שלום לכולם
בעקבות שירה של רות בלומרט, מאמרו של אמיר אור והפוסטים של אומי ושירה ארד (הס מלהזכיר מופעי שיגעון אחרים בבלוג).
אני מעלה את השיר "רוח ווארנסי שבהודו" שפרסמתי כאן לפני כמה חודשים.
השיר נכתב בעקבות פרסומים בעיתונים על אותו זוג צעיר ישראלי שאיבד את שפיות דעתו ואת בתו הפעוטה ברחובות ווארנסי.
השורות הראשונות הן "כמעט" ציטוט של הידיעה העיתונאית.
שבת שלום
גיורא
רוח וורנאסי שבהודו
מַצִּיעִים לִי לְבַקֵּר בְּוָורָנָאסִי.
כָּתוּב בָּעִתּוֹן שֶׁהִיא לֹא
עִיר רְגִילָה,
שֶׁכָּל מִי שֶׁגָּר בָּהּ יוֹדֵעַ
שֶׁהָאֶנְרְגִּיָה שָׁם
מַמָּשׁ חֲזָקָה,
וּמִי שֶׁנִּשְׁאָר מַסְפִּיק זְמַן
נִשָּׂא עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ
אוֹ מִשְׁתַּגֵּעַ.
אוֹמְרִים לִי:
אַתָּה מְשׁוֹרֵר
אַתָּה מְאֹד רוּחָנִי
לֵךְ וְגַלֵּה עַל עַצְמְךָ
דְּבָרִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ,
הָסֵר אֶת כָּל הַהֲגַנּוֹת
הִתְמַסֵּר לָרוּחַ וְלָאוֹר.
אֲבָל אֲנִי מְפַחֵד.
שֶׁהֲרֵי מַה שֶּׁיָּדוּעַ לִי
עַל עַצְמִי,
עַכְשָׁיו
כְּבָר מַפְחִיד דַּיּוֹ.
וּמִי יַעֲרֹב לִי מַה יּוּאַר
וּלְאָן תִּשָּׂאֵנִי רוּחִי?
הַאִם תִּשְׁמֹט אוֹתִי עַל צוּק
אוֹ תַּעֲטֹף בְּצֶמֶר גֶּפֶן מָתֹק,
אוּלַי הִיא תַּרְגִּישׁ שָׁם
כָּל כָּךְ טוֹב
שֶׁכְּלָל לֹא תִּרְצֶה
לָשׁוּב אֵלַי
אֲנִי חוֹשֵׁב
שֶׁלֹּא אֲבַקֵּר בְּוָורָנָאסִי
לְפָחוֹת לֹא בַּזְּמַן הַקָּרוֹב
גם אני לא, גיורא,לפחות לא בינתיים.. אני מאוד מתחברת לשיר
לחני,
אני רואה שאנחנו באותו מצב.
בואי ונחליט שאם ניסע, ניסע ביחד ונשמור אחד על השניה.
גיורא, הרוח תישא אותך עד לאן שתחפוץ וטוב שכך, אלו גבולות הנפש.
שבת מנוחה לך.
לתמי
.. אבל אני מפחד
זוכר את השיר המשועשע הזה עם המבט פנימה אל האני, ונדמה לי שכתבתי לך אז (לפחות ברוחי:) משהו על סינדרום ירושלים. האם כל המשוגעים הדתיים נמשכים לירושלים, או שמא להפך? למרות שהפסיכיאטרים מוכנים תמיד להכריז על תסמין או מחלה חדשים, נוטה לחשוב שמדובר באופציה הראשונה, כלומר במימוש פוטנציאלים נתון מראש.
מי יודע, אולי יש משורר הודי שכתב משהו דומה על עיר הקודש של היהודים, אבל אני מקווה שלא על "בננות" 🙂
לאמיר
אני חושב שאתה צודק ובדרך כלל מדובר במימוש פוטנציאל שהיה קיים בבן האדם.
אכן "וורנסי" בשבילי היא משל לפחד מאובדן שליטה.
תודה שזכרת את השיר. זו מחמאה גדולה ששיר כלשהו משאיר איזה חותם בזכרון כשאנחנו מוצפים בכל כך הרבה דברים טובים.
מאוד יפה בעיני הדיבור הפנימי עם עצמך בשיר, השכנוע. וגם ההצהרה (הנישאת ברוח), הרי אתה רק חושב. שלא. שיר נהדר.
לסיגל
תודה, אני חושב, שלא.
אך מדברייך נרמזת האופציה שאשנה את דעתי.
קשה לי להאמין שלעת בלותי תהיה לי עדנה.
אבל מי יודע?
גמאני לא נוסעת…אני מסתפקת ברוחי המבולבלת, עוד לא סדרתי כאן, אז אסע לשם?
ללוסי
אני שמח שאנחנו בראש אחד. נתמסטל מהחמסין הישראלי.
תודה
היטבת לבטא את הסכנה הנשקפת לנשמות תועות במקומות כמו וורנאסי. ויפה העמדה האישית בשיר שאינה יוצרת התנגדות שכן אינה מטיפה אך מעבירה בצורה ברורה את המסר.
אני מכיר כמה ילדים של אנשים קרובים לי שמטאפורית לא הצליחו לחזור מוורנאסי (ולענין זה וורנאסי היא יותר מושג מאשר שם מקום ספציפי)
לאהוד
כן, גם אני רואה את האומללים "שנשרטו"
ואת משפחותיהם. בחור כזה חורש ברגליו את כל רחובות המושבים שבאזור. מתדבק על דלתות בתים והלב נשבר.
נראה שהדובר בשיר האירוני ולכאורה משעשע, המהנה אותי גם עכשיו כמו אז שקראתי אותו לראשונה מממש את המשמעות שעדיף להיות משורר 'משוגע' נחבא אל הכלים, מאשר להחצין בקולי קולות את היותו מונחה על ידי רוח הקודש, אם כי הכל בערבון מוגבל, 'לא בזמן הקרוב'. מאידך מוצגים כאן באומץ הפחדים של הדובר הרוצה להישאר בגבולות התודעה ואשר חושש לגעת בגבולות 'השיגעון'.
ומשאיר סימן שאלה על יתרון ראייתו כמשורר על עיניים רגילות.
גיורא,נתת ביטוי ניפלא לשיח, שנידמה שרובנו שותפים לו, בין האני האחראי וזה שנימאס לו מהאחריות וכבר רוצה להיות מחוץ לעצמו, אבל האחראי כובל אותו למציאות המחייבת, כמו במחזה- האצילות מחייבת, כמו ….
שלום אורה
כמו תמיד, אני נדהם מהיכולת שלך לחדור ולסכם את "למה התכוון המשורר"
תודה
גיורא
למשה
תודה שזכרת את השיר, כמו שכתבתי לאמיר זו מחמאה גדולה. צדקת בכך שאני מעדיף להשאר בגבולות התודעה.
אבל אין לזה שום קשר לנחבאות אל הכלים. להפך, לצערי אני מאד יהיר. כתבתי על זה שיר ובודאי אפרסם אותו כאן האחד הימים.
שלך
גיורא
גיורא, כפי שכבר אמרתי במקום אחר ובמילים אחרות – רק מי שמכיר את הרוחות מקרוב ומבפנים גם יודע לפחד מהן, לטוב ולמוטב…
מבין אותך (בשבילי כל נסיעה חדשה מכל סוג – היא הִפעמות/התמודדות), ועם זאת – פעמים רבות לא הרוח היא העניין, אלא המוכנות והקיבולת שלנו אנו. אבל בטח אתה יודע את כל זה טוב ממני. חן
חן היקר
התובנה שלך נכונה. הבעיה היא לא ב"רוח" אלא ביכולת ההכלה שלנו אותה.
תודה
גיורא
שיר חזק!
"וּמִי יַעֲרֹב לִי מַה יּוּאַר
וּלְאָן תִּשָּׂאֵנִי רוּחִי?
הַאִם תִּשְׁמֹט אוֹתִי עַל צוּק
אוֹ תַּעֲטֹף בְּצֶמֶר גֶּפֶן מָתֹק,"
אכן קיימת סכנה לא קטנה בנשיאת הרוח…
אהבתי מאוד.
שיר של אדם ישר ומפוקח, משורר שאינו זקוק להשראה זרה, ולו גם מעניינת…
משוררים גדולים עבדו גם בבנקים ובחברות ביטוח ולא אזכיר שמות. אין צורך לתור אחר כמקור להתחדשות פנימית. יש לך די משלך. גיורא.
הרגעת אותי רות.
חשבתי שכדי להיות משורר "אמיתי" אני צריך לעופף.
מדבריך אני מבין שאפשר לכתוב שירה גם עם הרגליים נעוצות באדמה והלב יוצא רק אל אנשים ולא אל שחקים.
תודה
גיורא
לשלומי
תודה תודה
שיהיה לכם בהצלחה בערב הקריאה!