צירי חיים מורה לתנ"ך, רפתן וכותב שירים
http://matityaho.wordpress.com/?tag=%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9e%d7%90%d7%90%d7%95%d7%98
על מקומה של השירה (או יותר נכון, "האין" מקום שלה) כותב גם מנחם בן בטור שלו במוסף התרבות של "מעריב". הוא מתייחס לדבריו של אילן ברקוביץ'
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1219625.htmlב"הארץ" בשבוע שעבר על היוהרה שהפגין מאיר ויזלטיר כלפי הדור החדש של המשוררים.
כך כותב מנחם בן:
"… ויזלטיר התפרסם והתבלט בתקופה שירית שבה היה קל הרבה יותר להתבלט ולהתפרסם. היום זה הרבה יותר קשה משלוש סיבות עיקריות: ראשית, אין בכלל הד אמיתי לשירה בבמות התרבות המרכזיות בישראל. בין הטלוויזיה לבין האינטרנט, בין העיתונות לבין הפזמונים.
לכן, אף אחד לא מתבלט באמת ולא יכול להתבלט באמת. כי אין בדיוק איפה. שנית, אין בכלל קוראי שירה להוטים בישראל, כאלה שירוצו לחנויות הספרים לקנות ספר שירה חדש, כפי שרצו לקנות את החדש של אלתרמן (בימי "כוכבים בחוץ") או של זך (בימי "כל החלב והדבש") או אפילו של ויזלטיר עצמו (בימי "דבר אופטימי עשיית שירים").
כיום, כפי שיודעים כולם, יש הרבה יותר כותבי שירה מקוראי שירה, המתרכזים בדרך כלל בקריאת עמיתיהם לכתב-העת שבו פרסמו את שיריהם. זך אמר את זה יפה (אני מצטט מהזיכרון): "אנחנו הדור שעוד תפס את השירה ממש בזנב, לפני שחמקה מאיתנו". שלישית, כותבי השירה דומים מדי זה לזה. כולם כמעט כותבים בנוסח אחיד (סוג של יומני נפש בלשון מוצפנת בחלקה)…."
מסכימה הגיע הזמן לתת מקום של כבוד לשירה שהיא המיתר הכי עדין של הנשמה, הנגון הכי טהור שלה
השירה בשבילי היא צרי לנפש כל אימת שצר לי ועצוב לי נפשי מתעטפת בתפילת השירה הן בכתיבה (לעצמי ולבלוגי בלבד) והן בקריאה
הגיע הזמן לתת לה מקום של כבוד
מסכימה עם מתי שמואלוף
חנה, תודה. התחברתי מאד לתגובתך. לא פעם אני סבורה שכוחה של השירה טמון לארק בכוחה הפוליטי, אלא גם בהיותה מיתר יחיד, רוטט. לעיתים קרובות דווקא בפן האישי כ"כ שלה מסוגלת השירה לגעת בנפש, ואם היא טובה אז ביותר מנפש באחת. כך השירה גם מפתחת רגישות אנושית, כלפי הזולת וכלפי עצמך. אולי מכאן גם כוחה לשנות, להשפיע רגשית, מהלב. מהמקום האישי הזה , דרך אותו "ניגון טהור המהווה צרי לנפש" (אגב רחל המשוררת), חשוב וראוי כ"כ להעניק לשירה מקום נכבד ומשמעותי יותר בתרבות, כפי שמיטיב שמואלוף לטעון ובצדק , בפרט בעניין הפוטנציאל של פרס ספיר. תגובתך מרגשת, מדויקת וחשובה, כשם שהצעתו של שמואלוף חשובה וראויה ליישום ולהערכה.
היי גיורא יקר. תודה שהבאת. אני מסכימה עם מתי לגמרי. אני חושבת שהמהלך צריך לבוא בתמיכה של בכירי הסופרים בארץ, בעיקר אלה שזכו בפרס ספיר בעבר, או בפרסים חשובים אחרים. אני גם חושבת שצריך, בין היתר, לעודד שיתוף או מיזוג של תחומי הפרוזה והשירה, למשל, בערבי קריאה, השקות וכיו"ב… ואני מקווה שהמשוררים לא יקומו עליי בכעס, כי יש לי לפעמים איזה תחושה של מעט התנשאות שעולה, בדרך כלל, כשמשוררים מדברים על שירה, לעומת פרוזה וגם לכשעצמה.
אבל יכול להיות שזה גם רק תסביך שלי:)
זכיה בפרס ספרותי אינה מעידה על איכות וכתיבה נפלאה.גדולי הכותבים במאה שעברה לא זכו כמעט בשום פרס. למשל: מרסל פרוסט, פרנץ קפקא,רוברט ולאזר, הרמן מלויל …. ועוד. פרסים ספרותיים נועדו לרודפי כבוד המקושרים בביצה המקומית של הספרות והשירה.