בננות - בלוגים / / יהירות 1
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

יהירות 1

 

 


יהירות 1

 


אֵיזֶה בָּלוֹן נָפוּחַ אֲנִי.
 
כֻּלִּי גֻּמִּי קָרוּעַ
חֲסַר אֲוִיר.

פִּסּוֹת פִּסּוֹת עַל הַקַּרְקַָע

וְעֲדַיִן מְנַסֶּה לְהַרְשִׁים

עִם קוֹלוֹת שֶׁל מָטוֹס קְרָב.

 

 

28 תגובות

  1. כואב.
    אני רק מקווה שהתחושה הזו לא מלווה או ליוותה אותך לאורך זמן. כי מתישהו לפעמים מצליחים להבין שכל החשיבות העצמית, הנכונה או המדומיינת, אינה נוגעת אפילו כמלוא נימה בנוכחות הבלתי אמצעית שאתה, אותה נוכחות שאחֵר, הנקי מעצמו, יכול לשקף עבורך, או שאתה רואה אותה בעצמך ברגעים של פיקחון חזק בהם אתה מביט בך מבחוץ, ומתפלא על כל היופי.

    • שלום חן
      תודה על מה שכתבת. כתבתי משהו דומה בפוסט "פנינה":
      http://www.blogs.bananot.co.il/show
      Post.php?itemID=7032&blogID=236

      אגלה רק לך: התחלתי לכתוב שירה לפני כחמש שנים ,ובדרך הטבע כתבתי לפי מה שחשתי באותה עת. לבהלתי גיליתי שאני מתחיל לכתוב שירים שהם הפוכים במסר וברוח שלהם לשירים קודמים שכתבתי.
      הרגעתי את עצמי בכך שלא מדובר במחקר אקדמי האמור לציית לכללי לוגיקה עקביים ,אלא בשירה הבאה לשקף את המצב הנפשי הנוכחי.

      בערב ראש השנה האזרחית אני מתכוון לפרסם שיר בשם "דיו" שרוחו ומסרו הפוכים לשיר "יהירות".
      אני הוא כל השירים ההפוכים והסותרים. אני מקווה שגם הקוראים יזהו לפעמים את עצמם בתוך השירים האלה.
      בברכה
      ובתודה
      גיורא

      • אני מסכים עם הסתירות. שירה היא היות, והיות פירושו גם וגם ולא רק או או. אדם מכיל סתירות, ודרושה הכלה והבנה, ובעיקר אותנטיות כדי להבין שגם זה חלק מן ההוויי האנושי.
        חוץ מזה, שסתירות הן פעמים רבות רק לכאורה ואנו דרושים לזמן ולמבט אחר כדי להבין זאת.
        תודה על השיתוף והכנות.

  2. רות בלומרט

    גיורא,
    השורה הראשונה מיותרת לעניות דעתי שכן היא סותרת אש שאר שורות השיר
    הנוגעות ללב. בלון נפוח אינו יכול שיהא בו ולו נקב אחד…
    מלבד זאת "חטאנו עווינו פשענו" בצורת בלון נפוח שהיית [לדבריך…] אפקטיבי כשלעצמו.

  3. גיורא
    בעיני זה נפלא שממשיכים להשמיע
    קול, לא משנה מה. מזדהה
    עם הפער בין החוויה המפורקת, לכוח שמחצינים.

    ויזואלית מושך אותי הצמד
    כֻּלִּי גֻּמִּי. כל מילה עפיפון.

    • לסמדר
      תודה על מה שכתבת. אני מבין בדיוק למה התכוונת כשכתבת על להשמיע קול למרות שמפורקים. גם אמיר התייחס לכך.
      וכמו שכתבתי לחן, כתבתי שיר בשם "דיו" שאומר דברים דומים.
      בסופו של דבר ,זה העניין באומנות :הצער עומד במרכז ואנחנו (האומנים) סובבים סביבו וכל פעם מאירים אותו מכיוון אחר ,בזווית אחרת ובתאורה שונה.

  4. מסכים עם רות, ולו רק מהסיבה שגומי קרוע כבר אינו בלון נפוח. "בלון" יכול להיות הכותרת אולי.
    ולפעמים טוב להשמיע קולות של מטוס קרב במצבים כאלה. הרי מותר הבלון מן המטוס אין מלבד השימוש.

    • לאמיר ולרות
      תודה על ההערות. רציתי לכתוב מגילה שלמה בעקבות ההערה שלכם על הפער בין "הבלון הנפוח" וקרעי הגומי, אבל שחר מריו עשה את העבודה עבורי בצורה טובה יותר ממה שאני הייתי יכול לעשות.
      שבת שלום וחג שמח

      • לא חושב, גיורא.
        זה עובד רק אם אתה מוחק את התמונה שציירת ונשאר עם המלים. אבל "בלון נפוח" מתבקש כאן לעבוד לא רק כניב לשון אלא גם כתמונה ממש, וכתמונה הפער בינו לבין קרעי הגומי, שניהם בזמן הווה, יוצר פער קוגניטיבי (איך? האם התנפח מדי? מישהו דקר אותו?)
        זה משאיר את האמירה אבל הורס את המטפורה או להפך. לא כדאי.

        • לאמיר
          אני לא בטוח שאני מסכים אתך עם הצורך בניתוח "ההגיוני". אבל בצורה זו או אחרת נגעת בנקודה עקרונית (אצלי) הקשורה למלאכת השירה ובעיקבותיה שיניתי את השורות הראשונות.
          אמנם הגעתי לעסוק בכתיבה רק לפני כחמש שנים ,אבל התענינתי עמוקות באומנות בצורותיה השונות כבר מימי ילדותי כך שכשהגעתי לעסוק בפועל בשירה לא הייתי חף מידע ודעת. להפך, במשך כל שנות הדגירה גיבשתי לעצמי כמה כללים ואמרתי לעצמי: אם אני אכתוב אז את הדבר הזה אעשה ,או לא.

          בין הכללים שקבעתי לעצמי היה הכלל שאמר: מותר להשתמש בארמזים מתחומים שונים כדרך להעשיר את היצירה, אבל אסור ליצירה להשען כולה על ידע מוקדם של הקורא.
          אני לא פוסל השענות כזו, אך במקרים אלו אפנה את הקורא במוטו או בהערת שוליים למקור שעליו היצירה נשענת.
          בתחילת כתיבתי נשענתי הרבה על ארמזים מקראיים. זה היה לי טבעי מכיוון שאני עוסק במקרא רוב חיי. בדיעבד אני מבין שהארמזים גם שימשו לי כקביים. אבל גם אז הקפדתי שהארמזים ישתלבו באופן טבעי ביצירה בבחינת: מי שמזהה ירויח ומי שלא מזהה לא יפסיד את עיקר היצירה ולא "יתקע" בביטוי בלי להבין מה הוא עושה שם.

          כל הנאום הארוך הזה נועד להגיד שאכן כשלתי בבחירת הניב הפותח את השיר :

          "איזה בלון נפוח אני"
          הכשל נובע מתוך הנחה שרבים מזהים את הניב שעליו נבנה השיר וההתפתחויות שלו.
          הבנתי את מה שאתה ורות כתבתם, זה התחבר אצלי ל"כלל" שקבעתי לעצמי.
          לא יכולתי לוותר על "הבלון הנפוח" מאחר ויתר הדימויים מתפתחים ומתייחסים אליו ולכן יש לי תחושה שויתור עליו משמעו ויתור על השיר כולו.
          הייתי צריך למצוא פתרון אלגנטי ולא מסורבל לכל העניין.
          אני מקווה שמצאתי אותו.
          תודה
          גיורא

          • גיורא, הניתוח ההגיוני הכרחי לתקשורת כדי שהאמירה לא תהיה שרירותית ("לא מדבר אליי" או "נפלא") אלא מובנת. אבל האימפקט של התמונה הוא מיידי ויש לו כמובן רבדים של תחושה, דמיון, ורגש. ואת האימפקט הזה רוצה השיר ליצור. רק כך, אני חושב, ניתן גם ללמד עריכה עצמית, כלומר לתקשר את מערכת השיקולים.

            הגרסה החדשה שלך טובה יותר בעיניי לא משום שהבעיה נפתרה עד תום, אלא משום שאתה מפעיל את הניב באופן חדש שבו "הנפיחות" חודרת יותר אל האני.

            את הסתירה בין האני הנפוח לבין הקרעים עדיין צריך ליישב, והדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא להצהיר עליה בגלוי. למשל "אבל עכשיו כולי גומי קרוע" או "בעוד שכולי גומי קרוע" וכו".

          • תודה אמיר
            את ההצעה "אבל עכשיו אני.." אני לא יכול לקבל משני טעמים:
            1.היא מנגידה בין העבר להווה ,ואני רוצה להנגיד בין שני מצבים הקיימים בהווה.
            2. אם שמת לב, השיר הזה מכונה "יהירות 1".
            "יהירות 2" פותח ב "איזה נוד נפוח הייתי". כך שההנגדה בין העבר להווה כבר תפוסה.
            את ההצעה השניה "בעוד שכולי גומי קרוע" אשקול, למרות שהיא ניראת לי דומה מאד למה שאני בחרתי בגרסה הזו:"וכל כולי גומי קרוע".
            תודה
            גיורא

  5. לא רק שאני מזדהה, כתבתי פעם משהו דומה – כלומר החוויה הזאת מהדהדת אצלי בדימויים מאוד דומים. ואני בשום אופן לא הייתי מוותרת על השורה הראשונה.
    וכן, אחרי זה טוב לקרוא את "דיו", ואנחנו כל כך מורכבים ומלאי סתירות כולנו, לא?

    • שיר יפה ,גיורא,מטפוריקה מלאה הומור ואירוניה עצמית, דרוש לזה אומץ

    • היי לי
      אולי תשלחי לי או תפרסמי כאן את מה שכתבת?
      תודה על התגובה. הוספתי שורה חדשה (בעצם שתיים) לשיר "דיו" כך שיהיה לך למה לצפות.
      תודה על הפרגון
      גיורא

      • תודה גיורא, כתבתי את זה בגיל התיכון (עידן הבלון…) ולכן זה לא על המחשב אלא באחת המחברות הרבות ולא קל לי למצוא את זה. בכל מקרה האגו התעופף לו שם כבלון ותקעו בו סיכה…
        מחכה ל"דיו". 🙂

  6. שיר נפלא, גיורא. ויש בו, לצד הצביטה, גם הומור עצמי מצוין.

    ההבדל התהומי שנח בקרקעית המודעות בין מוחצנות הדובר כבלון נפוח לבין פנימיותו כגומי קרוע וחסר אויר – מפלח.

    והסיום – מרעיש.

  7. השיר יפה מאד. אני הייתי פותרת את בעיית ה"בלון נפוח" על ידי הוספת מרכאות המראות כי הכוונה לביטוי, כי זה בהשאלה.

    • בוקר טוב
      תודה על ההצעה אבל נראה לי שהיא לא מצליחה לפתור את הבעיה העקרונית שהעלה אמיר. מי שלא יודע שמדובר בניב לא יועילו לו סמני הציטוט. יש כאלה היודעים שמדובר בניב (כמוני וכמו מגיבים אחרים) הרואים ב"כשל הלוגי" דווקא משהו אוקסימורוני המדגיש את מצב הדובר. אחרים כמו רות ואמיר עומדים על כך שהצרוף בהקשרו מבלבל ומפריע לתמונה הכללית.
      לאחר מחשבה ,הגעתי למסקנה שיתכן ורות ואמיר נגעו בנקודה עקרונית ששווה לתת עליה את הדעת בעת הכתיבה.
      על כך אכתוב בתגובה לדברי אמיר.
      תודה
      גיורא

      • אני מקווה שאני לא משגעת אותך עכשיו, אבל העדפתי את הגרסה הקודמת. אולי באמת אם מפריעה הסתירה תוסיף איזשהו "אבל" כפי שהציע אמיר, אבל חבל לוותר על הכוח הרטורי של השורה הראשונה כפי שהייתה.

        • היי לי
          את לא משגעת אותי ,להפך.
          הכל פתוח ושום דבר לא מצריך החלטה מידית(השיר הזה לא מתוכנן להכנס לספר).
          כמו תמיד ,ביחוד בשירה . יש דברים שהם לא מוחלטים ,לפעמים זה עניין של מינון (לאחד זה ברור מדי ,השני לא מבין על מה מדובר) או כמו במקרה הזה: כשבתודעה של קורא א" דימוי אחד עומד בסתירה לדימוי אחר ואילו אצל השני הם משלימים אחד את השני.
          זה מאד תלוי בתבת התהודה של כל קורא וקורא.
          נדמה לי שהפתרון שמצאתי הוא אלגנטי מכיוון שהוא שומר על האירוניה העצמית עם המילה "נפוח" וגם על הבלון שמתייחס למילה נפוח אבל גם מוליך להמשך.
          אך כאמור, כל האופציות פתוחות.
          תודה
          גיורא

  8. גיורא, אני מצדד בהנגדה שבין הנפיחות שהיא מראית העין החיצונית או "הפוזה" שלנו לעולם, לבין התחושה הפנימית, והסיום מעצים את המאבק בין פנים לחוץ עד כדי גרוטסקה.
    לא זוכר את הגרסא הראשונה, שאני מבין ששינית בה את ההתחלה, אבל הפתיחה הזו מסורבלת לטעמי וגם מבחינה מצלולית פחות זורמת לעומת שני הבתים היפים והחזקים שאחרי.

    • שלום משה
      תודה
      הגרסה הראשונה הייתה זו:

      יהירות 1

      אֵיזֶה בָּלוֹן נָפוּחַ אֲנִי

      כֻּלִּי גֻּמִּי קָרוּעַ
      חֲסַר אֲוִיר

      פִּסּוֹת פִּסּוֹת עַל הַקַּרְקַָע
      וְעֲדַיִן מְנַסֶּה לְהַרְשִׁים
      עִם קוֹלוֹת שֶׁל מָטוֹס קְרָב.

      • יכול להיות שהזזת שורה וו" חיבור יתנו פתרון מוצלח יותר כדי להשאיר בכל זאת את הרעיון וגם קוהרנטיות מטאפורית:

        איזה בלון
        נפוח שאני (שכמותי)

        וכולי גומי קרוע…

        (אולי שכמותי יותר טוב כי יכול לדבר עם "כולי" שזה גם קצת סלנגי, יעני "כולו גומי קרוע")

        • תודה משה על המחשבה.
          אשקול את הצעתך ,האמת היא שאני כבר מבולבל ,ולכן אני חושב שאניח לעניין קצת זמן,ואז אחזור ואראה מה אני מרגיש הכי נכון.
          לפעמים צריך גם ללכת בעקבות הרגש גם כשמדובר במלאכה.

  9. מי שהיעתה בעד המרכאות הייתי אני. במקרה יצא בלי שמי.

    עכשו שאני רואה את הגירסה החדשה אני חושבת שגם היא טובה. בכלל כשיש רעיון מחובר לדימוי חזק לא חשוב , כמעט, איך תשים אותו — הוא עובד

השאר תגובה ל לי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר