בננות - בלוגים / / קפה שחור
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

קפה שחור

שלום לכולם

 

אני חושב שיעל סיכמה יפה בפוסט האחרון שלה את הבעייתיות ואת האפשרויות שבפרסום באינטרנט.

נדמה לי שאחת הבעיות בבלוג שקוממו מספר קוראים אנונימיים קשורה לנושא התגובות ההדדיות בין היוצרים.

יש להודות, נכנסנו (הכותבים) לסוג של תסבוכת: אין דבר יותר מחמם לב מאשר תגובה מיידית ואוהדת למה שכתבת. גם פרסום בכתב עת מפורסם לא ישווה להרגשה הטובה הזאת המוזרקת ישר לוריד.

אני חושב שלגבַּי לפחות מדובר בסוג של התמכרות.

אני מאד אוהב לקרא את התגובות ,אבל גיליתי שבאותה עת אני מסתכל בבעתה ברשימת הפרסומים היומיים, ובמקום ליהנות (או לסבול) ממה שאני קורא, אני חושב על "שיעורי הבית" –כלומר, על התגובה שאני חייב לכתוב.

לכן , אני מבקש להודיע לכולם שאיני מתכוון להגיב באופן אישי לכל פוסט ספרותי שאני קורא ואני משחרר אתכם מהצורך לכתוב אצלי.

אני לא סוגר את האפשרות להגיב. כל אחד מוזמן לכתוב ולהגיב.

ביקורת והצעות לשיפור נשמעות אצלי ברצון רב.

רק רציתי שתרגישו משוחררים , תקראו בנחת את מילותַי, ותורידו את נושא התגובות אצלי מרשימת המטלות היומיות.

אשמח לקבל תגובות מאותם עשרות רבות מאד הפוקדים את הפרסומים ונשארים בצל.

 

מה שכתבתי מחייב  אותי בלבד.

 

וגם זה עד שהקריז יגיע.

 

הנה שיר בֵּיתִי קטן שכתבתי משכבר.

הוא נראה כאילו נכתב למען "הבננות".

אמשיך לקרא ולראות בשקיקה את כל מה שאתם יוצרים.

שלכם

גיורא

 

 

 

קפה שחור

 

עַכְשָׁיו סְעָרָה בַּכּוֹס,

קָשֶׁה לִרְאוֹת מַה קּוֹרֶה.

מַטַּח הַנּוֹזְלִים הַבָּחוּשׁ

רוֹגֵשׁ שְׁחוֹרוֹת.

צָרִיךְ סַבְלָנוּת (אֲנַחְנוּ רְגִילִים)-

עוֹד דַּקָּה, הַכָּל יֵרָגַע

וְיִשְׁקַע לַתַּחְתִּית.

 

אַחַר כָּךְ נִלְגֹּם בִּמְתִינוּת

מַיִם עֲכוּרִים.

 

34 תגובות

  1. גיורא, אני חייב להגיב. מה לעשות, מתנצל. השיר יפה מאוד ואני אוהב גם את הפואנטה הלא משמחת בקצהו, בסופו, ועוד יותר אני אוהב את ההקשר שלתוכו שתלת את השיר. רני.

    • לרני:
      תודה,סיפקת לי את המנה של היום לוריד.

      שלא יהיו אי הבנות. אני מת על תגובות מכל הסוגים. פשוט אני לא רוצה שזה יהפוך לסוג של עבודה.לא לכם ולא לי.
      בא לכם לכתוב או לשרבט משהו -לא יהיה שמח ממני.

  2. (((:
    יפה אמרת, גיורא.

    • יפה מטפורת הקפה השחור העומדת במרכז שירך .היא אקטואלית היות והיא מנקזת לתוכה הרבה משמעויות יום יפה, גיורא, קפה שחור אגב גם מעורר
      ולגבי חובת התגובות, הרי שהיא מופרכת מיסודה. מגיבים למה שאוהבים למה שנוגע בך ולא מתוך כפיה, מי שעושה זאת- עושה שקר בנפשו. אמנות אינה סוג של פנקסנות צרה ,אולי אני נאיבית ומוטב שכך

      • שמחה שחזרת. אמרת דברי טעם, אבל מחוסר תגובה אנחנו סובלים רוב הזמן כיוצרים. לכן נעים לשמוע מילת ביקורת או התייחסות חיובית, רעיון שצץ לפתע כיוון שהם קרקע פורה להמשך. האדם הוא חיה חברותית.והחברה של כותב היא קוראים וכותבים מכל סוג.
        המשך לכתוב.

      • לחנה שבוע טוב
        העניין הוא שאם אתה לא מגיב ,גם זה סוג של עלבון.זה מאד מסובך העניין הזה. אני כבר מרגיש רגשי אשמה.
        אני רק רוצה שתדעו שאני קורא ובוחן הכל ונהנה עכשיו הרבה יותר מהיצירות שאני נתקל בהן.
        יש לך ד"ש מאורית שיף.

    • תודה סמדר
      קל להגיד אך קשה לבצע. אני כבר שומע את אמי זכרונה לברכה מסתכלת עלי מלמעלה ואומרת לי: לא יפה גיורא, אתה רוצה שיגיבו אצלך ולא מוכן להשקיע אצל חבריך? ככה לא מתנהגים!! זה לא החינוך שאנחנו נתנו לך.
      אתה רוצה שאני אגיב במקומך?
      אתה רוצה שארד את כל הדרך למטה כדי שתלמד להיות בן אדם?

  3. הוי גיורא
    אוי גיורא
    הקפה שלך טעים
    המחשבות שלך רחניות
    והיחסים שאתםה מביא לבלוג
    רעננים
    דשא רך, מי שבא לו שיבוא לשוח בדשא שלי
    אני באה…
    כי באמת החברה נעימה
    להתראות טובה

  4. גיורא!
    יודע מה אני חושב כעת, שבאופן הפוך על הפוך – רק תקבל יותר תגובות. כי נדמה לי שאנשים הכי אוהבים להגיב כשהם חשים שהמעשה נובע מרצונם החופשי, כמו בכל דבר.
    והשיר שלך, איך לומר, לא משמח את הלב, אבל איכשהו כן עושה לי חשק לשתות קפה שחור, איך זה ייתכן? מסתבר שהעובדה שהמים עכורים לא שוללת את היותם טעימים… מממ.
    אני אוהב את השירים שלך שנדמה לי כי לא פעם הם עומדים בפני עצמם ומשמשים כאפשרויות אלגוריה שונות גם יחד. חן.

    • לחן, תודה.
      אני לא חושב שזה ימעיט או יעלה את מפלס התגובות. בכל מקרה,לא לכך התכוון המשורר.

      אתן לך כדוגמא את השיר האחרון שפרסמת: אם הייתי צריך להגיב עליו,הייתי קורא אותו בחוסר סבלנות ומחפש משהו מחוכם להגיב. (אני מתנצל, רק אני כך וזה לא מעיד על אף אחד אחר).עכשיו, חזרתי וקראתי את השיר שלך כמה וכמה פעמים. כמו שאני עושה אצל כל המשוררים שאני אוהב בלי שחרב התגובה מונח על צווארי.

      דרך אגב, אם הוריך היו כותבים את השיר ,אתה חושב שהיה יוצא להם שיר כזה מפויס ומתוק?
      בעצם, אתה לא יכול לענות לי ,כי אתה עדיין לא "בצד הזה של החיים".
      שלך
      גיורא

      • גיורא שבוע טוב,

        קודם על תודה על המחמאה המשתמעת. אני מסכים איתך, בסופו של חשבון לא התגובה חשובה, אלא הקריאה המשמעותית בשיר מתוך רוחב הדעת הראוי.
        אולי ראוי להתייחס לתגובות כמעגל משני בחשיבותו, המעגל הראשון הוא עצם החשיפה של היצירה דרך המדיום הזה. תגובה מעידה עבורנו שמישהו קרא ואהב/לא אהב. אבל לא תמיד מקבלים את הסיפוק מייד… עכ"פ, כל אחד ורצונותיו שלו.

        ונכון, טרם עברתי לצד ההוא של החיים. אבל בכל זאת אני יכול לשער די בביטחון שלו הוריי היו כותבים את השיר, הם היו כותבים אותו באהבה ומחוייבות שאיני מגרד את קצה ציפורניה… חן.
        שלך
        חן

        • לחן
          אין לי ספק באהבה ובמסירות. אך הנטל ,האחריות ורגשי האשמה ההוריים -זר (אפילו זה האח) לא יבין.
          בשיר שלך יש אהבה ,קבלה ,השלמה.
          אבל לא מצאתי כאב.
          לכן קשה לי להאמין שאם הוריך היו משוררים הם היו כותבים אותו כך.

          • טוב גיורא, את זה אני מניח אתה יודע פי אינסוף יותר ממני, ולו בשל העובדה שלי יש אפס ניסיון בזה.
            לא יודע, אני מאוד מקווה שאוכל להיות כמה שיותר בהשלמה מול ילדיי, לכשיבואו…
            אבל יש גם יש כאב מול אחי, רק שחלק מן היופי בשיר (לפעמים, לא תמיד), הוא שהוא מקום כזה שבו הכאב איננו.
            אני מקווה שהשירה תהיה מקום נהדר גם עבור ילדיי.

  5. גיורא, היטבת לתאר את מצב המכורים לתגובות נעימות והרי כולנו בסופו של דבר מכורים לאהבה ולתשומת לב ומוכנים לתת קצת לאחרים ואפילו לזייף רק כדי לקבל מילים טובות .

    וקפה כמוהו כשאר הסמים, מוכר לנו אשליה של ריגוש כשבסוף נשארים עם מים עכורים

    • לאהוד

      זה בדיוק העניין. אני מרגיש מכור וזה לא מוצא חן בעיני.
      אגלה לך בסוד: מאחר ואני מרובה חברים (הרבה מורים ותלמידים, זו לא חוכמה)יש לי רשימת תפוצה גדולה מאד של אנשים הקוראים את שירי ומגיבים. למדתי מהם המון.
      עם הזמן שמתי לב שהם מתעייפים בתגובותיהם (עכשיו אני מבין) וגם אני כבר לא זקוק לאותו אישור כמו שהייתי זקוק לו בתחילת דרכי.
      והנה כאן , ב"בננות" מתחיל אותו מעגל שחשבתי שנגמלתי ממנו ,אלא שעכשיו אין ארוחות חינם. אני צריך להגיב כי אחרת זה לא הוגן.

      אני מודה ליוצרי הבלוג ולכותבים ומגיבים מעמקי נשמתי. הבלוג הזה סיפק לי צורך חשוב ביותר שבודאי אספר עליו בהמשך ,משהו שדבר אחר לא היה יכול לתת לי.
      אבל עכשיו אני מבין שהתמכרתי שנית לתגובות. והקריאה בבלוגים של אחרים הפכה להיות "מטלה" במקום תענוג.
      לכן החלטתי שלא אגיב לפרסומים ספרותיים כדי שאוכל להנות מהשפע שמוצע כאן בלי לדאוג לאספקטים החברתיים.
      בתודה לכולם
      ממני היוצא בגיל 58 לטפס על מצוקי אילת עם תלמידי י"ב ולא בטוח בכלל שאחזור משם.

  6. האמנם תוכל לוותר? ולא תרצה לדעת מה דעתנו על כוס הקפה שהכנת? וטעם הרקיק בצד? ולא אוסיף דבר.

  7. נהדר, חייכתי למרות שעצוב כשחושבים על ההקבלה לבלוגייה או לחיים בכלל .
    לפעמים זה קורה דווקא כמרק, ואז רצוי לבחוש כי הדברים הטובים, למטה.
    (:

    • גיורא,אין בעניין הזה ויתורים ופשרות.כתיבה היא תהליך ארוך וחסוי,
      והפרסום – נדיר ובא לסמן את סופו של התהליך.גם תהיך ההתחבטות הוא פנימי.חשיפת טקסטים גבוליים ובקשת חוות דעת פומבית אינה פתרון.אני קורא כאן עשרות טקסטים שברי לגמריי
      שתהליך הכתיבה שלהם אפילו לא התחיל,שלא לומר – נגמר.האינטרנט הוא חדש,חוקי הכתיבה,תהליכי האינטרוספקציה והאינטרובסיה – עתיקים ולא באמת ניתן לעקוף אותם,משום שהאדם נשאר כמו פעם.ואלה שממהרים לפרסם – ממילא כתיבתם אינה מעלה וואינה מורידה.קרא את דבריה של לאה איני בבלוג של יעל ישראל.היא לכדה את הפרפר החמקמק של הויכוח כולו.תודה וסלח על ההטרדה הוזרת.

      • לשעיניו כהו

        אין לי אתך ויכוח.

        הפרסום -גם באינטרנט צריך להיות כשהיוצר חושב שהיצירה הבשילה ולא כשהיא חצי אפויה או אפילו תשעים ותשעה אחוז אפויה.

        לפני שאני מפרסם אני מראה את מה שכתבתי למספר קטן של חברים שהם מהשורה הראשונה של הכותבים ,וגם לכאלה שהם "סתם" אנשים אינטיליגנטיים.(לעתים הערותיהם מחכימות יותר מאלו של המומחים).

        כשאני מציע לקוראי להעיר את הערותיהם אני יוצא מתוך הנחה שלעתים יש נקודת חולשה שמישהו הבחין בה או יש דרך לשפר את היצירה במשהו.היא גם מעידה שלצערי, אני מודע לכך שלא כל החוכמה ניתנה בידי (למרות שיש לי גם רגעים שאני חושב שאני החכם באדם, אתה בודאי מכיר את ההרגשה) ושיש לי מה ללמוד מאחרים.

        אני מכיר יוצרים גדולים (מכל תחומי האומנות) שממשיכים ומתקנים את יצירותיהם גם לאחר שהודפסו או נוגנו באולמות הקונצרטים. בתור בקי בתולדות האומנות אני בטוח שאתה מכיר דוגמאות כאלה.

        אנימשוכנע שאת בטהובן(להבדיל אלפי הבדלות) לא היית דן ברותחין על תיקונים שערך ביצירותיו גם לאחר פרסומן.
        כמו שכתבתי לך פעם ,אני מרשה לעצמי לפרסם כאן גם דברים שלא אכניס לספר אבל אני רואה בבמה הזו אפשרות לתת להם חיים גם אם אינם העידית שבעידית (אני יודע שפה אני חלוק אתך)

        אני שמח שאתה עוקב אחר מה שאני כותב. זה מחמיא לי (גם אם לא התכוונת לכך).

        שמח תמיד לשוחח אתך
        גם אם עינייך כהו
        המשך להאיר את עייני
        שלך
        גיורא פישר

      • לאה איני פשוט כתבה למה המדיום לא מתאים לה כמעבדת כתיבה. גם לי לא !
        זה עדיין לא אומר שהיא אמרה דבר חדש על הנושא,
        עדיין היא משתמשת בו כמקום שבו אפשר לפרסם מה שכבר פורסם באופנים אחרים , גם זו אפשרות טובה ביותר.
        ממש לא ברור הדיבור החוזר הזה על עצמו
        מצצצצצעעעעממממםםםם

        • מסכים עם מה שכתבת.
          כל אחד מפרסם בבלוג מתוך צרכיו שלו. גם למשתמשים בבלוג בתור "מעבדה" יש מניעים המיוחדים להם ולא תמיד הם גלויים.

  8. אהבתי תקפה השחור שלך, ובקשר לשאר כל אחד היפה בעיניו יעשה, ובשל, לא בשל, ולאה איני וכל השאר, לי יש טעם ספרותי משלי ולדעתי {הקובעת לי בעיקר} הוא משובח, אפרסם ואגיב ואקרא כל עוד זה יסב לי נחת{אבל זו רק אני}

  9. ובכל זאת, כל כך טעים! אפילו לטיולי לנחל ראש פינה אני לוקחת טרמוס קפה.

  10. אני חושב שכדאי להגיב רק כאשר יש משהו חשוב לאומרו.
    תגובות אדיבות כמצוות אנשים מלומדה מיותרות לחלוטין, לטעמי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר