בננות - בלוגים / / פגישה מקרית בקפה (רק בישראל 4)
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

פגישה מקרית בקפה (רק בישראל 4)

פגישה מקרית בקפה –(רק בישראל).

 

לפני כחמש שנים הצטרפתי לידידתי המשוררת אגי משעול. אגי הוזמנה לירושלים לחתום סדרת הרצאות משוררים בבית הקונפדרציה. לפני ההרצאה נכנסנו לבית הקפה בבניין. אגי פנתה לענייניה ואני ישבתי ושתיתי קפה. בזווית עיני ראיתי את אגי משוחחת עם דמות שנראתה לי מוכרת. כשאגי סיימה לדבר  עם אותו אדם ונגשה אלי, אמרתי לה:

 אגי, אני לא מאמין, האיש שדברת איתו דומה למורה שלי להיסטוריה ישראל כרמל, הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה בשנת 68 כשהייתי בי"א.

 אגי צחקה ואמרה: זה אכן ישראל כרמל.

מה הוא עושה כאן ? שאלתי.

מה, אתה לא יודע? זה "כרמל" של "הוצאת כרמל".

מסתבר שהוא זה שהפיק את חוברות השירה שליוו את סדרת ההרצאות.

ניגשתי לישראל כרמל, הצגתי את עצמי, דיברנו הזכרנו מורים ותלמידים מהעבר.

בסוף ההרצאה, שכאמור חתמה את הסדרה, קראו למספר אנשים שהיו שותפים להצלחת הסדרה והעניקו לכל אחד מהם זר מפואר. גם ישראל כרמל זכה לזר.

כשהחלה ההתפזרות, ניגשתי לכרמל וברכתי אותו לשלום. והוא,  בגחמה (מהסוג הזכור לי כתלמיד)  הכריז: "מה אעשה עם הזר הזה? קח אותו לבאר טוביה שלך!" וממש דחף אותו לזרועותי.

נכנסתי למכונית, אגי הביטה בי מחויכת ואמרה בתוכחה: 
"אני נותנת הרצאה, ואתה מקבל את הזר?"

כשחזרתי הביתה  בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים (היה זה יום שישי) ישבו בחדר האורחים שני בני, יאיר וגלעד. הסתכלו והתפוצצו מצחוק, ואחד מהם אמר: " עם מי בגדת באמא שפתאום אתה מביא פרחים?"

 

לך ותסביר, ומי יאמין לסיפור כזה?

 

בזמן שאגי דיברה עם ישראל כרמל, נגשה אלי בחורה כבת שלושים, ושאלה אותי:

גיורא, אתה זוכר אותי?

תיארתי לעצמי שזו אחת מתלמידותיי בעבר. נקטתי בשיטה שפתחתי עם השנים ואמרתי:
"תזכירי לי את שמך?" 
וכשהיא (או הוא) אומרים לי את שמם אני עונה: "בטח שאני זוכר את השם הפרטי, התכוונתי לשם המשפחה!"

וכאשר כל האינפורמציה בידי, אני בדרך כלל זוכר.

כשאמרה לי את שמה, נזכרתי. מאד נזכרתי.

ואז היא אמרה לי:

 

 

סַפֵּר לִי אֵיךְ הָיִיתִי

 

אֵיזוֹ יַלְדָּה הָיִיתִי

כְּשֶׁזֶּה קָרָה

מֶה עָשִׂיתִי בָּחֳדָשִׁים

אַחֲרֵי שֶׁזֶּה קָרָה

וַאֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת

מָה אֲנִי

מֵאָז

נָפַלְתִּי לְבוֹרוֹת

וְעוֹד

אוֹסִיף לִמְעֹד

עַד שֶׁאֶזְכֹּר

גַּם אַתָּה מֻכְרָח

כְּדֵי שֶׁאַבִּיט וְאֶצְרַח

אֱלֹהִים עַל הַבּוֹר

בְּבַקָּשָׁה תִּזְכֹּר

 

טוֹב שֶׁפָּגַשְׁתִּי אוֹתְךָ

הַמּוֹרֶה

עַכְשָׁיו בַּקָּפֶה

בְּמִקְרֶה

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר