אגי משעול
אווזים
אֶפְּשְטֵיין, הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,
אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ.
אָמַר שֶהָרֹאש שֶלִּי מַתְאִים רַק לְכּוֹבַע.
אָמַר שֶצִּפּוֹר עִם שֶכֶל כְּמוֹ שֶלִּי
הָיְתָה עָפָה אֲחוֹרָה.
שָלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אָוָזִים.
עַכְשָיו, בְּמֶרְחָק שָנִים מִן הַמִּשְפָּט הַזֶּה,
כְּשֶאֲנִי יוֹשֶבֶת תַּחַת הַדֶּקֶל
עִם שְלוֹשֶת הָאֲוָזִים הַיָּפִים שֶלִּי,
אֲנִי חוֹשֶבֶת שֶאוּלָי הִרְחִיק אָז לִרְאוֹת,
הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,
וְהַצֶּדֶק הָיָה עִמּוֹ,
כִּי אֵין מָה שֶמְשַמֵּחַ אוֹתִי יוֹתֵר
מֵאֲשֶר לִרְאוֹת אוֹתָם כָּעֵת
עָטִים עַל הַלֶּחֶם הַמְּפוֹרָר,
מְכַּשְכְּשִים בִּזְנָבָם הַשָּמֵחַ,
קוֹפְאִים רֶגַע דּוֹם
מִתַּחַת לִרְסִיסֵי הַמַּיִם
שֶאֲנִי מְתִיזָה עֲלֵיהֶם
מִן הַצִּינוֹר,
זוֹקְפִים אֶת רֹאשָם וְגּוּפָם
נִמְתַּח אָז כְּזוֹכֵר
אֲגָמִים רְחוֹקִים.
מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה
וּמֵתוּ גַם בְּעָיוֹתָיו שֶאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי
לִפְתוֹר.
אֲנִי אוֹהֶבֶת כּוֹבָעִים,
וְתָמִיד בָּעֶרֶב
כְּשֶהַצִּפָּרִים חוֹזְרוֹת אֶל תּוךְ הָעֵץ,
אֲנִי מְחַפֶּשֶת אֶת זֹאת שֶעָפָה אֲחוֹרָה.
לפני מספר שנים שלחה לי אגי משעול בדואר האלקטרוני, את השיר שכתבה זה עתה: "אווזים".
השיר מצא חן בעיני. מי (במיוחד אנחנו "אנשי הרוח") לא מזדהה איתו?
שלוש שורות בשיר הפריעו לי:
מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה
וּמֵתוּ גַם בְּעָיוֹתָיו שֶאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי
לִפְתוֹר.
שאלתי את אגי: האם את בטוחה שהוא אכן מת, אפשטיין זה?
הוא היה מאד זקן כשלימד אותי, בטח הוא מת! ענתה.
אל תהיי בטוחה, אמרתי.
אני מלמד בתיכון האזורי באר טוביה, אותו תיכון שלמדתי בו. משם ההכרות רבת השנים עם אגי משעול שהייתה מורה לספרות אצלנו בבית הספר.
סיפרתי לה שכתלמיד, היו בבית הספר שתי מורות שהיו מאד זקנות, "חצי רגל בקבר". רק לאחר שחזרתי ללמד בבית הספר נודע לי גילן, חישבתי ומצאתי שהן היו בנות 27 כשאנחנו היינו בני15.
אמרתי לאגי: "מי יודע? אולי אפשטיין היה מבוגר ממך בסך הכל בשתיים עשרה שנים?"
ביקשתי מאגי רשות לתלות את השיר בחדר המורים. (היא עזבה את בית הספר כשנה קודם). היא הסכימה בשמחה. ואבוי! אחת המורות למדה בזמנו אצל אותו אפשטיין באוניברסיטה ברומניה, ואמרה: אני מכירה את משפחתו, הוא עדיין עמנו!
הצעתי לאגי לוותר על השורה, אך היא סירבה כי רצתה להתכתב עם השיר המפורסם של נתן זך "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי".
הצעתי לה לשנות את השם ל"אקשטיין". אגי נעתרה לבקשתי.
ואכן כך פורסם השיר לראשונה בבטאון מורי התיכון "קשר עין".
לאחר כחודש צילצלה אלי אגי נרגשת: "לא תאמין, ראיתי עכשיו בעיתון מודעת אבל המודיעה שאפשטיין נפטר!"
וכך, כשהשיר פורסם במוסף הספרות ותרבות של "הארץ". השם אפשטיין חזר לשיר, ומצא בו מנוחה נכונה.
מרתק גילגולו של השיר והשיר עצמו יפהפה
תודה שהבאת
תודה גיורא על השיר ועל השיתוף בכל ההשתלשלות
עפרה
תגובה של עליזה קיי
גיורא שלום,
ספור מצחיק. הייתי נותנת לו כותרת :"הגלגול".
הספור של אגי כה מוכר.המורה לאנגלית שלי מיס…, רקעה ברגלה הכועסת בפנותה אלי"את לא חכמה" אך…"הכרתי גם לא חכמות שעברו את בחינת הבגרות". מדוע מנת המשכל הנמוכה שלי עוררה בה כעס?
לא מעט בני התרבות האיטלקית, סבורים שחובה להיות"יפה".לכעור נלווה כעס,לא מובן.כעור משכנע רק, אם הוא מדגיש קווי אופי.למשל, סנטר ארוך מבטא אופי עקשני."הכעור"של דנטה אליגיירי אכן משכנע.
הכרתי, מספר ילידי איטליה [לא מבני משפחתי] ש"מתו יפה" משהו בפרדה מהחיים היה, מאד "אצילי". או לפחות השתדלו.
שאלתי את עליזה, מדוע אינה מזכירה את ה"השם המפורש" של אותה "מיס" שאני בטוח שהיא זוכרת את שמה למרות שחלפו מאז שנים רבות.
עליזה ענתה לי "מפני הלבנת פנים"
עניתי לה:
שימי לב עליזה
את זוכרת לאחר כל כך הרבה שנים את שמה של אותה מיס. זו שהלבינה בגסות את פנייך. ניצלה את מעמדה וחרטה פצע שלא נרפא (עובדה, את זוכרת). ולמרות זאת את "שומרת על כבודה".
למה?
אולי כדי להראות שאת לא כמוה?
תודה לך גיורא ,על ההתיחסות המעמיקה לדברי.יתכן שאתה צודק שאינני רוצה להיות כמוה. לא חשבתי על כך.בלימודי התיכון, הנטיות השיריות שלי היו בשיא עוצמתן.. כידוע "חלומות" לא מתואמים עם "השגיות".אציין, שסיימתי תואר ראשון ותואר שני באוניברסיטה העברית. כך, שהאבחנות של אותה מיס… לא היו מדויקות.