שלום לכולם
בדיוק לפני שלוש שנים התוודעתי ל "בננות". הגעתי לכאן לאחר שקראתי באינטרנט שיר יפה של שחר מריו מרדכי. גילגלתי בגוגל והגעתי אל הבלוג שלו כאן. הגבתי על אחד משיריו, הוא התלהב כשחשב שמדובר ב"גיורא פישר" ראש המועצה המיתולוגי של הקריות.
נדמה לי שהוא קצת התאכזב כשגילה שמדובר בסתם מושבניק מהדרום. אך הסכים בטובו לארח אותי בבלוג שלו. שלחתי לו מספר שירים והוא בחר בשיר "התעמלות יומית".
בעקבות הפוסט האחרון, מכמיר הלב, של יעל ישראל. החלטתי שהגיע הזמן להביא את השיר לבית הטבעי שלו.
התעמלות יומית
הַקְפֵּד עַל גֵּו זָקוּף.
הָרֵם אֶת יָדֶיךָ לִצְדָדִים
כְּדֵי לִשְׁמֹר
עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָל.
הַיְשֵׁר מַבָּטְךָ
וּבְשׁוּם פָּנִים
אַל תַּבִּיט לְמַטָּה
פֶּן תִּרְאֶה
מִבַּעַד לַחֹשֶׁךְ
אֵיךְ נִרְאִים
פְּנֵי הַתְּהוֹם
אחרי זה" הוצאת "עם עובד" 2010
אוי גיורא. . . שוב אוי גיורא. . . .ונפלא לראות איך הביטוי "בשום פנים" מקבל בשיר הזה ריבוי פנים של התפצלות אפשרית לשניים: פנים שממשיכות להביט נכוחה קדימה ופנים שמביטים מטה – לתהום.
שלום יהונדב.
תודה על הקריאה.
בתחילה, מטע ה"בננות" שימש לי כמעבדה. במשך כשנה, לא ידעו כאן רוב הקוראים את היותי אב שכול. היו לכך שתי סיבות עיקריות:
1. לא רציתי שיעשו לשירה שלי הנחות.
2.חלק מהשירים שלי עוסקים במפורש בשכול, אבל שירים רבים נכתבו באופן מכוון בצורה כזו שיעסקו בקיום האנושי באופן רחב יותר משכול של בן, שמצמצם את יכולת הקוראים למצוא עצמם בשיר.
מכיוון שחברי הקרובים לא יכלו להמלט מהפירוש המאד ביוגרפי, רציתי לראות איך יגיבו קוראים שלא מכירים את הביוגרפיה הפרטית.
הנה דוגמה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=199&itemID=6672#post6672
השיר נוגע במקום
גם בגו זקוף רואים את התהום
ואני חוזרת על הערתה של איריס קובליו שמאוד מצאה חן בעיני אז
רק מבט אמיץ פנימה ועמוד שידרה רוחני יגאל אותנו במקצת מהתהום ,כי היא לפתח רובצת למעלה למטה ובכל הכיוונים
מצטרפת לאחרים
שיר חזק
שיר חזק, אני אוהבת את הויזואליות שלו, הוא כאילו נשאר מול העיניים גם אחרי הקריאה ולא מתפוגג.
מצטרפת גם לתחושות שלך שעברו בי עם קריאת הפוסט של יעל.
גיורא הי,
איך אוכל שלא להביא את שפינוזה?
הנה: "אין לך דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב בו כמו המוות וחוכמתו איננה התבוננות במוות אלא בחיים".
יפה וחכם מאוד שירך — גם ברעיון וגם בשזירת המילים רבי הפנים.
תודה — צדוק
הי גיורא, זה שיר חזק, אבל באמת אין בו שום דבר שמקשר אותו לשכול דווקא, והוא מתפרש, אני חושב, כאמירה על מצבו הקיומי של האדם בכלל.
האם בכוונה האמביוולנטיות האורבת בהרמז שבסוף? התהום היא מפחידה, איש לא יראה את פניה וחי, ועם זה חושך על פני תהום הוא מצב כאוטי, אבל מצב שלפני בריאה.
גיורא, בדרך כלל אני קוראת ויורה תגובה. לא הפעם. השיר הזה שלך שוודאי קראתי אותו בספרך, אבל זו הבעיה בספר שירים אם קוראים אותו כפרוזה, ברצף, שירים שכאלה מתערבלים באחרים (זהו הבנתי הדרך הכי נכונה לקרוא ספר שירה היא כמו את התנ"ך שיר ליום), אז השיר הזה כך ב"בודדת" השאיר אותי פעורה מעל שלל תחושות כתהום רבה. ובכל פעם שקראתי אותו חזרה התחושה הזאת של היופי והזעזוע. לא בכל שיר מושג מתח כזה על השפיץ ממש. אירוניה וחוכמה חדות כסכין ששיאן בשתי השורות האחרונות. זהו לא שיר מתהפך עליבא דה זך כי אם שיר מהפך קרביים. ויכולתי להרחיב ולנתחו אבל לא במסגרת זו. ממילא יש לי תחושה שמאז שאני בבטלה מוצהרת ונעימה ומתגברת בנעימותה מיום ליום, התחלתי "לעבוד" בבננות. בכיף אבל אני חרדה שלא אהיה לטרחה ולמעמסה ואואשם בשתלטנות על מרחב המחיה.
הרואה את התהום
לא יכול לתפקד.
יש בינינו מי ששקע בחושך
והתערבל בתהום
והפעולה הפשוטה כמו התעמלות בוקר
כבר בלתי אפשרית עבורם.
תודה על האופטימיות, גיורא.
שיר יפה.