בננות - בלוגים / גיורא פישר / רק בישראל 2, או: איך כמעט ונכנסתי לכלא
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

רק בישראל 2, או: איך כמעט ונכנסתי לכלא

 

רק בישראל 2. או: איך וכמעט נכנסתי לכלא

לפני כחודש קיבלתי שיחת טלפון מענבר קצינת חינוך בכלא באר שבע.

שלום גיורא, אמרה, קיבלתי את הטלפון שלך מ"עם עובד". אנחנו רוצים להרחיב את מאגר המרצים שלנו, נשמח מאד אם תהיה מוכן להופיע בפני אסירי הכלא.

אני בחור טוב, מתמסר בקלות, והייתי גאה בכך שאני "בזיכרון" של מישהו בהוצאת "עם עובד".

סיכמנו שאשלח אליה את השירים שאבחר לשוחח עליהם. כך אני נוהג בכל הפגישות שלי עם קהלים שונים, ובודאי שחשוב שהטקסט יהיה לפני קהל שלא מורגל בקריאת שירה.

קבענו את הפגישה ל11.8. סיכמנו שאתקשר יום לפני כן לקבל הוראות כיצד יש להגיע למקום היעד.

אשתי כמעט מתה כששאלתי אותה כשהגיעה הביתה: דורית, יש לנו משהו ביום שלישי ה11.8?

לא! היא החזירה לי, למה אתה שואל?

כי אני נכנס לכלא באר שבע  באותו בוקר.

(יש בדיחות שאסור לעשות עם בני זוג, במיוחד אם אתה זקוק להם. אני עדיין משלם את המחיר).

 

הקדשתי תשומת לב רבה לבחירת השירים שאקרא בפני האסירים.

האם מותר לי להביא שירים עם רמזים מיניים? (מי יודע מה זה יעשה להם, החמאתי לשירי)

האם להביא שירים הקשורים לשכול? הרי אני לא רוצה להעכיר את רוחם,

לבסוף, החלטתי שאביא עשרה שירים שנראו לי מתאימים ,כאלה שיש בהם מידה של הומור ומתארים תופעות כלל אנושיות ,אך אביא גם שני שירים הקשורים לשכול, הרי אם בחרו בי, להופיע עם שירי בפני האסירים, ודאי מצפים שלא אתעלם משירים העומדים בליבת הספר. הנחתי(כל הכבוד לי!) שקצינת החינוך רוצה בעזרת שירי, להפוך את האסירים לאזרחים בעלי תודעה ציונית -חברתית.

 

כפי שסיכמנו, התקשרתי לענבר ב 10.8. שאלתי אותה אם כבר הדפיסה את השירים.

היא ענתה לי שראתה את הדואר האלקטרוני, אך עדיין לא פתחה אותו.

אל תדאג, הבטיחה. הכל יהיה מוכן למחר בבוקר.
מה  ארכה של הפגישה? שאלתי.
לא יכולתי שלא לחייך בקרבי בעת שהשתמשה במילה "לשבת", כשענתה לי: לא יותר משעה. אין להם סבלנות לשבת הרבה זמן. 

לאיזו שעה נקבעה הפגישה?הוספתי לשאול.
ציינתי שאני נוהג להגיע תמיד כשעה לפני הפגישה המיועדת, כדי לבדוק שהכל מוכן, להתרכז, ולהיות בשקט. ובכלל, להבטיח שאם תהיה תקלה בדרך, עדיין אספיק להגיע.

הפגישה נקבעה לעשר וחצי, ענתה לי ענבר החביבה, אבל קח בחשבון שזה יתחיל מאוחר יותר, כי קשה לאסוף אותם. אתה יודע, עכשיו רמדאן.

מה הקשר לרמדאן? שאלתי.
עוד אני שואל, הממה אותי האפשרות שמא…

את רוצה לומר לי שמדובר באסירים ערביים?

כן, מה יש? יש לך בעיה עם זה?

לא, לא, התחלתי לגמגם, (מה ,שיחשבו שאני גזען?) אבל את יודעת ,אני לא חושב  שהחומר שלי מתאים.

אהה, אתה מנסה להתחמק! היא אמרה והביאה לי את הקריז.

למה שאתחמק? הרי מדובר במעשה התנדבות שלי. אם הייתי יודע מראש שזה קהל היעד, הייתי מכין משהו אחר, אולי מתחום הדעת שלי, תנ"ך, אולי מסיפורי אברהם ,שרה ,הגר וישמעל, אבל אין לי זמן עכשיו להכין משהו ברצינות.

למה אתה לא יכול לבוא עם החומר שהכנת?

את לא מבינה? זו שירה! אמרתי.

אז מה יש? אנחנו מספרים להם סיפורים, ושרים להם שירים. כל הזמן!

לא, לא, לא שירה כזו! כמו ביאליק, ניסיתי להסביר לה (יסלח לי ביאליק).

אבל מה נעשה? היא באה בטרוניה, כבר תכננו עליך!

ואני, באמת בחור טוב, משתדל תמיד לרצות את כולם, לא יכולתי לשאת את האשמה ,וכבר הייתי מוכן להתרצות.

חשבתי בליבי: השירים שלי לא מסובכים, אולי בכל אופן…

בסדר, אמרתי, אבל לקרא הם יודעים, נכון?

לא ,היא ענתה לי.

 

נשארתי בבית.
לפעמים בלילה, אני חושב מה היה קורה אם עניין הרמדאן לא היה מזדמן לשיחתנו ,והייתי מופיע בכלא, ומגלה שאני צריך לקרא שירה בפני אסירים בטחוניים ערבים.

מצד שני, אני מרגיע את עצמי ,שמי ששרד שלושים וחמש שנים בכיתות ילדי ישראל, היה מצליח לעמוד גם בפני מחבלים אכזריים צמאי דם.

 

רק בישראל.

 

רק בישראל 1

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=236&itemID=20822#post20822

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

29 תגובות

  1. איריס אליה כהן

    גדול גדול. פשוט מצוין!

    • גיורא פישר

      היי איריס
      תודה ,ובקשר לתגובה שהשארת בפייסבוק, הממליצה לי לכתוב פרוזה.
      1. אני מקווה שאת לא רומזת משהו בקשר לשירה שלי-:)
      2. אני חושב שלפרוזה צריך נשימה ארוכה. לצערי הרב, אין לי את זה.

  2. הזוי ומצחיק כמו המציאות עצמה
    אכן רק בישראל:))

    • גיורא פישר

      היי חנה
      אכן רק בישראל.
      בשלב מסוים של השיחה ,שאלתי את ענבר אם היא יודעת משהו עלי, מה ועל מה אני כותב.
      היא הודתה שאין לה מושג.
      אגב, אם מישהו רוצה להתנדב ולהופיע בפני האסירים הבטחוניים ,ויש לו משהו להציע. אני מוכן למסור את הטלפון של ענבר.
      תגידו שגיורא שלח אתכם. אולי היא תסלח לי.

  3. טובה גרטנר

    היי גיורא
    איזה סיפור
    החיים האלה מפתיעיים, מוזרים ועדת תרבות וקישוט של הכלא, איך הם לא יוצרים קשר הגיוני בן הנושא לנשוא

    להתראות טובה

    • גיורא פישר

      שלום טובה
      את כל כך צודקת. העניין הוא שאני חושב שלא מעניין אותם הנושא, גם לא הנשוא. היה חשוב לה למלא את משבצת הזמן בין 10.30.-11.30

  4. הנה אתה רואה גיורא. אדם שכותב כך ולא חשוב על מה חייב להיות בעל גרעין אופטימי איתן. והנה אתה גם פרוזאיקון לא קטן. מציעה לך בזאת להמשיך להופיע מול כל גזרות העם והגויים, אחרי או לפני כל מופע לרשום את רשמיך וברבות הימים לכנס הכול בספר (נניח אחרי ספר שיריך השלישי) ולקרוא לו כמובן "רק בישראל" – רשמי מסע של משורר. אין לי ספק שאכן רק בישראל אפשר לצבור/לכתוב שלל חוויות שכאלה. וכן תודה כבר עכשיו שמילאת את פי צחוק על הבוקר. שבת שלום

    • גיורא פישר

      שלום ענת
      תודה על המילים החמות.
      לעצרי הרב, אני לא יכול להגדיר את עצמי כאופטימי. אבל אני בהחלט מסתכל קצת מהצד על עצמי ועל העולם ומחייך ובוכה בו זמנית.
      אני לא לוקח את עצמי נורא ברצינות.
      ובקשר לכתיבת פרוזה. כמו שכתבתי לאיריס, לצערי, אני רץ למרחקים קצרים מאד.
      שבת שלום
      גיורא

      • נדמה לי גיורא שכפי שאתה מתאר את עצמך זו הגדרה מדויקת של אדם אופטימי. ואני מתנצלת על התעקשותי לשכנע אתך שאתה אכן כזה. אופטימי זה לא אדם שמתהלך כל היום כשחיוך אווילי על פניו. ולגבי הפסימיות שלך באשר ליכולתך הפרוזאית, אני מבינה לחלוטין את הגדרת עצמך כאצן למרחקים קצרים. כך אני עצמי מגדירה את עצמי אך בהיותי אופטימית סופר אני גם שכנעתי את עצמי שאצן למרחקים קצרים שמתאווה לכתוב פרוזה הוא כזה שמשכיל להפוך את "פגימותו" באורך נשימתו למעלותיו ליתרונותיו ולסגוליותו בבואו לכתוב פרוזה. שהרי לאצנים הארוכים אין את מה שאתה בהיותך משורר ניחנת. הנה ך אתגר ולו לצורך הרהור מחזק אופטימיות.

  5. ואותך למנהל ,גיורא, להשוות תלמידים למחבלים צמאי דם
    נו נו נו :))

    • גיורא פישר

      היי חנה
      כרגע קיבלתי את תגובת המנהל שלי, אריה ברנע, שהוא אלוף חידודי לשון
      זו תגובתו:
      מיטב אסיר-כזבו

  6. ארז פודולי

    מעבר לחיוך הראשוני שמעוררת הבדיחה עם אשתך-שתחייה, הסיפור ממלא אותי עוגמת נפש רבה. אפילו רוגז קל.

    כי יש בענבר (המתהדרת בתואר 'קצינת חינוך') את כל האלמנטים שהפרעת הקשב והשטחיות של הדור הנוכחי מתאפיינת בה. אני מניח שלא קראה ספר שירים מימיה ושבביתה אין לה אפילו אחד כזה על המדף; לכן היא הייתה צריכה המלצה מעם עובד. היא לא קראה את הספר שלך, גם לא את האימייל שלך, כלומר היא לא טרחה להכין שיעורי בית – אחרת הייתה מבינה שהאינטראקציה בין אב שכול לאסירים ביטחוניים היא אולי שדה ניסויים אנתרופולוגי מעניין, אבל בהחלט לא 'סדרת חינוך' מן המניין, עוד נדבך ל"מאגר המרצים" שלהם.

    אני מת מסקרנות לראות את מאגר המרצים הזה, דרך אגב. לדעת איך עובד הראש של ענבר (בהנחה שהוא עובד, לפעמים). מה יש שם – מומחי בישול, מקפלי אוריגאמי ושאר פרפראות? סוג של אנשי המעגל של דן שילון (זונה-פוליטיקאי-כדורגלן)? איזה "קישוט" היית אמור להיות בתוך הרשימה הזו?

    נזכרתי בספרם של העיתונאים אהרון ועמליה ברנע 'ללכת שבי', בו מסופרים קורותיו של האסיר הביטחוני צאלח תעמרי. עולה בו לא פעם שאלת ההזדמנות החינוכית שמהווה השבי. אבל אני כופר בקיומה של הזדמנות שכזו, ומאמין ש'חינוך מחדש' הוא מושג פאשיסטי המאפיין משטרים אפלים ובכל מקרה הוא מכשיר קהה ולא קרדום לחצוב בו.

    ושאלת השאלות, קיבינימט: לגלעד שליט יש קצינת חינוך? מישהו מקריא לו את מחמוד דרוויש?

    • ארז האם גיחותיך התכופות בעת האחרונה מאותתות על שיבת החסידה במלואה? ולמה תמיד תגובותיך כה מעמיקות ומחכימות ומעוררות מחשבה חיוך וגם קנאה טובה?

  7. עשית לי מצב רוח טוב.
    באמת יש בסיס מאוד בריא וחזק בכתיבתך ובאישיותך.
    לא בכדי לכל אדם מזדמן ניסיון שהוא מסוגל לעמוד בו.
    תודה על מטען האופטימיות שטענת אותי.

    • הי גיורא,

      בדיוק הערב, איתן הבן שלי התקשר וביקש מאוד שאבוא לבקר אותו מחר. אמרתי לו שאני מאוד מתגעגעת ואוהבת. כן, אני יכולה לדבר עם איתן, ומה שקרה לו קרה בכלא – כלא 4 בצינוק.

      אי אפשר באמת לדרוש מאנשים כמו ענבר, או איזה סוהר/ת ישראלי אחר איזו נשמה יתרה שתדע מהי שירה.

      אבל, לא מזמן הזדמן לי לשוחח עם סוהר ממוצא רוסי, והיה לי דיון עימו על השטן במוסקבה של בוליאקוב, הוא ציטט גם את ביאליק וטען שאביו של פושקין היה "חניבעל" – אלק קניבל.

      אני במקומך, אולי לא הייתי שועה לענבר והייתי לוקחת את שיריך נוסעת לכלא באר שבע ומקריאה את השירים!!!!

      תתפלא, למה לא? מכיוון שהיום אני בחיפה, אני מכירה ערבים וגם ישראלים מה שמוביל אצלי לבלבול בענייני צומות. אלו שצמו על חורבן תשעה באב חשבתי שהם צמים את צום הרמאדן. הייתי לוקחת את השירים הכלל אנושים ומקריאה לאט, ובודקת את התגובות.

      בדיוק כמו שעשית לאותה הכתה הנחשלת שלמדת אותם תנך. מכיוון שאתה לא המשגיח שלהם, וכנראה יש להם סוהרים – אולי כן הייתי מתעלה מעל הבורות הישראלית ומנסה את העימות הזה. אבל, גיורא, לכל אחד יש את האופי שלו.

      וארץ ישראל 2, אני תוהה אם אין כבר 3 ויותר, פלא שענבר גם לא אמרה לך שעדיין לא פתחה את המייל, כי בדיוק הציפורן הבנוייה שלה נשברה.

      בסך הכל קטע מצחיק לחלוטין, וכתוב אחלה ומפתיע, אבל באמת גיורא, למה לא נסעת – אני לא בטוחה שכולם אסירים בטחוניים. יש ערבים שהם סתם עבריינים.. כאילו

      או שאני טועה.
      שבת שלום
      חוה

      • גיורא פישר

        שלום חוה
        הנחתי שאם ענבר הזמינה אותי ,היא ידעה במי ובמה מדובר.
        אבל לא היה לה מושג.
        אני מוכן לההתנדב ולהרצות בפני אסירים ערביים ויהודים כאחד, בחומר מתאים, לא בקריאת שירה. אני לא בטוח שהייתי מוכן להופיע בפני אסירים בטחוניים.
        כמו שכתבתי, בסוף התרציתי והסכמתי להופיע, אך סירבתי כשהסתבר לי שהאסירים לא יודעים קרא וכתוב (לפחות בעברית). אני מניח שהערבים שאת מכירה. יודעים.

        • הי גיורא,

          הייתי בטוחה שהתגובה שלי לא נקלטה אתמול. אני שמחה שהיא נקלטה. אני שמחה שהגבת ואני שמחה שיש בינינו דיאלוג כלשהו על כל דבר שהוא.

          לגבי דיעותיך, והרי שיריך הפכו כאן לנכס צאן ברזל לאומי. ואיני שוכחת לרגע את יום העצמאות האחרון, את הקריאה הנרגשת של שכחתי את שמו, נזכרתי יאיר לפיד, ואחר כך כנראה את זאת של חולדאי. ואיני שוכחת את שיריך לרגע גיורא.

          דיעותיי במידה רבה דומות לדיעותיך. ואם היה לי היום בן, הייתי מחזיקה אותו הדוק בין זרועותיי ולא משחררת.

          איני יודעת אם אלה בדיוק דיעותיך, על כל פנים, נראה לי שאם אתה במאגר של עם עובד, והיה ותכתוב עוד ספר – יש לך במה לפרסם ואפילו נדמה יותר.

          בהרבה חיבה
          חוה

  8. גיורא פישר

    את התגובה המעניינת הבאה, קיבלתי מקורא שביקש להשאר בעילום שם:

    הי גיורא,
    מעבר לעניינים הארגוניים, נראה לי שהדילמה שעמדה בפניך הייתה קשה מנשוא לדבר על השכול בפני אסירים בטחונים פלסטיניים. לא יודע מה הייתי עושה במקומך. אני אמנם הופעתי בכלא באר שבע בפני רוצחים, אנסים וביטחוניים בהצגת תיאטרון: "קרום" של חנוך לוין בחדר 4X4 כשהם יושבים על הרצפה במרחק נגיעה. התגובות שלהם היו מדהימות, אותנטיות, מתרגשות, מפחידות ומאיימות לעתים, והשיחה אחר כך בעקבות ההצגה הייתה אחד השיעורים המאלפים שלי באזרחות, בשאלות של מה שאנחנו לא רוצים לראות לפעמים כברחובות קוראים העם דורש צדק חברתי, עלו שם שאלות של יחסי ילדים הורים, כיבוד אב ואם, שאלות של הקמת בית שאלות של פערים תרבותיים ועוד ועוד, כל מה שעלה מתוך המחזה. אין ספק שצריך הרבה יותר תעוזה ותעצומות נפש להיכנס אתם לדיאלוג סביב נושא טעון כמו שלך ואם ההופעה היא גם בפני אסירים יהודים וערבים יש גם חומר תבערה רב במפגש כזה. לכן איני שופט את הכרעתך. אני נזכר במחזהו של סמואל בקט שזכה לפרסומו והצלחתו דווקא כשהציגו אותו בבתי כלא ולא בפני הקהל הרגיל ההולך לתיאטראות. מצערת אותי נימת ההתנשאות והזלזול באותה קצינת חינוך שקראתי בדבריך ובדברי כמה מהמגיבים. בקצינות חינוך ותרבות שאני פגשתי מצאתי אנשים אכפתיים, שעושות עבודת קודש בתנאים קשים. גם אם היא לא קראה שיר אחד מימיה, מפגש מסוג זה נראה לי שהיה מקרב אותה לפחות אל השירה ואל תפקידה בתוך החיים, מפגש של אסירים עם אבא שכול נראה לי שהיה יוצר שיחה שאין בה את הסטריאוטיפים והדגלים הרגילים אלא שיחה אנושית: בגובה העיניים, לב אל לב ועבור אותה קצינה אני בטוח שזה לא היה רק סתימת חור של שעה בלו"ז , אלא פסיעה קטנטנה אל מה שנקרא צמצום פערים תרבותיים וחברתיים ואולי יותר מזה לפתיחת כותלי הכלא לשפת השירה. כאמור איני מפיל את התיק הזה על כתפיך אך משהו כאמור צרם לי בתיאור הדברים.

    • איריס אליה כהן

      תגובה מרתקת ומעוררת מחשבה. כל כך טוב שהבאת אותה. וכמובן שלא רמזתי לטיב שיריך. יש הכותבים פרוזה נפלאה ושירה צרופה, דיברנו על זה, אני חושבת.
      לא התרשמתי שאין לך נשימה ארוכה.אולי תנסה?

    • אני חושבת שיש התנסויות שאל לו לאדם לעבור אותן. מישהו מלמעלה הגן עליך, גיורא. על פניו נכונים דברי הכותב האנונימי, אבל ללב יש את הנכון/לא נכון שלו. והוא אישי ביותר, בין האדם לבין עצמו, ואיש לא יכול לשים עצמו במקומו במבחן אנושי מעין זה. וכן על פי תיאורך את אותה קצינה שאולי היא נפלאה ומיטיבה ומועלה בשלל דרכים ותחומים, אך בעניין כפי שתיארת אותו היא היתה אטומה לחלוטין וגסת לב ביותר.

    • גיורא פישר

      הסיפור של שנינו אחר לחלוטין מכל הבחינות: העיקר בו היא אותה נקודה שפסחת עליה בקלילות, "העניינים הארגוניים". על כך אני מלין. האם אני היחיד במדינת ישראל שלא יודע שבכלא באר שבע יושבים בעיקר אסירים ערביים בטחוניים? ,ונניח שאני יודע אינפורמציה משמעותית זו, האם לא היה צריך להדריך אותי ,מה ואיך יש לנהוג? האם לא הייתי צריך לצפות שמי שמזמין אותי ,ידע משהו עלי ,ועל החומרים שיש לי להציע? ענבר באמת הייתה נחמדה ורצתה לעזור, אנא, האמן לי, בעת השיחה לא הייתה שום התנשאות מצידי, אלא נסיון כן להסביר לה (בלי קשר לשכול) ששירה עברית היא לא בדיוק החומר המתאים לאסירים ערביים בטחונים. ממצב השירה בארץ אנחנו יודעים שהשירה גם לא הלהיט האחרון בקרב הציבור הכללי בישראל. להפך, מי שהותקף הייתי אני "אתה מנסה להתחמק". ולעניינים הרעיוניים חינוכיים שהעלית: יש הבדל תהומי בין ההתנסות שלך בכלא, לבין האפשרות שהייתי אני מופיע שם: חומר אישי מול מחזה שכתב מישהו אחר. מחזה בו שחקנים רבים מול אדם יחיד הקורא שירה. ענבר החביבה, לא ידעה מי אני, ומה אני כותב. היא הסתפקה בכך שקיבלה את השם שלי מ"עם עובד". למרות שהתייחסתי בהומור לעניין -(בעינייך, במידה של התנשאות) אני נחרד מהמחשבה מה היה קורה ,אם באמת הייתי מגיע לחדר הצפוף בפני 15 מחבלים, וצריך לספר על עצמי, ולקרא משירי בפניהם. יתכן, ויש למפגש כזה ערך חינוכי (למי? ולמה?), אבל צריך לבוא אליו מוכן מבחינה רגשית. ואני לגמרי לא בטוח שאני מעוניין לבזבז את האנרגיה הזו דווקא בפני קהל זה. אין לגבי הבדל מבחינה אנושית, בין יהודים לערבים. גם לא בין אסירים יהודים לאסירים ערבים. אבל אסירים בטחוניים זה סיפור אחר, גם בלי הסיפור האישי שלי. באופן תיאורטי ,כל מה שכתבת ,על האפשרויות הגלומות במפגש כזה, נכונות. אין ספק, אם יהושוע סובול היה נמצא בקהל באותו מפגש שכמעט התקיים , הוא היה כותב על השעה הזו יופי של הצגה. אולי היית אתה מופיע בה בתפקיד גיורא , בטח היית עושה זאת בהצלחה רבה. אבל מישהו כתב עבורי למעלה, הצגה אחרת, שלא רציתי להשתתף בה. זו הסיבה שאני לא משתתף בהצגות המִשְנֶה שלה(טקסי הזכרון). אבל "הצגה" כמו זו שהייתי אמור להשתתף בה , בלי ידיעתי,בכלא באר שבע, בגלל חפיפניקיות (כן, אין לזה מילה אחרת). הצגה כזו טובה אולי לפאר דף כפול במגאזין סוף שבוע, בעיתון או בטלויזיה, אבל לא טובה ללחץ הדם שלי. בברכה גיורא

      • גיורא פישר

        זו תגובתי לכותב שבקש להשאר בעילום שם
        גיורא

      • גיורא היקר ,קראתי את מכתבו של האנונימי
        דבריו נכונים במישור האידיאלי במציאות אחרת אולי שבה החתכים מתחילים להגליד ומציאות חדשה מתחילה להבנות עם נכונות כנה שלהם לקבל אותנו כעם , כבני אדם אבל כשדם עדין על ידיהם והם נחושים בדעותיהם …איך אפשר?!
        זה אולי טוב לתסריט חדש לסרט כמו אוונטי פופולו2 או בין הסורגים 2
        אבל במציאות?!
        במציאות שלנו פועלים כוחות אחרים ואב שכול שבנו נפל כתוצאה של פעילות עוינת לא יכול להעמיד פנים
        לא כשהצד השני מחזיק עדין בדעותיו שטו קנאה
        זה לא עובד ה"וישחקו הנערים בפניהם"
        מבינה אותך גיורא ואני יודעת שיש לך לב גדול וטוב ואצילות נפש

    • ארז פודולי

      גיורא יקירי,

      באופן כללי קשה להתייחס לתגובה אנונימית ובדרך-כלל אני נמנע במעין אלה. אולם צורמת במיוחד שיטת הוויכוח שננקטה בתגובה הזו, בה הושמו דברים שלא נאמרו בפי אחרים. יש בשיטת הויכוח הזו איזה פאסיב-אגרסיב מרגיז, ניסיון לשייך / להדביק לך אמירות שאינן שלך. אחר-כך "לך תוכיח שאין לך אחות".

      ועל-כן אומר באופן בהיר: כמו שיש מורים טובים יותר ופחות, סנדלרים טובים יותר ופחות – שומו שמיים – יש גם קצינות חינוך טובות יותר וטובות פחות. מקצועו של איש לא נותן לו רישיון להתרשל, לזלזל ולעשות את מלאכתו כלאחר יד, וזה מה שעשתה אותה ענבר.

      כל אותם דיבורים גבוהה-גבוהה בדבר "שיחה אנושית בגובה העיניים ולב אל לב" הם דיבורים בעלמא, שכן שום לב לא היה מעורב כאן אצל ענבר. לב משמעו לשבת ולקרוא את שירתך ולשוחח איתך על שיריך. גובה עיניים זה לומר בוא נעשה מפגש מורכב, בוא נכין ביחד שיעורי בית ונראה איך מתמודדים עם מפגש כזה.

      עשית בחוכמה שדחית את ההזמנה, שכן מפגש שלא הוכן כראוי, וודאי מפגש טעון שכזה – היה מסתיים בכישלון מהדהד. אתה וודאי יודע את זה מניסיונך הפרטי בחינוך והוראה.

      שלך,

      ארז

      • הי גיורא,

        לא יודעת איך תגיב, אבל המחזה המדובר שח בקט עליו מדבר המגיב הוא"מחכים לגודו" שהוצג בכלא סו קוונטין כמדומתני בשנת 1959.

        אין באינפורמציה שהבאתי כאן משום נקיטת עמדה, לגבי מה שהרגיז אותך, אלא לומר משהו על התפתחות הדרמה ובמיוחד זו שזכתה לכינוי "דרמת האבסורד" להבחין מן השירה ומסוג השירה שלך, ולומר מדוע ההשוואה הזאת אינה רלוונטית לרצון שלך להתנסות באותו המסע.

        דרמת האבסורד החלה למעשה עם סארטר וקאמי. המחזה "דלתיים סגורות" למעשה הוא מאפיין של תפיסת האבסורד – או התפיסה האקזיסטנציאליסטית שקאמי וסארטר היו בין מוביליה. האמרה המפורסמת במחזה הוא "שהגהינום הוא הזולת" – זהו בין הרעיונות העיקריים שסרטר רצה להמחיש במחזה. יש שאומרים שהגהינום הוא עצמך ולכן אדם אינו יכול לברוח מעצמו.

        ואולם בקט המשיך את דרמת האבסורד ואולם שינה אותה ללא הכר, שותפים לו יונסקו במחזה "הכסאות" או הרולד פינטר.ולמה הכוונה. בעוד שבמחזאות של קאמי וסרטר מראה הבמה נשאר קונבנציונלי, לרבות מספרי המערכות – הרי שבקט במחזה סוףמשחק או "מחכים לגודו" שינה את תמונת הבמה לחלוטין.

        כלומר, כאשר נפתח המסך – הבמה בעצם משקפת את האבסורד עצמו = במחזה "סופמשחק" למשל, ככה כותבים את זה כאשר הבמה נפתחת רואים אדם עיוור ואדם פיסח מדברים ביניהם. כלומר האדם הפיסח יושב בכסא גלגלים.

        בחזית הבמה יושבים גבר ואישה מבוגרים בתוך פחי זבל, מצד ימין ומצד שמאל. הבמה היא אפלולית לחלוטין ומעל שני צוהרים קטנים.
        מכאן, שכאשר נפתח המסך, הרי שמלכתחילה הקהל מוכה בהלם. המונולוג מתחיל במילים
        "גרגר ועוד גרגר, ועוד גרגר"…

        וכו' – במחכים לגודו רואים כמדומתני שני אנשים או אדם אחד מושכים בעגלה, כאשר רתומים אליה שני אנשים…. הם כמובן מחכים לגודו.
        גם במחזה כסאות של יונסקו מראים שני אנשים מבוגרים – זקנים מדברים לקהל של כסאות ריקים לחלוטין.

        היינו תמונת הבמה אבסורדית וגם הדיאלוג הוא כזה.
        זו הסיבה, מדוע הצגות כאלו יכלו לזכות באהדה גם כאשר הוצגו נסיונית בבתי כלא. תמונת הבמה מרוסקת – כאשר הוא בא לומר שהעולם אינו בר הבנה או משמעות, או הציפיה לאל היא עקרה וגם המונולוג הוא מרוסק ואבסורדי. התפיסה של חמש מערכות גם היא נשברת – לשתי מערכות – כאשר בין המסרים הוא שהמציאות היא רנדומלית – היינו שרירותית לחלוטין. אין פלא שסוג כזה של מחזאות יכול היה להשיג את אהדת הצופים!!!

        אתה כמובן יכול לבדוק את דברי אלה.
        לא כך הוא האמור לגבי שיריך.

        אכן, יש צורך בהבנה של השפה העברית – כדי ליצור דיאלוג, יש צורך בתמיכה מלאה של המארגנים ואנשי הכלא עצמם, וגם בהיכרות עם שיריך.

        ומכאן, דווקא על דרך הניגוד אני מגיעה למסקנה שאכן עשית טוב שלא נסעת נסיעה מיותרת. לא רק בגלל המארגנים, אלא גם בשל התכנים העדינים. אני חושבת שחושי הלב שלך הגיבו נכון, כאשר בחרת לא ללכת. ואני עצמי על דרך הניגוד שיניתי את דעתי, שירה שונה ממחזה – שירה ארוגה משפה לא מתמונות – מה שהיה מקשה מאוד על המפגש.

        חוה
        אגב, סליחה על ההרצאה – אבל היא היתה די הכרחית לנוכח הנסיבות.

        • גיורא פישר

          שלום חוה
          תודה על הסקירה שהבאת.
          אין ספק, הבאת את ההגדרה המדוייקת לסיפור:
          "תאטרון האבסורד".
          במיוחד היטבת לתאר את ההבדל בין שפת התאטרון בה השתמש הכותב האנונימי כשהציג עם חבריו בפני האסירים הבטחוניים לבין שפת השירה: "שירה ארוגה משפה ולא מתמונות".

      • גיורא היקר,

        כתבתי תגובה והיא נעלמה.
        ההצגה עליו מדבר הכותב היא "מחכים לגודו" של סמואל בקט שהועלתה בפני אסירים בכלא סן קוונטין בשנת 1959, תמונת הבמה עצמה היא אבסורדית ולכן היא גם עוררה את ההזדהות של האסירים.

        וכאן יש להבחין גם בין מחזה לבין שירה. ועוד בפני קוראים או שומעים שאינם מבינים וקוראים עברית.

        ולכן, מצטרפת לקריאת הכלל.
        טוב שלא נסעת. ואכן, יש כאן איזו שטחיות גסת רוח ומסוכנת של אותה ענבר.

        חוה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר