בננות - בלוגים / גיורא פישר / השיר "שיר השירים" , תגובה לאמיר אור שהפכה להיות תודה ל"בננות"
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

השיר "שיר השירים" , תגובה לאמיר אור שהפכה להיות תודה ל"בננות"

 

 

שלום

הפוסט הזה התחיל כתגובה לדברי אמיר אור שכתב לי על השיר "רק אני" את הדברים הבאים:

יום הולדת שמח לטורך, גיורא. תרמת רבות וגם השיר הזה חד עין ורגש.


דבריו של אמיר על התרומה שלי הביאו לכתיבת התגובה  שהתארכה. לכן החלטתי לבסוף לפרסמה כפוסט עצמאי.


שבוע טוב לכולם.

 

 

לאמיר

תודה על הברכות. אני שמח שאני תורם משהו. התרומה שאני קבלתי מה"בננות" היא אדירה.  זה אולי המקום להסביר:

התחלתי לכתוב טיפין טיפין שנה אחרי הרעש. 
בשנה הראשונה כתבתי שלושה שירים ובשנה לאחר מכן עוד חמישה.  חשבתי שהשירים טובים מבחינה אומנותית והם זכו להערכה מצד ידידי. אבל חששתי שבאופן טבעי החברים מטעינים בשיר את היכרותם אתי וכמובן לנושא השכול יש אימפקט רגשי גדול שלא בהכרח קשור לאיכות הפואטית,

לכן, שמחתי על ההזדמנות לשלוח שישה שירים לסדנת הכתיבה היוקרתית של "הליקון". חיפשתי מישהו אובייקטיבי שיראה את השירים ולא אותי.

שמחתי מאד כשקיבלתי  את ההזמנה לראיון אתך. ידעתי שבין הנבחרים יהיה מיון אך לא היה לי אכפת אם אתקבל או לא כי ידעתי שהבחירה תהיה על פי קריטריונים שהם לא בהכרח פואטיים.

לא אשכח את פניך המופתעות והמבט שהחלפת עם הגברת שישבה לידך כשסיפרתי שבסך הכול כתבתי עד אז שמונה שירים.

 

לאחר חודש קיבלתי את המכתב שבו כתבת לי שכדאי לי לחכות ולראות לאן וכיצד תתפתח הכתיבה שלי.  הצעת לי לחזור ולהגיש מועמדות בשנה שלאחר מכן.

 

אין לך מושג כמה אני מודה לך על כך. זה היה הדבר הכי נכון לעשות. ידעתי זאת וכתבתי לך אז על כך מכתב תודה.

באותה תקופה הייתי עדיין הלוּם. הייתי זקוק לזמן להפשיר מהקיפאון ולהחליט לאט לאט לאן אני הולך.

 

האישור שקיבלתי מכם  תרם לי רבות מבחינת הביטחון העצמי. ככל שכתבתי יותר ונעזרתי בחברים טובים השתכללה הכתיבה , אך איתה באו יסורי המצפון: הנה אני "מרוויח" מאסוני. ובכלל "זו לא חוכמה" לכתוב על שכול ולעשות לקורא  קווצ' בבטן.

 

עברו עוד שנתיים והתחלתי לכתוב על נושאים אחרים.

 עם ההשתכללות  גיליתי שאני נהנה מהתהליך וזוכה להערכה.  חשבתי, מילא אני כותב "בזכות השכול" אבל גם להפיק הנאה מזה?

אחד מידידי הקרובים ביותר הראה את שירי למבקר ספרות חשוב. היו למבקר הערות (צריך עריכה!!!,כך הוא אמר) אבל פסק הדין של אותו מבקר מחמיר היה בסך הכול חיובי. כשאותו ידיד אמר ל :"ה' לקח (את מרום) וה' נתן (את השירה) ענה אותו מבקר ואמר: הוא היה משורר כבר קודם, אף אחד לא הפך בגלל השכול למשורר.

תשובה זו הרגיעה אותי קמעה, אך ייסורי המצפון עדיין נמשכו.

נתקלתי במקרה  בשיר של שחר מריו מרדכי. השיר מצא חן בעיני ורציתי לקרא שירים נוספים שלו. גילגלתי בגוגל וכך הגעתי ל"בננות".

באותה תקופה כבר קיבלתי "גושפנקה רשמית" כשהוצאת "עם עובד" קבלה את כתב היד של ספרי "אחרי זה". למרות שלא נאמר לי במפורש אני כמעט בטוח שההחלטה נבעה מטיבם של השירים הקשורים לשכול.

 

התהלכתי בהרגשה שהנה, אני ממשיך  ומרוויח מהשכול.

לכן שמחתי  לנצל את מטע ה "בננות" שלגבי רוב הקוראים והמגיבים בו הייתי שֵׁם לא מוכר,  לבדוק איך מתקבלים השירים "הרגילים" בלי שמטעינים אותם בביוגרפיה של הכותב ,ומעניקים לשירים במודע או שלא במודע נקודות בחסד ולא בזכות.

לשמחתי הרבה, השירים התקבלו כאן יפה מאד. גם אם אני מקזז מהתגובות את הפרגון ההדדי והחברי אני חש בברור את ההערכה לכתיבתי.

על כך אני מודה ליוצרי ה"בננות" ולכל הקוראים המגיבים.

 

גיורא

 

 

 

 

שיר השירים
      
             
          
                                         

מֵעַז יָצָא מָתֹק

וְאֵיךְ לֹא אֵחָנֵק

מֵהַדְּבַשׁ הַזֶּה?

 

אֵיךְ אֵחָם מֵהָאֵשׁ

בֹּוֹכֶה אֶת הַשְּׂרֵפָה,

אֵיךְ אֲחַלֶּה פְּנֵי חָדָשׁ

וְלִבִּי יוֹצֵא לַיָּשָׁן,

אֵיכָה אָשִׁיר אֶת הַשִּׁיר

רוֹדֶה מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

35 תגובות

  1. זהו פוסט מקסים, מלא תקווה. תודה גיאורא.

  2. גיורא, אתה מפתיע לטובה, כל פעם מחדש, ביכולת שלך לכתוב בכנות. בהצלחה עם כל שיר שלך שפותח את הלב ומהדהד גם במחשבות.

    • גיורא פישר

      לתמי
      תודה על הכל ובמיוחד על ההערה שהשירים לפעמים מהדהדים גם במחשבות. השיר הבא שאפרסם יהיה ב"זוטא" והוא מדבר בדיוק על זה.

  3. גיורא, מזל טוב וברכת בהצלחה גם מכאן ולהבא.

    כפי שאתה ודאי יודע, אני שמח להכיר אותך ואת שיריך. מקווה שבקרוב תתווסף להכרות זו גם הכרות מזן נוכח יותר… חן.

  4. תודה וחיבוק לך גיורא. היה מעניין ונעים לקרוא על התהליך שמאחורי השירים, ככה בגובה העיניים והלב.

  5. רות בלומרט

    במסלול המתפתל בחודשים האחרונים, היו שיריך מיוחדים ברעננות ובכנות, וכן, הם שירה ממש. הצד היפה לא פחות הוא האמפתיה שבה כתבת כל מילה בתגובות לכותבים אליך ולאחרים. נותר להעריץ את אופייך ולאחל לך הצלחה ב"הולדת ספר השירים" שחלקים ממנו שהצגת כאן, מבטיחים כי מעז יצא מתוק. והעיקר, שתמשיך.נראה לי שנתקבתה סביבך רשת חברים של ממש. אשריך.וברכות לשמחות עתידיות.

    • גיורא פישר

      לרות
      כתבת לי כל כך יפה. אני מודה למטע ה"בננות" שבזכותו נחשפתי לכתיבתך ולעזרתך.
      תודה, לחיי חברות ארוכת ימים
      ושמחות.
      שלך
      גיורא

  6. אני אחת ממי שקראו את שיריך בלי לדעת דבר על הרקע שמתוכו החלה כתיבתם, ובהחלט מצאתי בהם עניין לפני שידעתי. מצאתי שהם מאד עזי-הבעה ונוגעים ללב, מהודקים אבל מכילים בתוכם הרבה, ובדרך כלל גם מפתיעים מאד. ובעקבות מה שאמר המבקר ההוא גם אני חושבת, שבא בהם לידי ביטוי מה שמן הסתם היה שם כבר גם לפני כן.

    • גיורא פישר

      לעדה
      תודה רבה רבה על המילים האלה. רק בשביל לקרא אותן אני שמח שכתבתי את הפוסט הזה.

  7. מירי פליישר

    גיורא יקר
    כבר כתבתי שאני אוהבת את שיריך ואת אישיותך הכנה
    אל תחמיר עם עצמך
    תן לעצמך לכתוב על השכול כמה שרק תזדקק.כולנו כאן בארץ או בעם הזה שכולים . השכול הוא נר התמיד שלנו.
    אבל כשתחפוץ לכתוב על שירת הציפורים ויפי הפריחה,עשה זאת ללא אשם.
    כבר נאמר שכשאנחנו מאבדים מישהו יקר , אנחנו מטמיעים מעט ממנו בתוכנו.הופכים לנציגו עלי אדמות . גם.

    • גיורא פישר

      למירי
      תודה. אני כבר לא מחמיר עם עצמי. היחס שזכו להם שירי ב"בננות" עזר לי.
      אבל צר לי,אני כבר לא יכול להסתכל על הטבע כמו שהסתכלתי פעם ולשמוע את רינת הצפרים ולשמוע שירה. אני כבר שומע משהו אחר, ואולי דוקא הדברים שאני רואה ושומע הם האמיתיים.
      כתבתי על זה כמה שירים. אולי אפרסם אותם כאן בעתיד.

  8. גיורא היקר,
    תוכל לומר לעצמך בהגינות מוחלטת שהרגע שבו התחלת לכתוב על נושאים אחרים הוא הרגע שבו באמת הפכת את הכתיבה לייעוד.

    ברגע ההוא יכולת לפנות שוב, אבל נמצאה לך דרכך בכל מקרה :)

    השיר, שמבטא את האשמה שדיברת עליה, הוא בעצם תלוי הקשר לגמרי (לולא סיפרת לא היינו מבינים את המשל מתוך השיר לבדו).

    נדמה לי שצ"ל 'אחַם' וכן 'רודה מגוויית האריה' (דיוק שגם משמוע נוסף בצידו = את השיר רדיתי מגוויית האריה).

    • גיורא פישר

      לאמיר
      תודה.
      אכן ,השיר הזה הוא תלוי הקשר, בדרך כלל אני מקפיד שלא לכתוב בצורה כזו. ובאמת,הגרסאות הראשונות (עשרות) ניסו לעקוף את המכשלה הזו. לבסוף החלטתי שמספיק לעשות מעקפים והרשיתי לעצמי לכתוב את האמת של השיר גם אם היא מצמצמת את יכולת השרדותו מחוץ לספר שם השיר ברור מהקשרו.
      בקשר למילה אחום ניסיתי למצא צורה שתשמע עתיקה. אמשיך ואבדוק. ובקשר לתיקון השני, אתקן.
      תודה
      גיורא

      • גיורא פישר

        לאמיר
        בדקתי בקונקורדנציה ובאמת נראה שהצורה שהצעת "אֵחָם" היא הנכונה. לעומת זאת בכל הדוגמאות שמביא אבן שושן אנו מוצאים "לרדות את".
        תודה

        • לרדות את הדבש מן האריה, אבל לא את האריה…

          • גיורא פישר

            תודה
            אתקן.

          • הסתקרנתי והלכתי לבדוק במהדורת אבן שושן שיש לי בבית – ונראה לי שיש איזה היסוס בשימוש בפועל הזה, ויותר מדרך אפשרית אחת. אמנם במקור רדו את הדבש מן האריה, אבל אבן שושן מביא גם דוגמה על מי שהולך "לרדות את כוורתו", ואפילו יש שם דוגמה לכוורת שרודה את עצמה :)

          • גיורא פישר

            לעדה תודה
            הצרוף "לרדות את" היה לי כל כך ברור ש בעת כתיבת השיר ולכן לא בדקתי אותו. בדיקה באבן שושן אכן מאשרת את האפשרויות השונות של הקריאה. אבל עכשיו, החלטתי לחזור ולבדוק במקום שצריך לבדוק והוא בשופטים פרק ו' ומצאתי שיש צדק בדבריו של אמיר: "..ולא הגיד להם כי מגוית האריה רדה הדבש" (9)

          • עדה, זהו פועל יוצא, אבל הוא מתייחס לחומר ולא לבית הקיבול. רודים (במובן של לארות) דומה ל'מוציאים': את הדבש (או הלחם) מתוך בית הקיבול שלו (כוורת, אריה, תנור, טבון)

          • כן, כשאתה מציין את שני המשלימים – גם את מה שאתה מוציא, וגם את בית הקיבול שמתוכו אתה מוציא, השימוש ב"את X מתוך Y " מתבקש, על פי הדגם המקראי. אלא שכשאתה מזכיר רק אחד מהם (כמו גם בשיר של גיורא), זה פחות ברור (למשל הדוגמה מאבן שושן, מבבא מציעא, "ההולך… לרדות את כוורתו"). אני מניחה שהשפה מהססת כאן, אולי גם מפני שהפועל אינו מאד נפוץ.
            מכל מקום אני רואה שגיורא שינה את גירסתו בהתאם להמלצתך ובהתאם למקור התנכ"י, כך שהבעיה נפתרה.

          • צודקת. לא הכרתי את השימוש הזה שאת מצטטת מאבן שושן.

  9. אהוד פדרמן

    גיורא יקירי, עד לפני כחודשיים לא ידעתי כלל שהינך אב שכול והתיחסותי לכתיבתך היתה ענינית לחלוטין. גם עכשיו כשאני יודע – אני מבטיח לא לעשות לך הנחות בענין הכתיבה.
    אשר לתחושה של 'ניצול השכול' – זה כל כך אנושי להרגיש כך, כפי שבודאי כל חיוך או תחושת שמחה שלך, מלווים ברגשות אשם. כדי להקל על עצמך, תחשוב שהכתיבה עבורך היא כמו קרש הצלה לטובע ואתה נעזר בה כדי לשרוד. אני רואה בכתיבתך גם גל-עד מכובד ויפה לבנך .

    סליחה אם נכנסתי לך בעצמות, אך הכנות והישירות שלך נגעו בלבי

    אהוד

    • גיורא פישר

      לאהוד
      תודה.
      זה בסדר גמור, לא צריך ללכת סביבי כמו על ביצים.
      ובקשר לשירים. כמו שכתבתי בפוסט ,הכוונה הייתה לבדוק איך עומדים השירים "הרגילים". רציתי לבנות לעצמי פה פרסונה שצל השכול לא יאיר אותה. אמרתי לעצמי שאם השירים "הרגילים" יזכו להערכה זה סימן שלא מהשכול ירשתי את שירי.

      למען האמת, הסיבה המרכזית שהביאה אותי לחפש "אישורים" לכתיבתי נבעו מהתפיסה שהבעת כאן והביאה לי את הקריזה (הנה, אתה רואה אני יכול להתרגז,אז מה?) שהכתיבה היא כתיבה טרפויטית "ואני נאחז בה כדי לא לטבוע".
      אז זהו, ממש לא.
      לא טבעתי אז וגם ולא נאחזתי בשירה. התחלתי לכתוב באמת רק שנתיים אחרי. היו אלה שנתיים מכוננות בשביל לקבוע איזה סוג של חיים אני ומשפחתי ננהל "אחרי זה".

      אתה בודאי יודע ,שאי אפשר לסמוך על השירה שהיא תופיע מתי שאתה רוצה.
      אני נהנה מהכתיבה ,ובודאי שיש משהו טרפויטי בהנאה שביצירה ,אבל אני מקווה שהכתיבה שלי לא נראית ככתיבה טרפויטית.

      אתה צודק שבתחילה היה לי רצון להנציח את מרום. אמרתי לעצמי שאני חייב לכתוב שירים שאנשים יקראו ויאמרו: רק ילד נהדר כל כך יכול לגרום לאביו לכתוב שירים יפים כל כך.

      כמו שכתבתי בהזדמנות אחרת. אני לא מתכוון לפרסם עוד מהשירים האלה עד צאת הספר.
      תודה רבה על המילים החמות
      גיורא

      • אהוד פדרמן

        גיורא יקירי, אני מאמין בענין התרפויטי של הכתיבה או העיסוק באומנות בכלל ולא רק בהקשר של שכול. בביקורי האחרון בלונדון ראיתי תערוכה של ציירת שהיתה להבדיל אלפי הבדלות, חולת נפש . המחלה היתה רדומה שנים רבות ופרצה החוצה לפני כעשר שנים. הציירת שנכנסה ויצאה בשערי מוסדות אישפוז סגורים ופתוחים ניהלה במשך אותן עשר שנים יומן ציורים בעשרות דפדפות. ציור ליום, מתוארך וממוספר. לדעתה, היה לעיסוק האובססיבי בציור תפקיד חשוב בהחלמתה.
        חוץ מזה אשתי עוסקת בתרפיה באומנות (ספציפית בתנועה) הן בצד המחקרי והן בצד הטיפולי ואני עוקב מהצד אחר הצלחות טיפוליות מפתיעות שיש לה.
        כמי שהתחיל לכתוב שירה לפני עשר שנים בלבד, אני יכול להעיד על עצמי שהכתיבה 'ילדה' אותי מחדש ונתנה לי דרייב לחיים – עד כדי כך שאני יכול להגדיר את העשור האחרון כמספק ביותר בחיי עד כה. וגם זה איזה סוג של ריפוי .

        • גיורא פישר

          שלום אהוד
          אין עוררין על כך שלריפוי בעיסוק או ריפוי דרך אומנות יש כוח טרפויטי גדול.
          השאלה היא אם מה שמקבלים בסופו של דבר הוא מעשה אומנות שיכול לעמוד בכוחות עצמו.
          בדרך כלל לא.
          כתיבה כזו בדרך כלל מזכירה כתיבה של נערים ונערות בני שש עשרה "השופכים" את ליבם על הדף. לא חשוב עד כמה יהיו הדברים המתוארים מזעזעים, כתיבה כזו לא תזיז אפילו נים אצל הקורא שאינו קרוב משפחה.

          כתיבה "לא טרפויטית" היא כתיבה המשתמשת באותם חומרים לאחר שֶׁעֻבְּדּוּ מבחינה רגשית . היכולת להסתכל מן הצד אבל לתת לקורא להרגיש שהיוצר נמצא עכשיו, וסוחב אתו את הקורא ללב המאפליה (או השמחה) -זה מעשה האומנות האמיתי, לדעתי.

          אמרו את זה קודם לפני, לא משנה..

          • אהוד פדרמן

            אנחנו נשאבים לתוך דיון מענין. המושג, 'מעשה אמנות שיכול לעמוד בפני עצמו' הוא קצת ערטילאי בעיני. כי מי קובע את ענין העמידה ? וועדות לענין פרסים ? מבקרי אומנות ? כוחות השוק ? הרייטינג ?

            המחשבה שלי היא שמה שקובע את העמידה הם הזמן והמקום. מה שהוא מעשה אמנות אמיתי – סופו לצוף על פני חיי התרבות אי שם ואי אז. לעתים זה קורה במקום אחר ממקום חייו של האמן ולעיתים אחרי שהאמן כבר נמצא בעולמות אחרים. למעשה האומנות יש התנהלות חיים משלו שאינו קשור לטעם ואופנה מתחלפים ולעיתים גם אין נביא בעירו.

            אני מסכים איתך שסביר ש'מעמדך' כאב שכול
            פתח לך דלת בהוצאת ספרים מכובדת, אך הענין הזה לא יהפוך אותך למשורר טוב יותר או פחות ממה שאתה. וכל עוד אתה מבין זאת, ונראה שאתה מבין היטב – אין בכך כל רע. הוצאות ספרים מתנהלות כעסק מסחרי לכל עניין ודבר ואם להיות ציני אפשר לומר ש'הרייטינג' של השכול עדיין גבוה בארצנו – אם כי נראה לי שהוא נמצא מעבר לשיאו.
            ואסיים בהקדשה שכתבתי בפתח קובץ שירים שנקרא שיבוט מילים עתיקות שהגשתי כחלק מעבודת גמר למשורר מאיר ויזלטיר במסגרת תכנית המסטר שעשיתי בכתיבה יוצרת :

            'לאבי שלעולם לא יֵדַע
            במותו נולדה השירה הזאת'

          • שלום אהוד

            כשכתבתי "עומד בפני עצמו" התכוונתי שהיצירה לא זקוקה להנחות או להכרות אישית עם הקורא שבאופן טבעי מטעין את היצירה במה שאין בה. הקריטריון לבדיקת איכותה של היצירה לא קשור למה היא תרמה לכותב (טרטפויטי) אלא מה היא תרמה לקורא.

            ובקשר לשכול "כפותח דלתות" לא הובנתי כנראה.

            ה"שכול" לא פותח דלתות של אף הוצאה ציבורית ,ונושא של רווח בודאי לא נלקח בחשבון,מה עוד שהוצאת "עם עובד" היא בין הבודדות שלא גובות כסף מהמשורר.

            אתה בודאי יודע שספרי שירה כמעט ולא נמכרים. לשכול יש אולי "רייטינג" אצל הציבור בימי הזכרון, אבל קשה לי לראות מישהו שבאופן וולונטרי ירכוש לעצמו ספר שירה המוקדש לשכול. זו הסיבה שהחלטתי שהספר יכלול גם שירים "רגילים".

            אני בטוח שכל אחד מהקוראים נתקל ביצירות של הורים שכולים הבוחרים בדרך כלל להנציח את זכר יקירהם בכתיבת שירה. השירה נתפסת כמדיום נשגב ולכן היא ראויה להנציח את האהוב.

            נתקלת בודאי בהרבה יצירות כאלה ואתה יודע שהן בדרך כלל לא מזיזות למי שקורא אותן ולא שייך לחוג המכרים הרואה לפני עיניו את הגיבור.

            אני התכוונתי לכך (סליחה על מה שיכול להתפס כיהירות) שלא היה לי ספק בקשר לטיבם האומנותי של השירים הקשורים לשכול. מה שהטריד אותי מבחינה רגשית הייתה השאלה האם גם השירים "הרגילים" עומדים במבחן האומנותי. זו הסיבה שבחרתי להציג רק אותם בבננות. זו הייתה מעין דרך להראות לעצמי שאם יש בי מידה של כשרון הוא לא נובע רק מהשכול.

            מה שכתבת על השירים ומות אביך הוא יפה מאד.
            יש לי גרסה משלי לאותו רעיון.
            לאחר שאני גומר לכתוב שיר אני מראה אותו לחברי ולחברותי המורים. בעיקר המורות לספרות שהיו המורות והמחנכות של מרום שהרחיב בגרות בספרות. אנחנו מדברים על השירים ,מבינים את הסיטואציה המקברית ומסיימים כל שיחה (בעיקר כשיוצא שיר יפה) ב"כוס אוחתו"

            שלך

            גיורא

  10. גיורא, זה הזמן להודות גם לך. הבלוג שלך דינמי, מחכים ומרגש.
    תמשיך.

    • גיורא פישר

      לשחר מריו
      תודה על שבזכותך התגלגלתי לכאן.
      לצערי הרב, החומר המיועד והראוי לפרסום כאן בבלוג הולך ואוזל.
      אבל אמשיך לקרא ולהגיב
      שלך
      גיורא

  11. הי גיורא, מאוד נהנית מכתיבתך ויכולה לספר כקוראת שאיננה נמנית על מעגל מכיריך, שהשירים נכנסים ללב ואינם יוצרים סחיטה רגשית, אלא פשוט יפים ומעוררים לחשיבה. ושומעת בשיר שהבאת את התלבטותך זו שעליה כתבת כאן בפוסט, ולכך מאוד מתחברת. דווקא בצעירותי הייתי כותבת אף אני (בקריאה בוגרת של היום אין בהם הרבה חוץ מיכולת ביטוי בלתי נגמרת לתחושות של צער ועצב שאינם לגילה של הכותבת), לימים החלטתי עם עצמי שאם אין לי משהו שמח לכתוב אזי לא אכתוב כלל, ובזכות החלטה הזו אינני כותבת כמעט שירים, אבל תמיד עסוקה לחפש ולראות את שמחת החיים בכל. משוררת לא יצאתי מההחלטה הזו, אבל אדם יותר שמח כן. מקווה עבורך ששמחתך על לידתם של השירים היא השמחה שנחלת אתה לחייך.

    • לסיגל
      תודה על הדברים מחממי הלב.
      לצערי הרב אני לא כל כך מצליח לחפש את הדברים היפים. ראי בשיר "העולם יפה"
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10415&blogID=236

      בחרתי במכוון לא להביא ל"בננות" שירים הלקוחים באופן ישיר מעולם השכול. "יצאתי מהארון" רק ביום הזכרון ואין לי כוונה להרבות בפרסום שירים אלה כאן.
      שלך
      גיורא

      • מותר לענות לך במילים מתוך האמונה שלי?:))

        שמחה ויופי הם בית
        פתוח, לכל אדם שרוצה לחזור.
        לעולם לא צפוף בו,
        יש מקום לכולם.
        בנ.צ ומראה מקום אין צורך
        כי את הדרך הביתה
        מי לא ידע?
        ושביל יוצא ממנו עם עליות
        וירידות
        יש מקומות, בהם בכלל
        לא רוצים להיות.
        אבל תמיד הוא שם הבית,
        מלא שמחה ואור
        בתוך הים הזה
        הוא מגדלור.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר