שלום לכולם
רן יגיל הציע באחד הפוסטים הקודמים להפנות את פרסי היצירה הממשלתיים ליוצרים צעירים.
נזכרתי בשירה של ידידתי אגי משעול (ביקור בית הקיבוץ המאוחד 2009) המלינה על מצב המשוררת הנמצאת "באמצע הדרך".
נמוקי השופטים
יֵש לָךְ עוֹד זְמָן.
עַל קְצֵה הַצּוּק מִצְטוֹפְפִים עוֹד לְפָנַיִךְ
רַבִּים וְטוֹבִים.
אַתְּ עוֹד צְעִירָה.
זֶה לא שֶהַמּוּזוֹת נָטְשוּ אוֹתָךְ
אוֹ נִטְרְפָה עָלַיִךְ חֲלִילָה דַעֲתֵּךְ,
זֶה לא שֶקָדְרוּ לָךְ הַשָמַיִם
אוֹ נִגְדַּע מַטֵּה לַחְמֵךְ,
חַכִּי.
בְּסַך הַכּל אַתְּ סוּגָה שָם בַּוְּרָדִים
וְהָרוּחַ עוֹד נוֹשֵב בְּאוֹפָנַיִּךְ
וּמִי שֶמִּסְתַכֵּל בָּךְ מִיָּד רוֹאֶה
אֶת הַסְּנֵה הַמְּרַצֵּד בְּעֵינַיִך
אֵין לָךְ אֶת הַלּוּק.
אַתְּ צוֹהֶלֶת מִדַּי וְנוֹטָה
לְהִתְפָּרֵץ בְּצְחוֹקִים
וַאֲנַחְנוּ מַעֲדִיפִים אֶת שִירַת הַצִּפּוֹר
הַמְּשֻפֶּדֶת עַל חוֹחָהּ.
כּל הַזְּמָן אַתְּ פּה וְשָם –
כּוֹתֶבֶת שְתֵּי שוּרוֹת וּכְבָר
שוֹלַחַת אוֹתָן קָדִימָה כְּמוֹ יָדַיִים
מָה אַתְּ עוֹד צְרִיכָה?
אֵינֵךְ בַּאֲפֵלָה סְפִינָה גוֹשֶשֶת
הֲאִם לא דַי לָךְ בְּמַתַּתְאֵל?
חִשְבִי עֲלֵינוּ,
הֲרֵי גָּם לָנוּ מַגִּיעַ מַשֶּהוּ:
לְהַשִיב אֵיזֶה צֶדֶק עַל כַּנּוֹ,
לִנְטוֹת אֵיזֶה חֶסֶד,
גָּם לָנוּ מַגִּיעַ לָצֵאת בְּהַרְגָּשָה טוֹבָה
לא כָּכָה?
תַּגִּישִי שוּב בַּשָּנָה הַבָּאָה.
גיורא, היקר: אגי משעול למיטב ידיעתי זכתה פעם אחת בפרס ראש הממשלה ותוכל בעתיד לזכות שוב. השיר הוא נחמד ויש בו כמה רגעים יפים, אבל אם משעול חושבת למכור לנו את העובדה שהיא משוררת מקופחת, אנחנו במילייה הספרותי לא קונים את זה. מה לעשות, יש לנו עיניים. משעול זכתה לקוראים רבים, ספריה נמכרים, כותבים עליה מאמרים, מלחינים את שיריה, והחשוב מכול – היא זכתה בפרסים רבים, כולל פרס עמיחי לאחרונה. על משקל יורים ובוכים אפשר לומר זוכים ובוכים, כלומר זוכה ובוכה. רני.
שלום רני
תתפלא, מסכים עם כל מה שכתבת. אבל אני חושב שצריך לקחת בחשבון את ההומור, הקריצה והאירוניה (גם העצמית) שיש בשיר.
גיורא
גיורא, בסדר, נלקח בחשבון. אבל נשאלת שאלה – זו סוגיה חשובה כשלעצמה – עד מתי תשב השירה הישראלית על הנישה השחוקה הזאת של האירוניה הדקה? לא שבענו? רני.
רני
המבקר הנכבד ידון בנושא "האירוניה בשירה" והמשורר צריך להתעלם "מכובד השירה" ולהשתמש בכל הכלים העומדים לרשותו, ושנראה לו שישרתו נכונה את מה שהוא רוצה להעביר לקוראיו.
דווקא אגי לא מרבה להשתמש באירוניה בשיריה (בהומור, כן). אבל פה הייתה חייבת ,אחרת זה באמת עשוי להראות פתטי.
קודם כל נהדר השיר של אגי וטוב שהבאת
בעולם האמנות הפלאסטית הכל להפך. הצעירים זוכים, לצעירים ניתנות כל ההזדמנויות, ול"מבוגרים" הפירורים
מעניין היה לקחת את השיר של אגי ולהפוך אותו
ראשית, כמי שמתדפקים תדיר על כפות המנעול, אגי עושה שירות נפלא לכולנו. משורר הוא פה לאחרים, והוא צריך לדבר גם מגרון אוניברסאלי.
שנית, האירוניה היא רק קישוט, הרי לכולנו יש יותר תשובות שליליות מחיוביות בארון השירים שלנו. אפילו לאגי, אני מניח.
קפיש, רני?
נ.ב. ויצחק שנהר עם "בחשאי ספינה גוששת" מעולם לא התקמבק כל-כך. מצויין ובמקום.
רני וגיורא יקירי, רציתי להגיב עוד אצל רני, על מה שכתב אז, כי תהיתי, ככה, ביני לבין עצמי…. מה זה בכלל "צעירים"…?!?
אני, ממרום ארבעים ועוד מעט שתיים שנותיי נחשבת צעירה?!? ואם ספר אחד, של משורר או סופר צעיר… מצליח ביותר…אתם יודעים מה? נגיד רב מכר. אז כן מגיע לו או לא מגיע לו?!?
כי אם זה היה תלוי בי הייתי נותנת פרסים נפרדים על איכות היצירה, ועל עידוד היצירה, וליוצרים תפרנים במיוחד, ליוצרים שכותבים על נושאים פחות חבוטים ו… ועל כמות הספרים שהוציאו… או מאד משתדלים להוציא.
זה כל כך מורכב.
והייתי מוציאה החוצה, את כל מי שקיבל כבר פעם אחת. אלוהים אדירים, הרי כולם כולל כולם, גם הסופרים והמשוררים היותר מוכרים, (כ' דגושה בקמץ) לא יושבים על המיליונים…
בחיי. זה דיון שלם. סבוך ומסובך. טומן בחוהו המון תת קריטריונים.
והשיר של אגי משעול יפה מאד.