בננות - בלוגים / / על ענין אחר
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

על ענין אחר

 

על ענין אחר

 בַּבֹּקֶר 
לִפְנֵי שֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר, אֲנִי מִתְמַתֵּחַ.
תָּמִיד נִתְפָּס לִי שְׁרִיר בָּרֶגֶל-
כְּאֵבֵי תֹּפֶת.
לִמְדוּנִי,

שֶׁעָלַי לִדְרֹךְ מִיַּד עִם הָרֶגֶל עַל הָרִצְפָה הַקָּרָה
וּלְהַתְחִיל לָלֶכֶת.
כָּךְ גַּם יָעַץ לִי פַּעַם פְּסִיכוֹלוֹג, כְּשֶׁדִּבַּרְנוּ
עַל עִנְיָן אַחֵר.

 

 

 

19 תגובות

  1. רוחה שפירא

    … כלומר, להחזיר את השריר למסלולו ולתת לו ללכת בדרכו. הבעייה עם עניין אחר, שאין לו מסלול קבוע והדריכה, והשליטה, והכיווץ ואפילו הצעקה, גם הם לא תמיד נוגעים בכאב המשתק, בסוף הכל עובר ורק הלב זוכר.
    חג חירות שמח!

    • גיורא פישר

      חג שמח רוחה
      הבנת בדיוק "למה התכוון המשורר".
      ובדרך כתבת בעצמך, בתגובה, שיר יפה
      תודה

  2. יפה וחכם. והעיקר כאן גיורא זה המדריך לרגל הנתפסת… כאב תופת. אני בחושי המשוררת גיליתי לבד את מוצא הדריכה על הרצפה. מגע קסם ממש. מעניין למה.

  3. נורית פרי

    שיר מצויין. הבעייה, כמובן, היא שלפעמים הרצפה נשמטת ואין על מה לדרוך כדי להקל…

  4. שמעון מרמלשטיין

    התופסן בשדה השיפון

    המלצות:
    א. לקרוא את הספר (רק אחרי שקוראים את "לאסמה באהבה ובסיאוב")
    ב. לא לישון. אז גם לא מתעוררים ולא נתפס שריר שזה בסך הכול שיר מכווץ.
    ג. ממרצפות קרות אפשר לקבל דלקת ריאות
    ד. לישון עם גרביים עשויים מבד שיפון.

    לאט לאט אני מתרגל לדופק השירי שלך.
    בהתחלה – פיהוק מכוון
    בסוף – זץ מאחור.

    זה בהחלט לא רע. חניבעל השתמש באסטרטגיה הזאת. לפחות בקרב מקנה… ואיזה משורר רומאי כתב, היופי נמצא לפעמים במראה של גדוד פרשים (גם איסאק בבל עלה על זה, אחרי ששעלה על גב של סוס אצל בודיוני)
    אבל אפשר גם בטקטיקה של מייק טייסון. להתנפל על היריב (כלומר הקורא) מהפתיחה ואפילו לנשוך לו חתיכה מהאוזן. אם הוא לא נכנע. זה אומנם משאיר עקבות של דם על הזירה. אבל לא משהו שאי אפשר לנגב עם סמרטוט. סמרטוט עשוי מחלומות.

    • גיורא פישר

      לשמעון
      האמת היא שאתה צודק, שמתי לב שהסדר הזה הוא אינטואיטיבי אצלי. הוא גם הרבה יותר פשוט מהסדר ההפוך. איתגרת אותי!

      • גיורא פישר

        לשמעון מרמלשטיין
        כאמור, אתגרת אותי. הלכתי שיר או שניים אחורה,טמצאתי שלפעמים אני נוקט גם בטקטיקה ההוכה : קודם הבוקס ואחר כך..
        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=25549&blogID=236
        גיורא

        • שמעון מרמלשטיין

          אהההה ….

          אתה בטח מכיר את המילה הכי מתעתעת בעברית … לכאורה.
          לכאורה אתה צודק. למעשה אתה קצת טועה

          אַתָּה כָּל כָּךְ מְכֹעָר, צָחֲקָה
          וְלִטְפָה אֶת רֹאשִׁי

          כי מייד מילה אחרי שאמרה לך שאתה מכוער היא צחקה וליטפה את הראש. אז תסלח לי גיורא. אתה צריך להתאמץ ולמצוא לי דוגמא יותר טובה.
          העניין של חלוקת הכוח (כלומר הקשב) היא דבר קריטי בשיר. אחד האפשרויות להמנע מהתסבוכת הזאת , זה לכתוב שיר קצר.
          מצד שני לכתוב שיר ארוך (כמו שאני לפעמים עושה) מכניס אותך לפעמים לתסבוכות אחרות ולאובדן נשימה (אלא אם תשתמש בטריק שלי … כול שהשיר יותר ארוך, אני כותב אותו יותר מהר. כלומר חושב עליו הרבה ומכה במקלדת ברגע אחד, כמו פסיכי)
          הכי מסובך בפרוזה (אתה כותב?) ובשירה היא מרחק הביניים, כמו באתלטיקה בריצות400 ו-800 מטר. אתה צריך לשמור על מהירות גדולה וגם לרוץ מרחק ארוך. ואתה צריך להחליט על מה אתה מוותר קודם, על החמצן בריאות או על חומת הלחב בשריר (אני מנצל את כישוריי כאצן צעיר בזמנו … לכאורה … איך איזו מילה מקסימה … במיוחד אם הופכים אותה לכאורע )
          אז תפתיע ביצירה באורך בינוני (כמו נובלה בפרוזה, הנחשבת כיצירה – בעיני לפחות – הכי קשה. מקסימום תיאור ודמות על מינימום דפים. שזה פחות או יותר נמצא בסתירה לחוק השלישי של התרמו דינמיקה)

          בגלל אורך ומהירות התגובה, אני פוטר את עצמי (כלומר פותר ) מהגהות.

          • גיורא פישר

            שלום שמעון
            תודה על התגובה המרתקת, המזכירה לי את "ימי בננות היפים", בו הצלחנו גם לנהל דיונים על מלאכת הכתיבה (כמו שתראה בהמשך).
            אני לא כותב פרוזה, אני חושב שבגלל שאין לי מספיק נשימה ארוכה בשביל זה. את האתגר הספרותי המתאים לי, אני מוצא דוקא בשירה, ובנסיון "לאפיין דמויות" דוקא בצורה המתומצתת ביותר.
            אתה לא הלכת שולל אחרי הדוגמא שהבאתי, כי שמת לב שהשורה השניה לכאורה (כן, גם אני יודע להשתמש במילה גסה זו) מנטרלת את האפקט, או יותר נכון ,מנמיכה אותו. אבל היא שלב ב"הנמכת האש" ונדמה לי שרצית לראות שיר הפותח בבוקס ולאחר מכן הולך ומרפה. אבל האמת היא יותר מורכבת: המטרה שלי היא תמיד ליצור סיטואציה אנושית מורכבת, ובלי השורה השניה, האמירה הייתה רק גסות רוח. אגב, במקומות אחרים שהשיר התפרסם, כל התגובות נתפסו(לצערי) לשורה הראשונה, ואף אחד לא עמד (למיטב זכרוני) על השורה השניה. עוד לא הגעתי לשלב בכתיבה שלי שבו אני מנסה לאתגר את עצמי. אולי הגיע הזמן. בינתיים אני משתדל לכתוב את עצמי, ותוך כדי כך (אני מקוה) גם אחרים, ובאופן אינטואיטיבי, או לפעמים מחושב, אני בוחר את הדרך הספרותית שתהיה הכי אפקטיבית להעביר את התחושה והמסר האנושי.
            אני מפנה אותך לשיר " אמא מתה" שפרסמתי בעבר ב"בננות" המתחיל בבוקס גדול.

            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12234&blogID=236אגב,
            בסופו של דבר הוא הופרד ממחזור השירים שבו הוא שכן, הופיע בספרי "אחרי זה". ויתר המחזור מחכה למצוא מקומו בספר הבא.
            תודה
            גיורא

          • שמעון מרמלשטיין

            אכן. חזק בפתיחה.
            גם וגם. גם ימנית
            וגם שמאלית טובה.

            יופי.

          • גיורא פישר

            תודה 🙂

  5. ריקי דסקל

    הרצפה קרה והלב קופא !

    (ובעניין השריר הנתפס , שמעתי אומרים שמגנזיום זה הפתרון )

    • גיורא פישר

      לריקי
      תודה, כן גם אני שמעתי על כך. הרביתי באכילת "בננות" ורק העליתי במשקל, הייתי צריך ללכת לחדר כושר כי בני הביט בי 🙂
      חיבוק גדול גדול
      חג שמח
      גיורא

  6. אפשר את הכתובת של הפסיכולוג?
    🙂

  7. מירי פליישר

    לא בטוחה לגבי עצת הפסיכולוג. אני חושבת שהיא לא מתאימה לכל אחד, אבל להתכווצויות האלה. זה בהחלט פתרון. אני גם לוקחת מגנזיום לשחרור השרירים.

השאר תגובה ל מירי פליישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר