צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

היא נובחת

 

לרגל פתיחת שנת הלימודים

היא נובחת

 
הִיא לֹא מְדַבֶּרֶת
הִיא נוֹבַחַת.
 
נֶגֶד מִי מְאַמֶּנֶת הַנַּעֲרָה הַזּוֹ
אֶת כַּלְבֵי הַשְּׁמִירָה
עִם הַשִּׁנַּיִם הַחַדּוֹת
שֶׁלֹּא מַפְסִיקוֹת לִנְקֹשׁ?
מַה גִּדֵּל וְטִפַּח
אֶת גּוּרֵי פְּחָדֶיהָ
הַמְאַיְּמִים לִטְרֹף אֶת
מִי שֶׁמִּתְקָרֵב,
מִי הִזְהִיר אוֹתָהּ מִלִּטּוּף
כְּמוֹ מִבָּשָׂר מֻרְעָל
וְלִמֵּד שֶׁאֶפְשָׁר לָנוּחַ
רַק כְּשֶׁהַכְּלָבִים עֵרִים.
וּכְשֶׁהִיא צוֹעֶקֶת עָלַי:
אַתָּה סְתָם מוֹרֶה
לֹא אַבָּא שֶׁלִּי וְלֹא תַּגִּיד לִי
מַה לַּעֲשׂוֹת,
אֵיךְ אוּכַל לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ
לְבַקֵּשׁ שֶׁתָּבִין שֶׁאֲנִי
לֹא אַבָּא שֶׁלָּהּ

 

77 תגובות

  1. גיורא,

    אני מכיר כמה שורות מן השיר (שציטטת לי בתכתובת לפני כמה שבועות). טוב לקרוא את המוצר המוגמר. ויפה לגלות את נפש המורה ב"עימות" הזה. נפש מגלה הבנה. ושוב, אני אוהב את הפאנץ" ליין בסופי שיריך. כי יותר משמדובר כאן על יחסי מורה-תלמיד, יש כאן ביקורת על יחסי הורים-ילדים. יפה.

    (ואני לא יכול להתאפק. כי בכל הנוגע לבית הספר אני בהחלט זוכר כמה מורות, שעל כל אחת מהן ניתן לומר "היא נובחת").

    • שלום שחר
      אני מוכרח להודות שגם אני לפעמים נובח. כשאני תופס את עצמי נוהג כך אני עוצר את עצמי, צוחק ואומר לתלמידים שאני כועס עליהם בגלל שגרמו לי לנבוח.
      אני מניח שהנביחות שלי ושל התלמידה נובעים מאותו מקום. פחד ,בושה וחרדה מאבדן שליטה.

  2. קשים חייו של מורה…
    יש משהו נוגע ללב בתיאור המתקפה המתגוננת, בעיקר גורי הפחדים שגדלו.
    והסוף – שוב – משעשע בעיני, אף שמאחוריו מסתתרת אמת עצובה.

    • אכן קשים
      אבל לא בגלל הילדים אלא בגלל ההורים שמיוצגים בשיר ובהערות המגיבים למטה.

      • אני שמחה לראות שאני לא היחידה שחושבת שההורים (למען הדיוק: חלקם) הם אחת הבעיות הגדולות של מערכת החינוך.
        ויפה בעיני הלקח (על זה שההתנהגות הבוטה אינה אישית נגד המורה) שהזכרת באחת מתגובותיך למטה. לא אחת הוא יפה גם לטיפול בילדים הפרטיים שלנו. חבל רק שאנחנו מגיעים אליו לאט כל כך: הרבה עגמת נפש יכולה היתה להיחסך לו היינו מבינים את זה כבר בהתחלה.

  3. איזה יופי המעבר בין "לא אבא שלי" ל"לא אבא שלה".
    קשה מול זה. אבל אני הייתי מורה רק שלוש שנים :).

  4. מוטי גלדמן

    השיר נוגע יפה בסוגיה כללית. לא פעם אנו קורבנות לשנאת חינם בגלל צל הנופל עלינו מנפשם של השונאים. פרויד קרה לזה טרנספרנס, והיה עד לכך בהליכי הפסיכואנליזה, ביחסי מטפל-מטופל.אבל ככלל, האם מישהו מסוגל לראות אותנו כפי שהננו, או שתמיד נראה, בבלי דעת, כצללים המאכלסים את נפשו?

    • אתה צודק מוטי
      כמו שהעירה אחת המגיבות למטה. למרבה הפלא גם מורה הוא בן אדם ולקח לי הרבה זמן להבין מבחינה רגשית שרוב הפעילות הבוטה והגסה של התלמידים לא מכוונת נגדי אלא היא תוצר של התסכול שלהם והבעיות שהם סוחבים אתם לכתה, לאחר שהבנתי את זה ירדה גם רמת הפגיעה שחשתי ואתה גם רמת ההפרעות.
      זה הלקח החשוב ביותר שאני מנחיל למורים הצעירים.

  5. הי גיורא,
    אינני מסוגלת להתחבר לשיר שבו כותבים על ילד שהוא נובח ולא משנה עד כמה הכוונה היא להעביר חמלה ורגישות.
    (מבינה את הדמוי, אולם מפריע לי שדמוי שכזה בכלל צץ באדם, כשמולו עומד ילד בזעקה).

    • מזדהה לגמרי עם סיגל. לא מכובד בעיני שמורה מדבר כך על תלמיד, אם בטקסט כתוב או מדובר.

      • נו, באמת. די כבר עם הפוליטיקלי קורקטנס באמנות. זה לא המקום.

      • המורה הזה הוא גם ובראש ובראשונה בן אדם וגם יוצר ויש חופש אמנותי ביצירה

          • ה"בהחלט" שלי התייחס לפוליטיקלי קורקטנס. עם שיקולים כאלה 90% מיצירות האמנות לא היו נכתבות.

          • אבל האיש מורה! אחר כך מופיעים כל הפוסטים המתרגשים שלכן מגורלם של ילדים.
            אמנים=צביעות?

          • המורה מיצי

            בבקשה הנה לכם דוגמה לאללימות מורים נגד תלמידים
            מילא אם היה מדובר כאן באיזה שיר מופתי… אבל על מה בעצם מתדיינים כאן?

          • מוטי גלדמן

            שירה אני איתך באיבה כלפי תקינות פוליטית אוטומטית. נראה לי שכדי לסייע לילד צריך לראות היטב להיכן התדרדר. אם הוא מתנהג ככלב נבחן ורע כדאי לראות זאת. אם הוא מראה סימנים
            של התנהגות מצ"ואיסטית רצחנית כדאי לראות זאת. ילד כזה עשוי בשעת משחק תרפויטי בחדר המשחקים אפילו להציג כלב רע ומפחיד. או להזדהות עם בובה רצחנית. הרבה ילדים אוהבים להזדהות עם גיבורים רצחניים ויש להם כלי נשק צעצוע ההולמים את ההזדהות הזאת. הגדרת המצב המדויקת חשובה לשם סיוע וריפוי. עולמו הסאדיסטי של ילד פגוע יכול להיות מפלצתי למדי – יש לכך איור מקסים בסרט האנימציה "סיפור צעצוע" שכתבתי עליו בספרי "העצמי האמיתי ועצמי האמת". כדאי להכיר את המציאות הסאדיסטית הזאת כדי לסייע בידו.

      • שלום סיגל וגבריאלה.
        בתגובתי זו אני מתייחס לסיגל "הראשונה והשניה" סיגל השלישית ומיצי לא ראויות לתגובה. הן זקוקות למורה פרטני שילמד אותן הבנת הנקרא.

        את תשובתי אחלק למספר חלקים ואתייחס לכל הטענות שהעלתן.

        1. אם הייתי כותב "שרה כזמיר" "אדומה ככלנית" "זוחלת כצב" "חזק כאריה" "כדב שכול בשדה". "עיינייך כיונים" "שערך כעדר העיזים".
        האם הדימויים האלו בסדר?
        מה ההבדל מבחינה מוסרית ופואטית בינם לבין "היא נובחת"?

        2. הרי לא אמרתי את זה לילדה, אז איפה פה האלימות?

        3.אני מבין שלסיגל וגבריאלה מפריע שבכלל דימוי כזה עולה לי בראש.
        אני מוכרח להתוודות, אולי לא תאמינו לי. אבל עולים לי בראש דברים "הרבה יותר גרועים ולא מוסריים".
        מה לעשות גבריאלה וסיגל, אין לי שליטה על המחשבות שלי (לרוב יש לי שליטה על המעשים אם כי לא תמיד).
        כתבתי על זה בשיר "ציון לשבח" חיזרו וקראו אותו

        4. לאחר שקראתן את השיר "ציון לשבח" קראו בבקשה מה שאמיר אור כתב שם בדבר הקשר בין המחשבות לאומנות.
        אין לי מושג אם סיגל כותבת, ולבושתי לא הכרתי את גבריאלה עד כה (תודה לך שבקרת אצלי, אני מבטיח לבקר אצלך).
        אך אם את יוצרת ,ההערה שלך מפתיעה אותי. אלו החומרים שמהם עשויה האומנות, בין היתר האומץ להגיד ולהעלות לפני השטח את המוסתר.

        דרך אגב, כמו שאמרתי, אני לא מוצא פגם בדימוי שהבאתי וצריך להיות באמת חסר הבנה לחלוטין כדי לא להבין שהשיר נכתב מתוך הזדהות והבנה.

        אבל סיגל, אמרי לי איך את היית מגיבה בכיתה אם תלמידה קשה במיוחד הייתה עומדת וצועקת עלייך לפני כל הכיתה: אתה לא תגיד לי מה לעשות ושאמא שלך תמות (שלחתי אותה לספריה להביא ספר תנ"ך). זה לא נשמע כ"זעקה לעזרה".
        התובנות שלי של מה קרה ועיבודם לשיר שלפניכם באו בעקבות מה שקרה אחרי השיעור.

        5. תודה לכן שהקפצתן את מספר הביקורים בבלוג שלי. יש לי הרגשה שבפעמים הבאות אשתול בעצמי "טרולים כאלה".

        תודה

        ואני מבטיח לכן שירים חדשים שעליהם תהיה לכן סיבה יותר מוצקה להתלונן.
        תאמינו לי, זה השיר האחרון שחשבתי שיעורר סקנדל.

        איזה כף.

        • הי גיורא,

          לסיגל השלישית אין צורך שתגיב היא פנתה אל שירה.

          שתי הסיגל שלי ביחד אינן מסוגלות לענות על תגובה כל כך ארוכה המשתדלת להראות רגישות אך מראה פגיעות ואי יכולת לרדת לשורש תגובותיי.

          הדמוי שבחרת צרם לאוזן החינוכית שבי ולא לאוזן האמנותית.

          כבר שבעה חודשים שאני מגיבה בבננות ומעולם לא טענתי נגד חופש היצירה ולא אתחיל כעת.

          התלמידים שלך נשמעים לך נובחים? לבריאות.

          מה אני אעשה אם ילד יצעק לי בפנים? אמתין בשקט עד שיוציא הכל ואחר כך אקנה לכיתה שק איגרוף ואסביר לילדים שאני לא, אבל השק כן.

          לא אקרא את שאר השירים שלך כי אין בינינו כימיה התחלתית.

          ואסיים בהתנצלות: אמנם אני אישה בוגרת אולם אני תלמידה פגועה מאוד מאוד מעברי כך שמעט מאוד אנשים ימצאו ראויים בעיניי להקרא מורים אז אל תיקח ללב.

          המשך יום נעים.

      • בלי קשר לשיר הזה ולאיכותו הפואטית. בלי קשר לכך שהוצאת את הביטוי מהקשרו,
        בלי קשר ל "משטרת המוחות" שאת רוצה להטיל על המחשבות.
        בלי קשר לכל אלה
        ממתי אומנות מתעסקת "במה שמכובד" ?

        • התגובה על "ממתי אומנות צריכה להיות מכובדת" מכוונת לדבריה של גבריאלה.
          גיורא

          • צר לי אך אינני רואה איך הגעת לתלות במשפט המסכן שכתבתי למעלה את כל מה שתלית ואיך הגעת להפנות אלי כעס כה רב.
            במילים אחרות מה שאמרתי, בדיוק כפי שסיגל הסבירה, שהנביחות צרמו *לאוזניים הפרטיות שלי*, ששמעתי בהן צליל של *השפלה* כלפי התלמידה, ולכן לא נעמו לאוזני. זה הכול. אני מקווה שעכשיו זה יותר ברור. מה לעשות שלא כל מוסיקה ערבה לאוזנינו ואנחנו חופשיים לאהוב או לא לאהוב טונים ותת-טונים ואוברטונים כאלה או אחרים?! או שמא אינך מכיר בחופש הבסיסי הזה של הזולת, אם לשפוט לפי עוצמת הכעס שלך?
            לפני כעשרה ימים בפוסט של סבינה התרשמתי ממשהו שכתבת ושיבחתי את תובנתך. באותה טבעיות הרשיתי לעצמי להגיב גם היום. איך יכולתי לצפות את גל התוקפנות המפחיד הזה? על מה ולמה? סליחה, טעיתי.

          • שלום גבריאלה
            צר לי שראית בתגובתי גל תוקפנות.
            אלוהים עדי שכל תגובתי (המנומקת היטב ) נגעה לטענה בדבר "המכובדות" והצורך שנגזר עלי לעשות צנזורה "כי יש דברים שאסור לחשוב ובודאי אסור לומר" (אמרת כך במפורש).
            האם הבנתי לא נכון את דברייך?
            האם הייתי גס רוח או לא מנומס?
            אני בטוח שאין לך שום דבר "נגדי" או נגד שירתי באופן אישי.
            פשוט תהיתי האם יש דברים שאסור לחשוב, להרגיש ולכתוב עליהם.

            אני חוזר ומדגיש שאני לא רואה שום פגם אומנותי ,מוסרי או פדגוגי בתיאור שלי את התנהגות הילדה. האם דימוי לכלב פגוע שעינו אותו ולכן הוא כל הזמן תוקף -הוא תיאור מעליב?
            אם זה לא מובן מהשיר כנראה שכשלתי מאד
            ואצטרך לבדוק את השיר פעם נוספת.

            אני מקווה שתמשיכי לקרא את שירי ותהני מחלקם ותתרגזי מאחרים.
            אני חושב שהתגובה הגרועה ביותר לאומן היא אדישות.

            בברכה
            ותודה
            גיורא

          • *אלוהים עדי שכל תגובתי (המנומקת היטב ) נגעה לטענה בדבר "המכובדות" והצורך שנגזר עלי לעשות צנזורה "כי יש דברים שאסור לחשוב ובודאי אסור לומר" (אמרת כך במפורש).* –
            לא, לא אמרתי את זה בשום מקום, לא במפורש, לא במרומז ולא במשתמע. לא רק שלא אמרתי, אפילו לא חשבתי דבר כזה. זה לא מסוג המחשבות והדעות שלי. מי שמכיר אותי – יודע. ה"ציטוט" הזה שייחסת לי הוא דמיוני ושקרי.

            צר לי שנכנסתי לשיג ושיח איתך, הן מפני שנפגעת כל כך (כנראה לא מן המשפט עצמו נטו, אלא מכל הפירושים המעוותים והשקריים שהדבקת לו, ובכל זאת קבל נא את התנצלותי גם אם אינה במקומה), הן מפני שהייתי כאן שעיר נוח לעזאזל לאלימות (וגם ה"ציטוט" השקרי הוא צורה של אלימות) מצדך ומצד חסרי שם אחרים.

            שבת שלום

  6. מירי פליישר

    גיורא
    מוצא חן בעיני השיר ונקודת המבט המקורית . בכלל לתת קול למורים זה חשוב מאוד. וכן זה חינוכי בעיני שהתלמידים יידעו שיש שם מישהו לא שק איגרוף ולא קיר.
    שמחה עם השירים שלך על בית הספר . יש בהם תמיד זוית אחרת. לא בטוחה שהתלמידים אשמים בזה שאתה נאלץ לנבוח,בטח לא כולם . נראה לי שאתה מורה מבחירה ומורים כאלה נדירים.

    • תודה מירי על המחמאות.
      הדיון פה הלך (בגלל אי הרגשת הנקרא) לכיוון חוץ פואטי. ניסיתי להחזיר את הדיון לכיוון האומנותי אך לא קיבלתי על כך תשובה לא מסיגל ולא מגבריאלה. תגובתה של סיגל מאשרת את דבריו של מוטי ואת מה שכתבתי בשיר. סיגל משליכה על השיר את העבר הפגוע שלה ולא מצליחה מבחינה רגשית להכיל את השיר. יתכן והיא מזהה את עצמה בשיר ולא מסוגלת לראות את ההבנה והחמלה של המורה. היא מציינת ואני מאמין לה שהיא מבינה מבחינה רציונלית שהשיר אומר את ההפך ממה שהיא תולה בו.

      במחשבה שניה, היא צודקת גם מבחינה אומנותית שהרי אנו שואפים שהקורא יביא את עצמו לשיר, סיגל הביאה את כל כולה לשיר.
      תודה (באמת!!) סיגל.

      אני חושב שרוב המורים מגיעים להוראה מתוך תחושת שליחות.
      איזו סיבות אחרות את רואה?
      כבוד?
      מעמד חברתי?
      משכורת? (2800 שקל ברוטו למורה אקדמאי מתחיל).

      • אויש, איזה ניתוח לא מוצלח "חטפתי" פה.
        :0)
        לא, נורא, כוונתך לטוב, ומוטי בוודאי מזהה רוטווילרים לפי הריח וממתין להם עם שוקר חשמלי.
        למזלי, לא הייתי בסרט של השיר שלך.
        יש עוד סרטים, הלא תדע.
        לגבי השיר כשיר, בכלל לא הגבתי על השיר כשיר, לא מאי יכולת הכלה רגשית אלא מתוך מחאה.

        • מוטי גלדמן

          סיגל, נראה לי שאת משליכה עלי דברים מוזרים. אני נגד שימוש בשוקים חשמליים ככלל.ילדים שהתעללו בהם, המתנהגים ככלבים מוכים וכבולים, צריכים גישה טיפולית ההולמת את מצבם.לעתים משחק בחדר הטיפולים או טיפול באמנות יכול להועיל להם. לעתים מצבם חסר תקנה והם יגמרו רע. איך הגעת לקרבות שלי עם רוטווילרים? מניין צץ הדימוי הזה במוחך?

          • "אם הוא מתנהג ככלב נבחן ורע כדאי לראות זאת.

            אם הוא מראה סימנים
            של התנהגות מצ"ואיסטית רצחנית כדאי לראות זאת"

            (מוטי גלדמן).

            לא עושה עליך השלכות מוטי יקר, כלב רע ורצחן יחיד שאני מכירה (ואולי אפילו עושה עוול עם הכלב והוא בכלל חמוד וחייכן) הריהו הרוטווילר . לא?
            לגבי השוקר, זה מגיע בקלות כשחושבים שילדים הם כלבים רוצחים.

          • מוטי גלדמן

            למרבה הצער ילדים שהתעללו בהם יכולים להתנהג בצורה אגרסיבית ואפילו רצחנית. מקרי אלימות בבית ספר רגיל בשעת ההפסקה הם מעשה יומיומי. אבל ילדים בעייתיים במיוחד , גבוליים ופסיכוטים יכולים להגיע למקומות קשים מאוד למטפלים בהם. ממליץ לך לקרוא קצת במלאני קליין שטפלה בילדים כאלה.

          • אולי אקרא מוטי, אבל לפני כן שאלה: האם גם מלאני קליין רואה בעיני הילדים מבטים של כלבים רוצחים? האם אני כאמא שחלילה והיה ילדה פגוע הייתי עכשיו רצה אליך לבקש את עזרתך? האם אני כאמא הייתי רוצה שילדיי ילמדו אצל מורה שזעקות תלמידיו מעוררים בו דמויים של כלבים? עכשיו מכיוון שאתה מוטי פסיכולוג ולי אין מושג קלוש בפסיכולוגיה, אני מאמצת את עצמי לחשוב בעצמי על הבעיה הזאת שלי עם הדמוי הזה שלכם. לי יש שני כלבים בחצר וחתול.מתה עליהם. רוטווילר באמת מפחיד אותי. מעבר לזה כל תגובתי נתונה לילדים האלה.
            ואני מכירה מקרוב ילדים "מסוכנים", עמד מולי ילד כזה שמנהלת בית ספר אמרה לי עליו מאחורי גבו: "למה לך להשקיע בו, הוא מקרה אבוד", הוא היה בי"ב והצלחתי לספק לו הצלחה קטנה לסוף השנה. בעיניים ה"זועמות והמפחידות" שלו היה ניצוץ של אור. לא חשבתי שהוא כלב, הוא לא נראה לי רוטווילר , הוא נראה לי ילד שבראש ובראשונה זקוק לחיבוק ולאו דווקא כזה שכרוך במגע.
            ועוד משהו אחרון, לגבי המחשבות , לך גיורא, אז אתה צודק. זכותנו למחשבותינו ושלי רחוקות מלהיות צחות, אבל אם תעבור לי בראש מחשבה אחת לא פוליטליקורקטית על ילדים ונניח ואני מורה ויוצרת הרי שלא אנציח אותה בשיר ובטח שלא בפרסום, זוהי אחריות אישית שלי כדמות ציבורית כלפי תלמידים באשר הם, ולו גם במחיר היצירה שלא אכתוב.

          • מוטי גלדמן

            סיגל, ילדים הגיעו בישראל להתנהגויות רצחניות כלפי ילדים אחרים וכלפי בעלי חיים. מקרה נורא אחד בו ילדים הרגו כלבה וגוריה נכנס אפילו לאחד משירי. זיהוי האלימות המצויה בילד הוא תנאי לטיפול בו. ילדים עשויים לצייר את עצמם כרוטווילר כאשר הם חשים באלימות הרצחנית הפועלת בהם. כתבתי לאחרונה על
            אלזה לסקר שילר שהכל זוכרים איך ילדים רצו אחריה בלעג ברחובות וזרקו עליה אבנים. הכלל כיום, כדי למנוע הישנות של מעשי אלימות בין ילדים בהפסקות, הוא שחייב להיות מורה בחצר.
            לאלימות הזאת אפשר לגשת בחומרה אלימה ומענישה. אני בעד גישות מתונות לגמרי המבקשות להבין את נקודת הראות של הילד ומנסה לפתח בו אמפתיה וגבולות. אגב אלימות הילדים בבתי ספר בארה"ב הגיע במקומות מסוימים למדרגה שגרמה להורים להפסיק לשלוח את ילדיהם
            ללימודים.

          • מוטי גלדמן

            עוד זאת. במשך השנים בהם אני עובד במקצועי לא טיפלתי בילדים אלימים
            כי אינני מטפל בילדים.טיפלתי רק בילד
            אחד ששבר בחדר המשחקים לא מעט חפצים. אבל טיפלתי בכמה וכמה מבוגרים שסבלו התעללויות קשות מאוד מידיהם של חבריהם שהשאירו בהם חותם הלתי נמחק. אחד מהם חבריו הילדים נהגו דרך קבע להכניס אותו לפח אשפה, בטענה שהוא מכוער כי אוזניו בולטות מידי.

          • מסכימה עם כל מה שכתבת בתגובתך האחרונה ואינני חיה על כוכב, וכן מודעת למקרים קיצוניים. אגב, כמדומני לא אלו היו אי ההסכמות ביננו אלא בעניין בחירת המילים, ולא מטעם האמנות, אלא מטעם הדמות הצבורית שאדם מחוייב לה לדעתי, לפני היותו אומן.
            בכל אופן, המורים של היום לטעמי, בצדק או שלא בצדק, התערערו עקב ה"מצב" ואבדו כושר שיפוט לגבי מיהו מסוכן.
            (וגם זה לא הנושא).
            לגבי מטפלים, גם אני דוגלת בטיפול שהוא כמה שיותר רך, אליפסי ומחבק גבולות ברורים, עקביים ויציבים…קצת כמו ביצה רכה.
            :0)

          • מוטי גלדמן

            גם אני סיגל בעד גישה אמפתית ורכה, אם רק אפשר. סיפורי טיפולים שנתנו לילדים אלימים הם ספרות מרגשת מאוד גם בגלל חוסר האונים השכיח של המטפל. מיפוי ההרסנות של ילדים היה חשוב מאוד ומלאני קליין היטיבה לעשות זאת. תגליותיה, כשנכתבו שחור על גבי לבן, היו די מזעזעות. אבל זה טבענו: אנו עשויים אורות וצללים.

          • אכן.
            ותודה לשניכם על תשומת הלב והדיון הנעים.
            ליל מנוחה.

          • גיורא פישר

            שלום סיגל
            לא אכפת לי לא להיות פוליטיקלי קורקט וגם לא אכפת לי "לזעזע את הבורגנות" אך אף פעם לא לצורך הזעזוע לשמו, זה לא מעניין אותי.
            לא רציתי להשתמש בטיעון הבא אך מאחר והוא האחרון בדיאלוג ביננו לשיר זה (אני מאד מקווה ומבקש שתבקרי גם בשירים אחרים) אציין:
            יותר ממאה אנשי חינוך ראו את השיר הזה. אף אחד לא ראה או הרגיש שיש פה פגיעה בתלמידה.
            להפך, השיר כבר נלמד בסמינרים למורים. צר לי שלא הבנת מה שהאחרים הבינו ומה שכתוב בשיר : מה שנשמע בכיתה לא הייתה זעקה , הייתה סדרת קללות והתנהגות פרועה. הדימוי לכלבה החושפת את שיניה ומאיימת לנשוך הוא של כלבה מוכה שהגורל לימד אותה לא לסמוך על אחרים.
            זה קצת פטטי לנתח את השיר שלך אבל את מאלצת אותי:
            נֶגֶד מִי מְאַמֶּנֶת הַנַּעֲרָה הַזּוֹ
            אֶת כַּלְבֵי הַשְּׁמִירָה
            עִם הַשִּׁנַּיִם הַחַדּוֹת
            שֶׁלֹּא מַפְסִיקוֹת לִנְקֹשׁ?

            שיניים נוקשות מפחד, כל השיר מתאר בחמלה ובהבנה את הנסיבות שהביאו להתנהגותה.
            כלבים הם החיות האהובות עלי ביותר.
            הכלבה שיש לי היא הדבר היקר שיש לי אחרי בני ואשתי.
            כתבתי עליה שיר שאביא אותו לכאן עוד כשנה. אני מתאר לעצמי שאם היו מתעללים בכלבה שלי גם היא הייתה מתקיפה את כל מי שהתעלל בה.

            למה דימוי לכלב פגוע ,מעליב?
            עלי להזכיר לך (בתור מורה לתנ"ך) שרק שניים מיוצאי מצריים זכו להכנס להכנס לארץ: יהושוע בן נון וכלב בן יפונה (חטא המרגלים במדבר י"ג).
            דימוי לכלב הוא כבוד בעיני.
            הרבה בני אדם לא זכאים לו.

            בברכה

            גיורא

          • מדהים. ברגע זה גיורא הקראתי את השיר לבתי בת השלוש עשרה והסברתי לה את בדיוק את ההסבר שנתת כאן ומאוד מיותר להבנתי. בתי היא חובבת כלבים מושבעת ושאלתי אותה אם משהו בשיר צורם לה. היא מיד ריחמה על הילדה וחקרה אותי מה אבא שלה עשה לה. אמרה שהאבא של הילדה צורם. מורה שאומר על תלמידה שהיא נובחת לא זכה לתגובה. בשם הילדים, נרגעתי.
            :0)

          • גיורא פישר

            תודה סיגל על היושרה
            אני מעריך אותה מאד.
            אני מאד מקווה שתבקרי באתר שלי בעתיד.
            מכיוון שהדיון הסתיים בנימה טובה
            אני מבטיח לספר מחר בבוקר "את הסיפור האמיתי".
            מחר -לא בגלל שאני שחרזדה הרוצה למשוך עוד יום אלא מפני שאני די תשוש מהרב שיח האומנותי חברתי המכובד שניהלנו כאן.
            לילה טוב
            גיורא

      • מירי פליישר

        גיורא
        בסביבה שלי יש מעט מורים והרבה מורות . מקובל לחשוב בזלזול שהבחירה במקצוע הקשה הזה מאפשרת הרבה חופשות .
        לא רוצה לזרות מלח על עצבים שנחשפו לביקורת צדקנית פה מסביב . זו פשוט תשובתי לנושא השליחות למקצוע הלא פופולארי הזה.
        חוזרת ואומרת מה שכתבתי אצל אורה שקיבלה את מנת הצדקנות שלה אתמול
        תנו להתבטא!

  7. אוהבת את השיר והדיון, גיורא
    מרתק ביטוי ההשלכה בשניהם.

  8. גיורא, אני רואה שאתה נבוּחַ מאד.
    ברוך הבא לבלוגייה!
    טבילת אש קיבלת.

    עכשיו, היה כגולדן רטריבר – שוקט ובוטח בעצמו. ותן לפינצ"רים* לנבוח.

    * באמרי פינצ"רים אין אני מתכוון לגלויי השם המנמקים ומבקרים (בשני המובנים) מתוך כבוד. אני מתכוון לשאר.

  9. גיורא, גם אם כלל לא התכוונת לכך, אי הנוחות ששיר זה יוצר נגרמת מהרימוז המאוד נוכח בו ל"מקרה לוליטה". השימוש במלים "גורי פחדיה" (הביטוי מרפרר ל"גורי שדיה", ביטוי נפוץ למדי בהקשר שירי-מינני), הקריאה לליטוף ולקירבה, זיהויה המשתמע של התלמידה עם כלבה, ובעיקר הסיום – "מה אני אם לא אבא שלה"… בקיצור, אי-הנוחות נגרמת משום שהמורה, מעמדת הסמכות שלו, מתייחס אל תלמידתו לא כאל "תלמידה" אלא כאל "אשה".

    • שלום תמר
      כל אחד ואי הנחת שלו.
      הגברות התלוננו על הדימוי של התלמידה ככלבה נובחת ולא התייחסו להקשר מיני בין המורה לתלמידה.
      אני לא מכיר את המונח "גורי שדיה", נראה היה לי שברור שהשימוש במילה "גורים" לקוח מהשדה הסמנטי של ה "כלבים".
      את צודקת בדבר האפשרות לקרא את השיר בהקשר מיני (אם כי לא בהכרח , אפשר גם בכיוון של אלימות "רגילה"). ההקשר המיני שיכול להרמז מהשיר הוא בדיוק בכיוון ההפוך!!הקשר זה נרמז ביחס בין תגובתה לליטוף שצוין כגילוי חיבה כמאפיין ובין הפירוש שלה אותו כפי שנרמז בשורה האחרונה של השיר.

      אני מאד מודה לך על תגובתך

      תודה
      גיורא

      • גיורא, רק הפניתי את תשומת לבך. כדאי שתיקח אחריות על המשתמע מן השיר (לא מדובר ב"כל אחד ואי-הנחת שלו") גם אם זו לא היתה כוונתך או כוונתך ההפוכה.

        • תודה תמר
          אני יכול לקחת אחריות רק על מה שכתבתי ולנמק כל מילה ומילה בבחירה שלי ולהראות כיצד הבחירה שלי מובילה את השיר למקום שרציתי.
          כשהתחלתי לכתוב באופן רציני לפני כחמש שנים הייתי יהיר וטענתי שאם כולם לא מבינים בדיוק "למה התכוון המשורר"- סימן שהמשורר טעה.
          אני עדיין מאד משתדל להיות ברור (זו דרכי, מה לעשות). אבל מאז הבנתי שלכל מילה יש תבת תהודה משלה והיא שונה אצל כל קורא וקורא ,והרגשות המציפים את הקורא למקרא מילה שלא "תזיז" לקורא השני ,יכולים לקחת אותו למקומות שאיש לא צפה.

          לכן, אני לא יכול לקחת אחריות על הדרך בה את קוראת ומפרשת את הכתוב.

          יש הטוענים שזו יופיה של השירה.

          תודה על ההתיחסות המכובדת
          גיורא

        • תודה תמר
          אני יכול לקחת אחריות רק על מה שכתבתי ולנמק כל מילה ומילה בבחירה שלי ולהראות כיצד הבחירה שלי מובילה את השיר למקום שרציתי.
          כשהתחלתי לכתוב באופן רציני לפני כחמש שנים הייתי יהיר וטענתי שאם כולם לא מבינים בדיוק "למה התכוון המשורר"- סימן שהמשורר טעה.
          אני עדיין מאד משתדל להיות ברור (זו דרכי, מה לעשות). אבל מאז הבנתי שלכל מילה יש תבת תהודה משלה והיא שונה אצל כל קורא וקורא ,והרגשות המציפים את הקורא למקרא מילה שלא "תזיז" לקורא השני ,יכולים לקחת אותו למקומות שאיש לא צפה.

          לכן, אני לא יכול לקחת אחריות על הדרך בה את קוראת ומפרשת את הכתוב.

          יש הטוענים שזו יופיה של השירה.

          תודה על ההתיחסות המכובדת
          גיורא

        • תמר מדהים אותי שאשה אינטליגנטית כמוך
          מכניסה לשיר את ההזיות המיניות שלה בלי בקרה נאותה. מטבע הדברים לכל טקסט יש לא מודע וזה נפלא. לכל קורא גם כן יש לא מודע וזה מסבך לעתים את הקריאה. הוודאות והצדקנות בה ייחסת לשיר את ההזיה שלך רק מראה את שלטונו של הלא מודע במודע.

          • זה הזמן להבדיל בין אינטליגנטית למשכילה. משכילים הם כפיתיים הכופים את השכלתם על אמנותם ועל זו של האחרים. בינם לבין אינטיליגנציה המרחק גדול והסוג הראשון רווח יותר. הם גם ילכו לאיבוד בסבך ההקשרים לעיתים תכופות מבלי לזהות את העניין עצמו, אך הם רבים ומוצאים זה את זו בקלות. וזאת באשר לדיוק מילוני מקוצר. למזלי אני לא שותף בבלוגיה ואין סכנה ש"הקוראת המקצועית" תקרע אותי.

          • לא ברור מי אינטליגנטי יותר… אתה או הדעה הקדומה שלך שמבדילה באופן דיכוטומי בין משכילים לאינטליגנטים.
            ברכות,
            ת.

    • גיורא פישר

      תמר
      כהוכחה לדבריך צטטת אותי "מי אני אם לא אבא שלה".
      באיזה שיר קראת את זה?
      בשיר שלי כתוב בדיוק הפוך:

      אֵיךְ אוּכַל לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ
      לְבַקֵּשׁ שֶׁתָּבִין שֶׁאֲנִי
      לֹא אַבָּא שֶׁלָּהּ

      • הבהרה: לא ציטטתי אלא הסברתי את המשתמע. ממליצה לך, וגם למוטי, לא להתווכח עם מיומנויות הקריאה שלי, וגם להימנע ככל האפשר (בעיקר מוטי) מהערות פטרוניות. זה לא תורם לדיון. מבחינתי, בכל אופן, אני סוגרת כעת את הדיון בסוגיה. תודה על הקשב

  10. שיר תגובה- "בסחבקייה"

    בְּפִנַּת צֵל בַּכִּתָּה,
    יָשַׁבְתְּ כְּמוֹ בִּיסְלִי גְּרִיל
    כְּאִילוּ כָּל- כֻּלֵּךְ כְּלוּם-
    כַּלְבָּה מְכֻּוֶצת, מֻכָּה.

    עֲצֵי הַצָּפְצָפָה הִצְלִיפוּ בְּקָרְני הַשֶּׁמֶש הַקָּרָה,
    זַּעַם נְבִיחוֹת הַמּוֹרֶה הִתְקוֹמֵם
    דָּקַר אֶת הַשָּׁמַיִם

    אַתְּ מְנַסֶּה לִלְמֹד, לִתְפֹּר חַיִּים
    כְּאִילוּ כְּלוּם לֹא נִקְרַע

    • גיורא פישר

      שיר נפלא
      אני שמח שהדיון פה הביא לכתיבתו.
      הדימויים נראים לי מתאימים ונכונים, איך דבר כל כך יפה עלה בראשך?
      אני בטוח שיש מקרים המתאימים לתיאור (לא הרבה, המורים היום רמוסים כל כך שהם לא מעיזים לומר שלום בלי פחד מתביעה)
      אם זאת עלי להזכירך שזה לא הסיפור כאן:
      כאן התלמידה היא זו שקללה ואיימה על המורה. לא המורה עליה.
      בתור אנשים שהמילה היא הכלי שלהם אתם אמורים לדעת לקרא את מה שכתוב.

      בברכה
      גיורא

  11. שולמית אפפל

    העלית דילמה קשה. אותי כילדה המורים הרגו בלחישה. המילה נביחה היא מילה בלי רחמים כשזה אמור ביחסים ילד לבעלי סמכות. למקרא השיר והתגובות אני תוהה גיורא אם לא ראוי היה לאחוז את הסרעפת בשליטה ולא לגרור את המשוררת גבריאלה אלישע לסקילה בחדר המורים. אנו אמורים לשבת בנחת תחת כפות הבננות ולא להמיט קלון אחד על השני.
    בכבוד, שולמית אפפל

    • לשולמית – האם ראוי שהמשוררת גבריאלה אלישע תיכנס לבלוג של גיורא ותטיף לו מוסר? שני צדדים למטבע, כידוע לך.

      ציטוט מהמשוררת גבריאלה אלישע: "לא מכובד בעיני שמורה מדבר כך על תלמיד, אם בטקסט כתוב או מדובר."
      משטרת הצנזורה שתחליט מה מכובד או לא ראויה להגיע לבלוגייה וגיורא צריך לכופף את הבננה הפרטית שלו ולא להגיב??
      חוץ מזה שהוא לא גרר אותה לסקילה בחדר המורים. היא גררה אותו לשיחת הבהרה אצל המנהלת ("לא מכובד… לא יפה… אסור)!.

  12. שולמית אפפל

    העלית דילמה קשה. אותי כילדה המורים הרגו בלחישה. המילה נביחה היא מילה בלי רחמים כשזה אמור ביחסים ילד לבעלי סמכות. למקרא השיר והתגובות אני תוהה גיורא אם לא ראוי היה לאחוז את הסרעפת בשליטה ולא לגרור את המשוררת גבריאלה אלישע לסקילה בחדר המורים. אנו אמורים לשבת בנחת תחת כפות הבננות ולא להמיט קלון אחד על השני.
    בכבוד, שולמית אפפל

  13. נראה לי שכולם פה הגזימו, הכל כל כך אישי , וגם השיר, למה לא לקבל שיר מורה שתלמידתו מלבינה את פניו בפומבי, דבר שלא היה נהוג פעם אבל כיום קורה באופן יומיומי.

    אחת הסיבות שהעברתי את ילדיי למערכת החינוך הדתית, הייתה זאת בדיוק.

    אם הם יכבדו את המורה, הם יכבדו את עצמם? זה לא בא רק מהמבוגר שעומד מול ארבעים תלמידים נזקקים ילדים להורים קריריסטים ששולחים אותם למיליון חוגים ונותנים להם אפס אהבה.

    נראה לי שגיורא הוא באמת מורה!

    מורה ואדם אמיתי מודים ברגשותיהם ומתמודדים מולם.

    זה בסדר גיורא, אני באה משם ומשם.

    עברתי התעללות על ידי מורים מרושעים אך איני מערבבת את זה עם המצב כפי שהוא היום.

    המציאות השתנתה.

  14. בשם ההנהלה

    התכנים שלך אולי הם לא הבעייה אלא הצורה האלימה של נוכחותך, מההתחלה, בה הגבת באריכות רבה מדי בבלוגם של אנשים שונים, ביקשת שיארחו אותך, וברגע שקבלו אותך השתלטת בגסות רוח
    לא נראה לי שאתה מתאים לנננות
    ואיני היחידה שחושבת כך
    לידיעתך

    • מיכל ברגמן

      שלום גיורא,
      אהבתי את השיר והופתעתי מעט מהמהומה – מזמן אני לא עובדת עם תיכוניסטים אבל אני זוכרת את הנביחות,
      וכן – יש בהחלט נביחות בגיל הזה (ובחוצפה הזו, ובתחושה המגוננת מדי שרואה גם בבני 16 תינוקות שנשבו בין הטיטול לבקבוק).
      וכמו שהיטבת לתאר – הגורים שלה מפוחדים – זוהי כל הטרגדיה על רגל אחת.
      איך אני מזהה מחנך אמיתי? – כשהוא לא מפחד לדבר על הצדדים הלא הוליוודיים של הילדים. ממש כמו שאני מתחברת בקלות לאימהות שמסוגלות לקטר קיטור בריא על הילדים.
      שמחתי להכיר.

      • תודה מיכל
        גם אני לא הבנתי מה נפל עלי. אך למרות שאני בן כפר ולא חכם גדול ,הבנתי לבסוף שלשיר עצמו (מבחינת תוכנו ואיכותו הפואטית) אין קשר לתגובות שנבעו ממקום שאני מתחיל לראותו כמחמאה.
        תודה לך שראית את השיר.
        גיורא

  15. כמה דברים אחרונים, בשולי הדברים, גיורא:
    1. קצת צניעות וכבוד לזולת לא תזיק. גבריאלה אלישע, למשל, היא משוררת ותיקה ומצוינת – והעובדה שאינך מכירה אומרת דרשני. אני, למשל, קוראת מקצועית, זה עיסוקי וזו עבודתי זה שנים רבות, פרט לעבודת השירה שלי. איננו קוראות "אחת" ו"אחרת". יש לנו שמות ברורים מאוד.
    2. התפלאתי מאוד למצוא ב"הרהורים" החדשים שלך דיון לא עקרוני בסוגיות האתיות שהועלו אלא סיפור רגשי ואישי לגמרי, מעמדת ה"קורבן" שאימצת כאן. חבל, זה יכול היה להיות פתח לדיון ממשי, עקרוני.
    3. מבחינתי, העובדה שגם אתה מבין שאפשר לקרוא את השיר הנ"ל בהקשר מיני – מספיקה.
    4. אני לא בעד צנזורה באמנות, אבל אני חושבת שיוצר מודע צריך לעמוד מאחורי יצירתו באומץ, גם אם "יצא לו" משהו אחר ממה שהתכוון (שאלת "למה התכוון המשורר" היא, אגב, כלל לא רלוונטית בקריאת שירה).
    5. שבת שלום!

    • שלום תמר
      אשמח מאד אם תפתחי בבלוג שלך או כאן דיון על בעיות אתיות. מי מפריע לך?למרות העלבונות שהטחת בי אני לא מהנעלבים, אני מהלומדים, ומתכוון לשפר את אומנותי כל הזמן. אני מתייחס בכבוד לכולם ומנסה ללמוד. בינתיים לא למדתי פואטיקה אבל למדתי דברים אחרים.
      אני מניח שאני צריך להרגיש נכלם ולעמוד בפינה מכיוון שלא הכרתי את גבריאלה אלישע.
      אני נכלם.
      גם לא הכרתי את שמך
      ואני נכלם עוד יותר.
      העירו לי בתגובות אחרות שפלשתי בגסות לבלוגים כי התייחסתי באריכות ליצירות שהובאו.
      האם יתכן שדרכתי בגינה שלא שייכת לי?
      את "קוראת מקצועית". ספרי לי איך הופכים להיות "קורא מקצועי"?
      ממי מקבלים את התואר?
      במה "קורא מקצועי" נבדל משאר האדם?
      גם אני רוצה להיות קורא מקצועי.
      לא הבנתי את סעיף 4. אני יכול לעמוד באומץ אחרי יצירתי ולהסביר כל תו ותג אבל אני לא יכול להיות אחראי למה שקורה בנפשו של הקורא.
      שבת מנוחה
      מגיורא
      (כותב מתלמד)

      • גיורא – יופי של תגובה!

        גם אני לא מכיר את גבריאלה אלישע – וגם לא אותך – תמר משמר. סליחה מעומק הלב…
        אבל אני כן מכיר את אהרון שבתאי. והוא – על פי תגובותיכן -אמור ממש להתבייש בדרך כתיבתו ולהיסקל בככר העיר. לא?

      • הבהרה נוספת: "הקורא" (או "קורא מקצועי") הוא המונח האנגלו-סקסי לחוקר ספרות. לפיכך, כפי שיש מורה לתנ"ך מקצועי (שהוכשר להוראה ומחויב לה)וכפי שיש פיסיקאי מקצועי וחוקר מוח מקצועי וכו", יש גם קורא מקצועי (שהוכשר לקריאת ספרות ומחויב לה).
        שבת שלום!!!

  16. הי גיורא.
    השיר מביע המון רגישות וכאב מצד המורים כאשר התלמידים מתייחסים אליהם בזלזול. הדבר נוגע לליבי.
    יותר מאשמח לשמוע את הסיפור המלא העומד מאחורי השיר.

    • גיורא פישר

      שלום בתאל
      האמת היא, שבאחד מהפוסטים הבאים התייחסתי "לסיפור" של השיר. אבל אני חושב שבסופו של דבר, השיר צריך לדבר (לשורר)בשביל עצמו. תודה על המילים החמות. גיורא

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר