמחה להוויה, אלא שעצם יכולתנו לעשות כן נובעת מזכרון תודעת הטוב כשלעצמו הנטועה בנו מן הילדות.
            ושוב מקווני שאיני מעמיס…
            וחוץ מזה נראה לי שהגיע הזמן להיפגש בשמחה כזו או אחרת — רבים מאיתנו ישמחו להיפגש. אולי אקח יוזמה ואקבע תאריך לפגישה עם חברינו מכאן שבה נביא כולנו שירי הלל להוויה.
            שבוע טוב — צדוק

  2. נורית פרי

    ריקי, שיר מרגש.

    • צילמת מדויק את מר המוות ואת שדה הקרב של החיים החינניים לכאורה

      • תודה ענת ! גם את צילמת באופן מדויק אתמול עם המצלמה המשוכללת שלך 🙂

    • תודה נורית 🙂 זה מה שאנו מבקשים באמצעות המילים שלנו

  3. גיורא פישר

    שמת לנו את האמת בפרצוף.
    אבל עשית זאת כדרכך, כל כך יפה.

    • תודה גיורא
      האמת היא בלתי אפשרית ויש צורך לחרוז וליַפּוֹת אותה

  4. מצבה מרגשת הקמת לה, ריקי. יהא זכרה היקר מבורך

  5. שמעון מרמלשטיין

    יופי של שיר, ריקי, על כמה נורא וסתמי וסתום הוא המוות.
    קרשים למדורה, זה תיאור מאוד ומיוחד ומדויק של החיים שלנו. במיוחד כשהקרש הוא הזמן ההולך וכלה.
    מסקרנת אותי התצלום על קברו של סארטר.
    את כולה להעלות את זה לאתר?
    או שזה בלתי אפשרי.

    • תודה שמעון ותודה ששמת לב לדימוי הקרשים .
      את התצלום אין באפשרותי להעלות. ראיתי אותו בבית הוריה של אלישבע.

  6. את בונה את השיר כמשולש שיושב על בסיס רחב (המוות) ובקודקודו דרך טוויסט בשיר נמצאת אלישבע, למעשה- התמונה של אלישבע.
    תמהיל של הרהורים, של עצב, ואף אירוניה (אבל תמיד אפשר לסמוך עליו)

  7. גליה אבן-חן

    מעולה! שיר הנצחה לא רק לאלישבע, למרות שהיא נתנה את ההשראה.

    • תודה רבה גליה שימחת אותי בביקור ובקריאה
      ושיהיה לכולנו שבוע טוב 🙂

  8. אביחי קמחי

    יפה וראוי
    המוות שזור בחיים בחוט ניסתר

  9. שיר חזק, אכן זרע הות טמון בנו כסוכן רדום
    היטבת לתאר אותו ריקי
    ואלישבע -איזו אבידה
    יהי זכרה ברוך

  10. רקפת זיו-לי

    שיר שיש בו כאב וסליחה.
    וטוב שיש על מי לסמוך…

  11. חזק ואמיתי ומדויק.

  12. אביחי קמחי

    לפעמים אני מוצא נחמה, בגלגול נשמות, בתחיית המתים ובעיקר בספירה איטית של ימי חיי

    • היי אביחי היקר והטוב נגעת בליבי בתגובתך הכנה ,גם אני יש נחמה בכך שלא הכל מתכלה ואובד

      • אביחי לחפש ולמצוא נחמה זה מעשה נעלה בעיני. אדם חייב תקווה ולוואי ותהיה לכולנו תקווה והתגשמותה לטובה 🙂

  13. מירי פליישר

    נפלא השיר ריקי יקרה תודה!

© כל הזכויות שמורות לריקי דסקל