בננות - בלוגים / גיורא פישר / ספרות, מקרא והסטוריה, הילכו שלושתם יחדיו? (1)
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

ספרות, מקרא והסטוריה, הילכו שלושתם יחדיו? (1)

שלום לכולם ושבוע טוב
לפניכם חלק ראשון  לעיבוד "אנטי אקדמי" (כלומר,ללשון בני אדם), של הרצאה שנתתי בבאר שבע בחוג למקרא ,זה הוא נסיון להסתכל בכתוב המקראי מנקודת מבטו של יוצר -כותב הבקיא גם במחקר האקדמי.
אחת השאלות המרתקות את הציבור היא האם יש אמת בסיפורי המקרא.
זו כמובן שאלה לא רצינית מאחר והמקרא מורכב מסוגות ספרותיות שונות שנכתבו על ידי אנשים שונים לאורך תקופה ארוכה ,ועברו תהליך מסובך של עריכה עד שהגיעו למצב שאנו מכירים.
רבים מהסיפורים המקראיים הם פרגמנטים שנערכו ביד אמן לכדי רצף סביר. ספור דוד ואביגיל (שמואל א' כ"ה) הוא אחד הסיפורים הבודדים "השלמים". לכן נוח לבדוק בעזרתו את מדת המהיימנות ההיסטורית של מי שכתב את ספורי דוד הקרובים זה לזה בסגנונם.
ניגשתי לבדיקת הסיפור מתוך נקודת מבט של יוצר. הגעתי (כך אני חושב) לכמה מסקנות מעניינות בדבר זהות הכותבים וזמנם.
כאמור, השמטתי מהפוסט הזה את הסממנים האקדמיים לטובת הקוראים בבלוג. לטובתם ,גם חילקתי את העבודה לכמה חלקים.
אני מניח שיהיו כמה השגות על "הכרזות" שאני מכריז.
כולם מוזמנים להאיר ולהעיר מתוך נסיונם וידיעותיהם.
כאמור, בהמשך אנסה לגלות את זהות הכותבים, ואת הקשר שלהם לרבים מהקוראים בבלוג.
אני מאחל לכם הנאה
גיורא

שמואל א כה

א וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל-יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶדאֶל- מִדְבַּר פָּארָן.  {פ}

ב וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל.  ג וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת-שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו (כָלִבִּי).  ד וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר  כִּי-גֹזֵז נָבָל אֶת-צֹאנוֹ.  ה וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל-נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם-לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם.  ו וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם.  ז וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר-לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא-נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל-יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל.  ח שְׁאַל אֶת-נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי-עַל-יוֹם טוֹב בָּנוּ תְּנָה-נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד.  ט וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל-נָבָל כְּכָל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ.  י וַיַּעַן נָבָל אֶת-עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן-יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו.  יא וְלָקַחְתִּי אֶת-לַחְמִי וְאֶת-מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה.  יב וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי-דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  יג וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת-חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת-חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם-דָּוִד אֶת-חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל-הַכֵּלִים.  יד וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר-אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר  הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת-אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם.  טו וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא-פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל-יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה.  טז חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם-לַיְלָה גַּם-יוֹמָם כָּל-יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן.  יז וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה-תַּעֲשִׂי כִּי-כָלְתָה הָרָעָה אֶל-אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל-בֵּיתוֹ וְהוּא בֶּן-בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו.  יח וַתְּמַהֵר אבוגיל (אֲבִיגַיִל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי-יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות (עֲשׂוּיוֹת) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל-הַחֲמֹרִים.  יט וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה.  כ וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל-הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹשׁ אֹתָם.  כא וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא-נִפְקַד מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב-לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה.  כב כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף  אִם-אַשְׁאִיר מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ עַד-הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר.  כג וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת-דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל-פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ.  כד וַתִּפֹּל עַל-רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי-אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר-נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.  כה אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת-נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ.  כו וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל-אֲדֹנִי רָעָה.  כז וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר-הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי.  כח שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ  כִּי עָשֹׂה-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי-מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא-תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ.  כט וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע.  ל וְהָיָה כִּי-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֶת-הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל-יִשְׂרָאֵל.  לא וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ-דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת-אֲמָתֶךָ.  {ס} לב וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל  בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי.  לג וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ  אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי.  לד וְאוּלָם חַי-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ  כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ ותבאתי (וַתָּבֹאת) לִקְרָאתִי כִּי אִם-נוֹתַר לְנָבָל עַד-אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר.  לה וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר-הֵבִיאָה לוֹ וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ.  לו וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל-נָבָל וְהִנֵּה-לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד-מְאֹד וְלֹא-הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד-אוֹר הַבֹּקֶר.  לז וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד-לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן.  לח וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-נָבָל וַיָּמֹת.  לט וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר רָב אֶת-רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת-עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהוָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה.  מ וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל-אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה.  מא וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי.  מב וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל-הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה.  מג וְאֶת-אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם-שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים.  {ס} מד וְשָׁאוּל נָתַן אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד  לְפַלְטִי בֶן-לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים

 

שמואל א כ"ה מביא את אחד מהסיפורים היפים והשלמים בספר שמואל. התמונה החיה שהמספר משרטט בפנינו הביאה רבים להניח שלפנינו מסמך אוטנטי שנכתב סמוך לזמן התרחשותו ומכאן שניתן לייחס לו תקפות היסטורית אמיתית.

אנסה  כאן לבחון  האם תיאור פלסטי ועשיר מעיד במשהו על מהימנות היסטורית?

מה הם האלמנטים ההיסטוריים התקופתיים שהפרק מספק?

מה היא מטרת חיבור הפרק , מה תפקיד העורך ביצירה המונחת לפנינו ומה הייתה מטרת שילובו של הפרק  בספר שמואל?

 

 

 

הרהורים על אמנות

 לפני עשרים אלף שנה, במערות אלטמירה שבספרד. צייר הצייר של שבט האדם הקדמון ציורי שוורים על קיר המערה. זהו אולי השריד הראשון למעשי אמנות של בני האדם שיש בידינו. קו ישיר עובר בין האמן הקדמון לבין אמני כל הדורות בכל התחומים.

מה הביא את האדם הקדמון לצייר את השור שעל קיר המערה?

הסיבה היא כנראה פסיכולוגית: דרך הציור הוא למד להתמודד עם פחדיו. השור מסוכן אך יש לצוד אותו כדי שיהיה מה להביא לרעבים. כשהשור נמצא על קיר המערה ניתן להתרגל למחיצתו כי הרי מדובר לא בשור ממש רק בתמונה שלו,  השור איתנו, 
אבל הפחד הלך.

העיסוק באמנות הוא מעין משחק סימולציה עם המציאות.

אנו עומדים מול מציאות מסוימת המתרחשת בנוכחותנו המיידית כאשר בינינו לבין אותה מציאות ניצבת חומה סמויה ושקופה כמו אותה חומה בלתי נראית החוצצת בין קהל הצופים בתיאטרון לבין גיבורי הדרמה שעל הבמה. כך אנו יכולים לשבת במקומותינו ולראות איך שם על הבמה, לאור הזרקורים לוקחת  מדיאה סכין בידה האחת , ידה השנייה אוחזת בילדיה , והנה מונפת הסכין…

איש בקהל לא יזעק ,איש לא יחוש לעזרה ובהישפך הדם איש לא יקרא לאמבולנס, הקהל מיטיב לדעת: זה "לא על באמת" ,זה רק "כאילו".

 

מהיכן נובע צורך זה באותה אמנות העוסקת בהדמיה, בסימולציה?

זו כנראה דרך שפיתחה האבולוציה הפסיכולוגית:  מעין טקס פנימי של הטהרות- קתארזיס,
 
אך בעיקר:
אנו זקוקים לחוויה האומנותית כי כאן ניתנת לנו הזדמנות לגעת בחיים ולמשש אותם מבלי שהחיים יוכלו לשלוח ידם ולגעת בנו בחזרה.

כשאנו רואים את מדיאה שוחטת את ילדיה בעקבות הבגידה הנוראה שבגד בה בעלה, אנו שואלים את עצמנו כיצד היינו אנחנו מגיבים . מדיאה ואברהם בסיפור עקדת יצחק מסמנים את הקצה של סולם הרגשות והמעשים, אבל  הצופה, הקורא או השומע ישאל את עצמו היכן הוא נמצא על אותה סקאלה, מה הוא  יהיה מסוגל לעשות כאשר יחווה את אותה חוויה, שהרי אם דוד  המלך הגדול עבר אותם אבני נגף שאת חלקם צלח ובחלקם כשל, יש סיכוי שגם הקורא יצטרך להתמודד בדברים דומים במהלך חייו.

האמן האמיתי ינסה תמיד להציג בפנינו דילמות אנושיות, כאלו שבמודע או שלא במודע נמצא את עצמנו בתוכם.

את ההיסטוריון יעניינו תהליכים המתרחשים על פני רצף של זמן. את הסופר יעניינו תהליכים  המתרחשים בנפשו של האדם.

הציפייה העיקרית מהיסטוריון היא שיספר את האמת, וזו משימה שלא קל להיסטוריון לעמוד בה, בייחוד בתקופות שבהן פעל ההיסטוריון תחת חסותם של שליט או של כנסייה.

האם סופר פרק כ"ה או פרק כ"ח לצורך המשל  היה היסטוריון, האם מישהו חשב שהסיפורים שרקח הם אמת לאמיתה? , האם אפשר להצביע על שליט או כנסיה שסופרנו פעל בחסותם?

 

11 תגובות

  1. למר גיורא,
    באמת הסכמתי עם כל מילה שכתבת – זה לרוחי. (זה לא תיד כך).
    לגבי שאלתך – הייתי כבר עונה, אך נדמה, עדיף לחכות להמשך.
    להקדים בכל זאת את המאוחר – לדעתי, סיפור דוד ואביגיל משקפים בהחלט מציאות. מבחינה זאת, רושם קורות העתים שהיה עד ראייה או על כל פנים קרוב לשעת המעשה רשם דברים כהוויתם – אך אולי צריך לקחת את דבריו עם גרגר של מלח, גם, כי הם תקפים במעגלים רחבים מהמקרה הפרטי. – ואני שמח ששלחת ידך במאמר "אקדמי", בנושא ראוי, כמדומה.

  2. גם אני ואנכי מחכים להמשך בכיף.

  3. הי גיורא
    סדרת השאלות בסוף מאמרך המעניין ומעורר התיאבון מזכירה לי את הסדרה "בועות" זוכר דבר כזה ? אי שם באייטיז או אולי לפני.
    מה שברור שבסיפור שלפנינו יש סקס שקרים והרבה דם ממש כמו בהסטוריה.

    אעקוב בסקרנות אחר ההשתלשלות .

    איך סיפור יכול להיות הסטורי כאשר אחד מגיבוריו נקרא "נבל" ? מדי ספרותי :)
    איך סיפור יכול להיות הסטורי כאשר האשה היא גם טוֹבַת-שֶׂכֶל וגם יפַת תֹּאַר ? מדי ספרותי :)

    • גיורא פישר

      כן ריקי, אני זוכר את "בועות". לא היית חייבת לגלות לציבור שהתכנית שודרה לפני הספירה.
      בהחלט שמת לב לחלק מהעניינים שאטפל בהם בהמשך.
      ניסיתי להראות (גם עם הפוט נוטס) שאפשר לכתוב משהו שיעמוד בקריטריונים מדעיים וגם יהיה בלשון בני אדם.
      המשך יבוא
      תודה.

      • גיורא
        זה לא לפני הספירה זה רק באלף שעבר :)
        בסך הכל דברה תורה בלשון בני אדם
        ומחכה להמשך דיבורך

  4. גיורא, קשה להתייחס עדיין שהרי זו מעין הקדמה, אבל התעכבתי על המשפט "דרך הציור הוא למד להתמודד עם פחדיו" – ולא משום שהוא מציין עובדה (ספק הוא), אלא בעיקר משום שהוא מתווה את נקודת המבט של הכותב.

    • לאמיר
      אתה צודק, זו "לא עובדה". אבל אני חושב שזו השערה טובה והיא מתבססת על ההנחה שטבע האדם לא עבר שינויים משמעותיים בעשרים אלף שנה שחלפו מאז.
      מדוע בחרו לצייר דווקא שוורים?
      בכל מקרה, אתה צודק הפתיח מלמד על נקודת המבט שלי.
      וכדי ליצור עניין ,ולהכריח אותך ואת הקוראים האחרים לקרא את הפרקים הבאים ,ארמוז שגם ,הבננות" ו"הליקון" יוזכרו בהמשך.

      • הכל כמובן בגדר השערה, והמחקר הסתייע במחקרים אנתרופולוגיים בני זמננו. ההשערה הרווחת היא שציורי המערות הם הדמיה של ציד, מעין מאגיה סימפתטית (כמו "גרימה" להורדת גשם על ידי שפיכת מים). השור (בניגוד לאריה המערות למשל) הוא המזון.
        בציור המפורסם מאלטמירה מופיעה בצד החיות גם דמות של ספק אדם ספק יצור מיתולוגי ותלי תלים של ויכוחים ניטשו עליה.
        איש כמובן אינו יכול להוכיח שהצייר לא צייר את החיות להנאתו, אבל ההקשר הפולחני מסתבר ביותר.

        • לאמיר
          מעניין מה שכתבת כאן מכיוון שנושא "ההנאה ממעשה האומנות" באמת יבוא אחר כך. אבל מה שכתבתי בקטע זה קרוב יותר למה שאתה הזכרת והוא ההקשר הפולחני של הציורים. שכן לפי מה שציינתי יש בציור השור על קירות המערה "סוג של מאגיה". הצייר (או אנשי השבט) ""מאלפים ןלומדים " את השור כששמים את בן דמותו על הקיר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר