בננות - בלוגים / / אימרות חכמה
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

אימרות חכמה

אמרות חכמה

 

"נהגתי לחפש כוח וביטחון מחוץ לעצמי, אבל הם נמצאים מבפנים".
אנה פרויד.

"הליכתנו תהיה נוחה יותר כשעינינו מופנות קדימה, מאשר אם יוסבו לאחור."
ג'רום ק' ג'רום.

"אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים."
אנה פראנק.

"הסערות גורמות לאלונים להעמיק את שורשיהם."
ג'ורג' הרברט.

 

"אני דף לבן, ואני מחליט באילו צבעים אשתמש"

גיורא פישר

 

אַל תְּזַיְּנוּ לִי אֶת הַשֵּׂכֶל

בְּיִחוּד אַתָּה, גִּיוֹרָא.

 

הַבֵּן שֶׁלְּךָ מֵת

וְאַתָּה אוֹמֵר שִׁירָה?

 

 

 

2 תגובות

  1. גיורא, עכשיו, שאתה מאפשר להגיב, אני יכולה לשאול: אם לא היית שר – האם הכאב היה פוחת???

  2. שמעון מרמלשטיין

    אינני רואה שום בעיה
    בחיבור בין כאב לשירה.
    כאב הוא אחד המנגנונים (אולי החשוב בהם) שמניע לכתוב.

    חוץ מזה. למרות זה שאתה לפעמים כמו צוחק על עצמך ועל הכאב שלך (אותי אתה לא מבלבל) בסופו של דבר אתה כותב קינה.

    אתמול. אחרי ארבעים שנה. העזתי להגיע לבית הקברות בסגולה לטקס צבאי. (אני מדי פעם מופיע ביום זיכרון של משפחה מסוימת ובדרך חולף ליד הקברים של עוד כמה מחבריי)

    הדברים שטלטלו אותי אתמול, היו (ללא סדר עקרוני) :

    א. קדיש שנאמר ע"י 500 איש לפחות. מעולם לא שמעתי. בדרך כלל זה אינטימי. והמילה אמן , משותפת,נשמעה כמו נהמה של דוב פצוע.

    ב. זווית היריה של משמר הכבוד. הייתה שלושים מעלות בלבד. עם רובי אמ-16, מה שעורר בי דאגה, עוד לפני שירו, שאם הוחלף תחמיש בקליע. מישהו יחטוף אותו. אחת צרחה כשנשמעה היריה הראשונה (מתוך שלוש) וחשבתי אלוהים. מישהו נפגע (אבל לא). הפעם האחרונה שהייתי בטקס כזה, היה בשנת 74, כשלאובר נהרג. הזווית הייתה שישים מעלות. הרובים היו אף.אנ. בלגי.
    משהו השתנה מאז. אולי הנמכת הזווית, מבשרת על ירדת קרנו של אלוהים (השוקע אל האופק ..ממזרח)

    ג. הסיבה האמיתית של לבוא לשם, עם כל עומסי התנועה והחנייה, הייתה לבדוק, אם מישהו עומד ליד הקברים של קלמן ושל לאובר. מישהו מהמשפחה או החברים. החשד הזה התעורר אצלי לפני קרוב לשנתיים, כשלקחתי את בני הבכור לבית הקברות , כשחזר ממסע בדרום אמריקה, שנקטע (עם מותן של שתי מטיילות מישראל במדבר המלח בבוליוויה) לקחתי אותו לקבר של הסבתא שלו(אימי) שמתה כשהייתה בטיול ואמרתי לו (לא יודע מה בדיוק נכנס לי בראש) בוא תכיר כמה מהחברים שלי שנחים כאן. וכשהראתי לו, נזכרתי שיומיים, שלושה לפני כן,חל יום הזיכרון לחללי צה"ל. והזרים, גם לאחר שהתייבשו, העידו, אם נכח שם בן משפחה.

    לא הצלחתי אתמול להגיע לקברים שלהם. כי אנשים עמדו צפופים זה ליד זה והקברים נעלמו ביניהם. ולא רציתי וגם לא יכולתי לדחוף אותם (עמדתי ליד זה של שמעון כהן, שהיה ליד הכניסה ועם צל ענק של ברושים) וכשהסתיים הטקס, עדיין אי אפשר היה להתקרב לשנייםם ההם. לקח לי לפחות עשר דקות. אין לי שום הוכחה שלא היה שם מישהו. אולם הלב, עם מראה פרח צהלי ודגל צה"לי וזר של בית ספר ברנר, אמר לי שלא היו שם אנשים.

    ד. אחרי זה עברתי לקברים של המחזור מעלי (אלה שלמדו עם אחי, אחד משלושת המחזורים שחטפו, ילידי 52-53-54). וליד הקבר של גסנר, עמדו בחור צעיר ואישה בגילי. אתם קרובים של רוני, שאלתי? הצעיר שמח, אמר מייד, אני האחיין שלו. והאישה אמרה, אני אחותו של רוני.
    אבא של רוני היה שוטר? שאלתי אותם. נכון. אמרה האישה (הבחור נולד עשרים שנה אחרי) והיה לו שפם כזה. מוקפד? נכון. חייכה האישה. ורוני. תארתי בדיוק איך נראה רוני. וסיפרתי להם שכול יום אחר הצהריים אביו היה עובר, בגמר המשמרת שלו ליד הבית שלנו ומחייך. ובלב שלי (ששהיה אז חצוי) אמרתי , אף פעם לא ראיתי שוטר מחייך.
    רוני נעלם מהחצר שלנו. אביו נעלם מהכביש, אחרי יום כיפור ההוא. לאיפה הוא נעלם שאלתי את בתו (האישה ליד הבחור). הוא עבר לגור פה. ליד הקבר היא סיפרה לי. ועכשיו גם לתמיד. הקבר של רוני היה סמוך לחומה הנמוכה שמפרידה בין החלקה הצבאית. לבין החלקה האזרחית. ואבא של רוני נח שם. ראשו צמוד לראש בנו (רק מרחק של מטר וחומה נמוכה . מפרידים ביניהם)

    אתה יודע מה, גיורא, הסדר שעשיתי כאן באמת נע מהקל אל הכבד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר