בננות - בלוגים / גיורא פישר / על שני איזכורים של שי אריה מזרחי בגליון סוף השבוע של "הארץ" 26.10.12
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

על שני איזכורים של שי אריה מזרחי בגליון סוף השבוע של "הארץ" 26.10.12

שני איזכורים להתאבדותו של שי אריה מזרחי מצאתי היום ב"הארץ".
האחד, של בני ציפר, מרומז. בלי הזכרת שמו של שי אריה.
 תוך כדי דיון בנושא "עצומות באינטרנט". ציפר תולה את התאבדותו של שי אריה בעצומות ובהתלהמות נגד שי אריה בעקבות "פרשת אייזנר".
ב"מוסף הארץ" הופיעה כתבה גדולה מאד של דליה קרפל. בכתבה זו נפרשת ההיסטוריה הפרטית נפשית של שי אריה. ממנה ברור שלא "פרשת אייזנר" הביאה אותו לשים קץ לחייו. פרשה זו הייתה סימפטומטית לכל הלך נפשו במרבית חייו.
כתבה הגונה ביותר, לכאורה הייתי צריך להיות מרוצה ממנה, היא מוסרת את "כל הפרטים" בהגינות ומייצגת את כל הנוגעים בשי: משפחה, חברים ומבקרים.
אבל, לא הצלחתי להביא את עצמי לקרא את כל הכתבה. הרגשתי מציצן ומחלל כבוד המת.
אני לא טהרן, אני אוהב רכילות. אבל הרגשתי שאין מקום לכתבה הזו:
היא לא מאירה לנו זוית חדשה בנושא ההתאבדות, אין לה חשיבות חברתית. גם לא משוררית. זה סיפור מאד מאד אישי, על אדם שלא מצא מנוחה לנפשו כל ימיו.
שי אריה, שבאופן אולי חולני , אטם את חייו בפני העולם. הופשט ערום ועריה בפני עשרות אלפי קוראי הארץ.

10 תגובות

  1. אוי ואבוי

  2. הגבתי לך גיורא גם בפייס
    לגמרי מזדהה עם דבריך לא צריך להיות טהרן כדי לדעת מתוך אינטואיציה ורגישות פנימית כמה פחד, כמה תהום ,כמה לילה היו בנפשו של האדם המתאבד, לשער את זה לא צריך כתבה בהארץ ,רק עיניים הרואות פנימה ללב שבור. אבל עיתונות צריכה למכור וצהוב מוכר.
    אירוניה טראגית בעיני ,איך הפך המשורר האלמוני כמעט לידוען במותו האומלל
    פתאום כותבים עליו ,משבחים אותו מצקצקים בלשונם על האבידה הגדולה של ביצת ספרותנו ושמיה הדלוחים.
    ואיפה היו בחייו האומללים ,כשציפה לביקורת על ספר שיריו ,למשהו?
    איפה היו כל הפאקינג מהללים
    אחרי מות
    זהו הוצאתי את זה
    מהלב
    הוא צוחק מלמעלה עכשיו
    על כולנו
    אני שומעת אותו
    יהי זכרו ברוך

    • לחנה
      כפי שציינתי ,הכתבה הוגנת ביותר גם למציאות הלא סימפטית.
      לא היללו שם את שירתו של שי אריה. אף אחד לא טען שנעשה עוול לשירתו.
      אם אכן היה נעשה עוול לשירתו בחייו, והכתבה הייתה מתקנת את העוול, ניחא.
      אבל אף אחד לא ציין שאבד לנו משורר גדול.
      סתם כתבה שמפשיטה את חייו האומללים והמסוכסכים של אדם.

      • לא מדברת על הכתבה שטרם קראתי אלא על דברים ששמעתי או קראתי בפייס ובכלל מאנשי ספרות. אני לא אוהבת כתבות כאלו .לא קוראת מראש.

  3. נראה לי שתמיד כואב לבני משפחה לקרוא רכילות כך שעדיף לצמצם בה.
    הטוב ביותר היה אם בעקבות מותו יתיחסו יותר לכתיבתו וכדומה. כי זה מה שהיה משמח אותם. ומצד המצוה ראוי לשמחם.

    ודוקא להגיע הפקת לקח הפוך. כל הזמן יש עצומות והתלהמויות וגן ילדים, ויש אנשים רגישים שמתערבבים בזה ולא מבינים שהם מתערבבים במשהו שיערער את שלותם. מצבנו מתדרדר. אישית וחברתית.

    תזכר כמה פעמים הרגשת גרוע כשהותקפת כאן וזה כולה בננות, וכולה אומנות, ולא תמיד המגיבים היו אלמונים( לפעמים כן). והרבה פעמים זה היה על רקע נקמני אישי ותו לא.

    הלקחים צריכים להשאל מה זה הפייס בכלל, והאינטרנט, זה עושה לנו בכלל טוב? ואיפה זה מזיק.

    יש ספר יפה על זה של צבי איל, שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות, ששמו אוהב ימים.

    מי שאוהב את ימיו, עדיף שלא יבזבז אותם על עיתונות ופוליטיקה, מאמרי דעה, וגלישה בפייסבוק, שם לכל אחד זכות אמירה. ולכן כל חמש דקות כל אחד מכריז משהו אחר ומפיץ על זה עצומה.
    זה ספר ששינה אותי אישית. כי שינוי עולם וצמיחה אישית הם לאו דוקא פרי תקשורת. יש ספרים שמשנים אנשים. וזה לא קשור לטהרן. זה קשור לערעור המבנה הנפשי שאינו כה חסון כמו שאנו חושבים, בעיקר כי אנו אומנים.

    לי בכלל לא מזיז במה האמין שי, כואב לי שהיה יכול עוד לעשות רבות בתחומים רבים ולא האמין שזה אפשרי. ושלא שוכנע שמותר וטוב להאמין בכך שזה אפשרי.

    שבת שלום.

    • שלום אביטל
      "המרוויחים" הגדולים מהכתבה הם בני משפחתו של שי אריה.
      הם אלה שסיפקו את רוב האינפורמציה. אין בליבי עליהם. אני מבין אותם.
      גם בנושא של מוות יש "סקאלת חשיבות". התאבדות היא הנמוכה מכולן. היא מפחידה אותנו "הנורמליים", תמיד אנחנו שואלים "למה התאבד?" כאילו אם נדע, זה ימנע מאיתנו או ממקורבים לנו לעשות את הצעד הזה.
      אך בעיקר, התאבדות מטילה כתם על המשפחה. היא כאילו אומרת: איפה הייתם כשהייתי צריך אתכם? אם יש חשיבות למאמר על שי אריה, הוא נעוץ בכך שאנחנו רואים שיצר ההרס היה נעוץ בו מקטנות. אולי משהו כימי במוח?

      אפשר לשאול שאלות בקשר לרווחים ולסכנות באינטרנט בכלל, ובפייסבוק בפרט.
      אך לא זה המקרה שיש להתלות בו
      שבת שלום
      גיורא

      • זה עוד גרוע שהולכים לראיין בנאדם שמתו עוד מוטל לפניו. במקרה הזה משפחה. זה צהבת נטו.

        מה אומר, נראה לי שבכל זאת יש קש ששובר את גב הגמל הגנטי. נראה לי ככה. לא יודעת.

        בכל אופן, אם הציפר הזה התייחס לזה, אז היה צריך להתייחס מהאספקט הזה ולא מהאספקט הילדותי שן גן ילדים מלא עכברים.
        הם התחילו לא הם התחילו והחזרנו להם.

        לזה התכוונתי. אבל מה אומר . רק הבעתי את דעתי. חשיבה לעומק והסקת מסקנות זה בסופו של דבר עניין אישי.

        שבת שלום.

  4. קראתי בעקבות הסטטוס שלך בפייס (איני קוראת שום עיתונים או אתרים גדולים, אז נודע לי רק ממך). בכל אופן, לא הבנתי מדוע בכלל עשו את הכתבה. וגם לא הבנתי איך התקשורת ידעה שזו התאבדות, אחרי שכולנו, כל מי שכתב בהקשר של שי אריה, נמנע מאזכור שמו, כדי שמי שלא יודע שמדובר בו ושהוא יתאבד, גם לא יידע. מאוד מכוער.

  5. פשוט כתבה נטולת כל טעם.

  6. מסכימה עמך ,גיורא יקר, אין מקום לכתבה זו.
    עפרה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר