נולדתי ב - 1951 במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי.
עד לפני כחמש שנים החזקתי ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים.
כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה.
מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה.
ספרי "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010
אני כל כך שמח על מה שכתבת אמיר. לא רק בגלל המחמאה עצמה אלא מכיוון שמאד קל בשיר קטן כזה העוסק בחומרים "בנאליים" ליפול למלכודת הקיטש.
מכיוון שאף אחד מהמגיבים לא רמז לכיוון אני מקווה שהצלחתי.
תודה.
ריקי היקרה
את לא תאמיני ,אבל באורח פלא ביום מאד מאד מיוחד הופיעה אצלי ציפור כחולה אמיתית :שלדג גמדי (שלא נראה קודם אצלי) ומאז היא מקננת במתבן וחוזרת כל שנה באותה תקופה.
שלום אהוד
תודה על ההצעה, תאמין לי ,שקלתי אותה בצורה זו או אחרת ,והיו לי הרבה סיומים כמו "פָּרָח ונעלם". התלבטתי גם בבחירת השם לשיר : "געגוע" "ילדות" "צמח מוגן" ועוד. הבנתי שכל שם מגביל את השיר לכיוון אחד ורציתי להשאיר פתוח לכל אחד מהקוראים למלא בעצמו.
לא רציתי לקרא לשיר בשם "צמח מוגן" כי כבר נעשה שימוש רב בביטוי אבל מצד שני לא רציתי לוותר על הארמז למושג הזה ,לכן בחרתי ליצור את הקשר בצורה עקיפה כשהנחתי את המילים "מוגן" ונכחד" בסמיכות זו לזו.
אני חושב שגם בצורה זו הסוף עדייין פתוח כי תמיד יש סכוי שבמקרה ימצא משהו שחשבנו שהוא נכחד.
בתיבת פנדורה קראו לזה- תקוה.
היי גיורא,
מה שאני אוהב בשיר הוא שהוא מביא אותי לחשוב: מצד אחד שכחת לרסס, מצד שני אולי טוב ששכחת, מצד שלישי הוא היה מוגן, מצד רביעי הוא נכחד. אז מה קורה כאן?
מה שמביא אותי להסיק כי אנו מרססים כדי להגן על האחד מפני השני, אבל מחפשים דווקא היכן שלא ריססנו את קיוּמנו. מעורר בי מחשבות קיומיות נוגוֹת על כך שדווקא באותם מקומות שאנו לא מכניסים את המאבק שלנו, דווקא שם אנו מחפשים את המוגן. במילים אחרות, המוגן הנחשק האמיתי נמצא מחוץ לטווח ריסוסנו והוא ספק נשמר ספק נכחד…
תודה על שיר מזוקק ומעורר, חן.
קטן, ובלי כותרת, ובכל זאת קורע לב.
תודה לי, גם אני קרוע לב, ביחוד עכשיו עם המצב. אבל מחר אלך לשטח הצר ואחפש, אולי אמצא?
גיורא, אתה מוצא ומעביר הלאה בשיריך. אני ממשיכה גם להביא מהם לתלמידי והם אוהבים מאוד.
לי
תודה על התהודה שאת נותנת לשירים שלי.
אני רוצה לדעת אם גם את "סיזיפוס קרוב לשיא" ,תביאי לתלמידיך 🙂
וואי וואי וואי איזה בלגן אתה רוצה לעשות לי בשיעור.
אהבתי מאוד, גיורא. השיר הזה יכול לשמש מיקרוקוסמוס לחלקות שדה גדולות יותר
תודה עודד. בכון מה שכתבת.
תיקון: צ.ל. נכון לא בכון. אולי זו טעות מכוונת לבכי.
השיר מחזיר אותי אל עברי החקלאי. השיר יפה, עדין ובהחלט עם זיקה מעוררת מחשבה לשטחים ושמורות אחרים.
תודה רבה מאד משה. אני שמח שהתפרים בין המציאות למטפורה לא גסים ובולטים.
אני אוהבת את השיר, אולי גם בתוכנו צריך לחפש את השטח הנסתר הזה שלא הורעל
תודה חני,נכון, ואולי נמצא שם את המוגן שנכחד
זה שיר סודי שמחפש את הנעלם את הניסתר את הסודי, זה החומרים שמהם עשויים שירים
להתראות טובה
כל כך יפה מה שכתבת טובה.
תודה
גיורא, שיר נוקב עמוק. ומזל שלפעמים שוכחים לרססס שם איזו פינה, בין הלב לשיר.
אני כל כך שמח על מה שכתבת אמיר. לא רק בגלל המחמאה עצמה אלא מכיוון שמאד קל בשיר קטן כזה העוסק בחומרים "בנאליים" ליפול למלכודת הקיטש.
מכיוון שאף אחד מהמגיבים לא רמז לכיוון אני מקווה שהצלחתי.
תודה.
מזל ששכחת לרסס גיורא
שם תמצא את הציפור הכחולה
🙂
ריקי היקרה
את לא תאמיני ,אבל באורח פלא ביום מאד מאד מיוחד הופיעה אצלי ציפור כחולה אמיתית :שלדג גמדי (שלא נראה קודם אצלי) ומאז היא מקננת במתבן וחוזרת כל שנה באותה תקופה.
גיורא, אתה מרסס?! לא שמעת שזה לא ידידותי לא לסביבה ולא לנו?
תענוג לפגוש את המלים "שדה חיטה" או "מתבן" בשיר ושאלה לא תהיינה רק מטאפורות.
היי סבינה
חטאתי.(בעניין הריסוס)
המתבן ושדה החיטה הם לא מטפורות. מה שבינהם: גם וגם
גיורא, יפה השיר בעיני ועדיף לטעמי להשאיר את סופו פתוח כלומר בלי המילה "ונכחד".
שלום אהוד
תודה על ההצעה, תאמין לי ,שקלתי אותה בצורה זו או אחרת ,והיו לי הרבה סיומים כמו "פָּרָח ונעלם". התלבטתי גם בבחירת השם לשיר : "געגוע" "ילדות" "צמח מוגן" ועוד. הבנתי שכל שם מגביל את השיר לכיוון אחד ורציתי להשאיר פתוח לכל אחד מהקוראים למלא בעצמו.
לא רציתי לקרא לשיר בשם "צמח מוגן" כי כבר נעשה שימוש רב בביטוי אבל מצד שני לא רציתי לוותר על הארמז למושג הזה ,לכן בחרתי ליצור את הקשר בצורה עקיפה כשהנחתי את המילים "מוגן" ונכחד" בסמיכות זו לזו.
אני חושב שגם בצורה זו הסוף עדייין פתוח כי תמיד יש סכוי שבמקרה ימצא משהו שחשבנו שהוא נכחד.
בתיבת פנדורה קראו לזה- תקוה.
קטן אבל יפה.
ליעל
תודה
אבל גדולה.
מעולה 🙂
עכשיו צריך לברר האם נכחד כי היה מוגן או כי שכחת לרסס (אני נוטה יותר לאפשרות הראשונה).
לאבי
עכשיו בלבלת אותי.
הפשע היחידי שאני מוכן להודות בו הוא ששכחתי לרסס באופן מודע לגמרי.
עצוב גיורא, מי יודע, אולי? ואשרי המחפש.
לאביטל
נכון, עצוב.
אבל כמו שכתבת, וכמו שאני שכחתי באופן מכוון לרסס
אולי?
היי גיורא,
מה שאני אוהב בשיר הוא שהוא מביא אותי לחשוב: מצד אחד שכחת לרסס, מצד שני אולי טוב ששכחת, מצד שלישי הוא היה מוגן, מצד רביעי הוא נכחד. אז מה קורה כאן?
מה שמביא אותי להסיק כי אנו מרססים כדי להגן על האחד מפני השני, אבל מחפשים דווקא היכן שלא ריססנו את קיוּמנו. מעורר בי מחשבות קיומיות נוגוֹת על כך שדווקא באותם מקומות שאנו לא מכניסים את המאבק שלנו, דווקא שם אנו מחפשים את המוגן. במילים אחרות, המוגן הנחשק האמיתי נמצא מחוץ לטווח ריסוסנו והוא ספק נשמר ספק נכחד…
תודה על שיר מזוקק ומעורר, חן.
חן היקר
הבהרת לי כמה דברים על מה שקיים בשטח הצר והנסתר של השיר.
ועל עצמי.
תודה
שבת שלום
גיורא