אווזים (המשך לפוסט הקודם)

 

אגי משעול

אווזים

 

אֶפְּשְטֵיין, הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,

אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ.

אָמַר שֶהָרֹאש שֶלִּי מַתְאִים רַק לְכּוֹבַע.

אָמַר שֶצִּפּוֹר עִם שֶכֶל כְּמוֹ שֶלִּי

הָיְתָה עָפָה אֲחוֹרָה.

שָלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אָוָזִים.

 

עַכְשָיו, בְּמֶרְחָק שָנִים מִן הַמִּשְפָּט הַזֶּה,

כְּשֶאֲנִי יוֹשֶבֶת תַּחַת הַדֶּקֶל

עִם שְלוֹשֶת הָאֲוָזִים הַיָּפִים שֶלִּי,

אֲנִי חוֹשֶבֶת שֶאוּלָי הִרְחִיק אָז לִרְאוֹת,

הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,

וְהַצֶּדֶק הָיָה עִמּוֹ,

 

כִּי אֵין מָה שֶמְשַמֵּחַ אוֹתִי יוֹתֵר

מֵאֲשֶר לִרְאוֹת אוֹתָם כָּעֵת

עָטִים עַל הַלֶּחֶם הַמְּפוֹרָר,

מְכַּשְכְּשִים בִּזְנָבָם הַשָּמֵחַ,

קוֹפְאִים רֶגַע דּוֹם

מִתַּחַת לִרְסִיסֵי הַמַּיִם

שֶאֲנִי מְתִיזָה עֲלֵיהֶם

מִן הַצִּינוֹר,

זוֹקְפִים אֶת רֹאשָם וְגּוּפָם

נִמְתַּח אָז כְּזוֹכֵר 

אֲגָמִים רְחוֹקִים.

 

מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה

וּמֵתוּ גַם בְּעָיוֹתָיו שֶאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי

לִפְתוֹר.

אֲנִי אוֹהֶבֶת כּוֹבָעִים,

וְתָמִיד בָּעֶרֶב

כְּשֶהַצִּפָּרִים חוֹזְרוֹת אֶל תּוךְ הָעֵץ,

אֲנִי מְחַפֶּשֶת אֶת זֹאת שֶעָפָה אֲחוֹרָה.

 

 

לפני מספר שנים שלחה לי אגי משעול בדואר האלקטרוני, את השיר שכתבה זה עתה: "אווזים".

השיר מצא חן בעיני. מי (במיוחד אנחנו "אנשי הרוח") לא מזדהה איתו?

שלוש שורות בשיר הפריעו לי:

מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה

וּמֵתוּ גַם בְּעָיוֹתָיו שֶאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי

לִפְתוֹר.

 

שאלתי את אגי: האם את בטוחה שהוא אכן מת, אפשטיין זה?

הוא היה מאד זקן כשלימד אותי, בטח הוא מת! ענתה.

אל תהיי בטוחה, אמרתי.

אני מלמד בתיכון האזורי באר טוביה, אותו תיכון שלמדתי בו. משם ההכרות רבת השנים עם אגי משעול שהייתה מורה לספרות אצלנו בבית הספר.

סיפרתי לה שכתלמיד, היו בבית הספר שתי מורות שהיו מאד זקנות, "חצי רגל בקבר". רק לאחר שחזרתי ללמד בבית הספר נודע לי גילן, חישבתי ומצאתי שהן היו בנות 27 כשאנחנו היינו בני15.

אמרתי לאגי: "מי יודע? אולי אפשטיין היה מבוגר ממך בסך הכל בשתיים עשרה שנים?"

 

ביקשתי מאגי רשות לתלות את השיר בחדר המורים. (היא עזבה את בית הספר כשנה קודם). היא הסכימה בשמחה. ואבוי! אחת המורות למדה בזמנו אצל אותו אפשטיין באוניברסיטה ברומניה, ואמרה: אני מכירה את משפחתו, הוא עדיין עמנו!

הצעתי לאגי לוותר על השורה, אך היא סירבה כי רצתה להתכתב עם השיר המפורסם של נתן זך  "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי".

הצעתי לה לשנות את השם ל"אקשטיין".  אגי נעתרה לבקשתי.

ואכן כך פורסם השיר לראשונה בבטאון מורי התיכון "קשר עין".

לאחר כחודש צילצלה אלי אגי נרגשת: "לא תאמין, ראיתי עכשיו בעיתון מודעת אבל המודיעה שאפשטיין נפטר!"

וכך, כשהשיר פורסם במוסף הספרות ותרבות של "הארץ". השם אפשטיין חזר לשיר, ומצא בו מנוחה נכונה.