בננות - בלוגים / / חיה בשביל האמנות Vissi d'arte
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

חיה בשביל האמנות Vissi d'arte

 

 

 

 


שלום לכולם
אני לא יודע מתי ואם בכלל יהיה לי ספר נוסף.
אך אם יהיה כזה, לאחד משעריו אקרא: "שירים של איש רע".
יתכן והשיר שכאן יופיע בו.

חיה בשביל האמנות  Vissi d'arte

                              

 

הִיא לֹא יַדְעָה שֶׁרָאִיתִי

כֵּיצַד הֵם הִנְהֵנוּ

וְהִמְשִׁיכוּ

עַד שֶׁהִגִּיעָה אֵלַי, מְשׁוֹרֵר לֹא יָדוּעַ

וְלָחֲשָׁה:

אִתִּי כְּדַאי לַעֲבֹד-

לַקּוֹנְצֶרְטִים שֶׁלִּי בָּאִים הֲמוֹן אֲנָשִׁים.

וְנִזְכַּרְתִּי בְּדִבְרֵי הַכַּתָּב הַפְּלִילִי

בְּעִתּוֹן הַבֹּקֶר

עַל נַרְקוֹמָנִית בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית

שֶׁבִּשְׁאֵרִית חִיּוּךְ הִבְטִיחָה

לַעֲשׂוֹת לוֹ נָעִים.

 

 

 

30 תגובות

  1. בטח שיהיה לך עוד ספר

    מכירה את האימרות האלה: אתי כדאי לך לעשות ספר, יש לי המון קהל, אני הכי פופלארי בישראל, תהי הכי חשופה כאן, מה את רוצה שאשלם לך? לא מפסיק לך שבקשתי ממך לעשות אתי ספר?

    שיר מצויין גיורא

  2. שירה מלידה ומבחירה

    מכירה אותו, את השיר הזה… 🙂
    מצוין

    מחכה לספר הבא שלך

  3. מירי פליישר

    כנראה שאני קוראת רעה אם נהניתי משירך…:) או ששנינו לא ?

  4. דווקא נקרא לי שיר של איש טוב.

  5. לא מצאתי פה שום רוע, גיורא יקר. דווקא חמלה. אהבתי מאד.
    ואם אתה שואל אותי, מה העניין הזה עם עוד ספר? העיקר שאתה ממשיך לכתוב, כי אתה רוצה לכתוב, כי אתה צריך לכתוב. זה חזק ממך, ממני, מכולנו, אני חושבת. לא? ואני אישית מאמינה שמה שצריך לקרות קורה. הכל מכתוב.

    • שלום איריס אליה
      סליחה על האיחור בתגובה.
      אתחיל מעניין ה"עוד ספר". היה לי מאד חשוב שהספר "אחרי זה" יצא ויצליח. בעיקר מטעמים חוץ סיפרותיים. חשבתי שאם אכתוב שירים יפים אנשים יאמרו ששירים כל כך יפים יכולים להכתב רק על ילד כל כך יפה.
      לכן, אין לי צורך "בוער" להוציא עוד ספר.
      חוץ מזה, אני חושב שהדינמיקה של כתיבת שיר שונה מהדינמיקה של כתיבת ספר.
      השירה (לפחות אצלי) מגיעה בהפתעה ובהבלחות. לא משהו שאפשר לסמוך עליו.
      אני חושב שכתיבת ספר דורשת נשימה הרבה יותר ארוכה והכוח המניע אותה הוא הרבה יותר רציף מהכוח המניע את הרצים למרחקים קצרים יותר.
      ובקשר לשיר,בדיעבד יש בו חמלה אבל התחושה הראשונית בעת המאורע הייתה של מבוכה. אחר כך הבנתי שכולנו במידה זו או אחרת נרקומנים של האומנות.

  6. איזו סיטואציה טרגי -קומית או יותר נכון פאתאטית- לכדת בשירך , גיורא, יש כאלה שימכרו את נפשם לשטן בשביל מעט תהילה או בשביל להתחכך עם כוכבים או אבק של כוכבים
    או תהילה מפוקפקת מכירה את האישה הזאת מסרט אחר
    כל כך פאתטית
    וכל המיליה הזה מסביבה –
    ככל שמתבוננים בו יותר מקרוב הוא יותר נגוע ממה שחשבתי
    מזל שהחלק הכי יפה בענין הוא הכתיבה עצמה
    היא נובעת ממקור טהור ,שלא רק שעושה נעים
    אלא עושה טוב
    מבפנים
    לכן נראה לי שלא תוותר עליה(על הכתיבה כמובן)

    • שבוע טוב חנה
      תודה על התגובה.
      אכן היה שם משהו פתטי,אבל גם היה שם משהו יהיר מבחינתי.
      אני שמח שהצלחתי ליצור איזון בתיאור של הסיטואציה. אבל אני שואל את עצמי האם אין גם בי משהו ממנה, ברצון שיקראו את מה שאני כותב.

  7. נגיעה אנושית נוגעת

  8. שיר מרתק בכנותו ועם זאת אובייקטיבי. מעניין שהיא לא דרשה תשלום מראש…

  9. גיורא, כל עוד אתה לא עוסק ברכילות ונוקב בשמות או פרטים מזהים, אינך שייך למחנה הרעים. וחוץ מזה, איך אומרים – הדרך לגן עדן רצופה כוונות רעות

    • לאהוד
      לפי הגרסה החדשה שלך לפתגם הישן ההוא -גן עדן מובטח לי, ולא סתם- ממש בשורות הראשונות.

  10. ופתאום הרמתי את עיני וראיתי ששינית את שם הבלוג לצירי חיים. האם זה מרמז לשם ספרך הבא ?

  11. גיורא, השיר כשיר לא מדבר אליי, אבל הוא מעניין. עדיין איני רואה קשר בין השיר הזה ובין היות הדובר רע או טוב. אני חש בכל זאת שיש בשיר חמלה לא מוצהרת.
    אני מאחל לך שתוציא לאור עוד ספרי שירה והצלחה בהשקת המהדורה השנייה של "אחרי זה".

    • לגיורא שלומות,

      מזמן רציתי להכנס לבלוג שלך והנה הצלחתי וגם מצאתי שיר מאוד מפתיע.

      איני מוצאת בשיר כל חמלה וגם איני יוצאת באיזה הצהרות קטגוריות, מכיוון שלחיים יש את הדרך שלהם להתרחש. זה לא שתשב עכשיו ותאלץ את עצמך, כי ככה נגזרת לך.

      לעניין השיר – השיר לוכד איזה רגע, איזו סצינה של פיתוי שלך אין בה חלק אלא כמי שמנסים לפתות אותו.

      עלי רק להעיר שרואים שאתה מתעסק במקרא מכיוון שהשיר בעצם כתוב על בסיס של תקבולת בין חלקו הראשון לבין חלקו השני.

      אלא שהאנלוגיה מציגה את החיים במערומם ואת האסוציאציות שסיטואציה אחת מעלה בך.

      יש בשיר קור, יש כאלו שטוענים איפוק אבל דווקא האיפוק הזה מעיר את האנושיות בכל עליבותה מכיוון שהעולם שם בחוץ הרבה יותר קשה מן המילים עצמם.

      יש הקבלה בין הזונה של הקונצרטים לבין הנרקומנית שתיהן מאוד פטתיות וגם עלובות בעיני הכותב לפחות. גם תפאורה של קונצרטים וגם זו של התחנה המרכזית והזונה הנרקומנית שמבטיחה ואינה מסוגלת לקיים. נרקומניות נרדמות ואינן מסוגלות בעצם לעשות נעים.

      לסיום, ברצוני אולי לשלוח את כל המגיבים לתחנה המרכזית החדשה, עם המסוממות שברחוב צ'לנוב עד כמה זה דוחה, עלוב, מלוכלך ואפילו מפחיד כדי להבין ששדה הרפרור של השיר מציג את המציאות בכל מערומיה המכוערים.

      אם אתה האיש הרע או הטוב זו אינה שאלה, מכיוון שהסיטואציות האלו קיימות בפועל אתה רק לכדת אותן וכתבת אותן בעין פקוחה ובוחנת.

      שיר מעניין ביותר וכתוב היטב.
      אהבתי

      חוה

      אגב, לוסיאן פרויד שנמנע על הריאליזם בבריטניה והיה נכדו של פרויד – צייר בדיוק ככה. זונות שמנות בעליית גג עם ברז דולף.

      גם כאשר התעשר נותר לגור באותה העליית הגג. מה שהציורים שלו מתעתדים לעשות הוא המבט של הצופה שננעץ בדיוק באותה המציאות "המדוייקת" לכאורה

      על דרך האנלוגיה
      זה מה שהשיר עשה לי.

      • שלום חוה
        תודה רבה על התגובה הזו.
        אני מוכרח לציין שדייקת באופן שהדהים אותי בתיאור של מה שהרגשתי וכנראה הצלחתי להעביר לך בשיר הזה.
        גיורא

        • לגיורא,

          תודה על תגובתך.

          התרשמתי מן השיר עמוקות, ובחרתי לפרש אותו – אולי מכיוון שקראתי עליך כל כך הרבה עד אשר הגעתי אל השיר.

          השיר הוא מצויין ואני רואה בו קפיצת מדרגה לדברים שלך שקראתי ואשר נכתבו בעבר. המשך ככה –

          זה יעשה לכולנו רק טוב

          ותחזקנה ידיך
          בהרבה הערכה

          חוה

          • שלום חוה
            תודה על העידוד.
            יש לי בעיה עם דבריך "קפיצת מדרגה לדברים שלך שקראתי ואשר נכתבו בעבר. המשך ככה"
            השיר נכתב לפני למעלה משנה ,ואני לא זוכר איך להמשיך משם כי בינתיים המשכתי לכתוב.
            למען האמת, בחרתי להעלות את השיר עכשיו דווקא כי לא הייתי בטוח בטיבו.
            אני שמח שאהבת אותו.
            ואני, אמשיך להשתדל לכתוב הכי טוב שאני יכול ומי שמכיר אותי יודע שאנימקבל בהכנעה, באהבה וברצון הערות העוזרות לשפר את השיר המוצג.
            תודה
            שבוע טוב
            גיורא

          • לגיורא היקר,

            אולי דברי לא הובנו ולכן אשתדל להבהיר. קראתי את השירים בספר הראשון – לא את כולו, מכיוון שהספר אינו לפני. שירים שעסקו בשכול.

            קפיצת מדרגה התכוונתי שמן האבל האישי אתה יוצא אל עבר דפוס יותר חברתי. זוהי יכולת גבוהה ביותר בעיני ולכן כתבתי קפיצת מדרגה. לא ששיריך אינם טובים ולא היו טובים – אלא היכולת להתעלות מעל הכאב ולהמשיך לכתוב. אם אני לא טועה.

            ולכן לא היתה כאן כל ביקורת אלא מחמאה מבחינתי, כנראה על תעצומות נפש אדירות.

            ולמגיבה למטה – אני מאוד כועסת. כל משורר באשר הוא תוהה לגבי ההכרה או ההתקבלות של שירתו. עד כמה שהתרשמתי גיורא פישר הוא אדם כל כך עניו וצנוע, כל כך נזהר בכבודם של אחרים ומפרגן לכולם.

            או שההערה על איש רע שיורק לבאר נובעת מחוסר הבנה מוחלטת של השיר – או לחילופין מן הצורך להטיל רפש, או להגיב בשטות כזו או אחרת. להגיד על גיורא שהוא יורק לאיזו באר זוהי שטות מופרכת לחלוטין וחוסר רגישות מוחלטת לנימי נפשו של האדם בכלל.

            גיורא היקר, סליחה שהתערבתי, אבל לאחרונה תגובות מעין אלו מרגיזות אותי ביותר מכיוון שהן די השתקפות של החברה בה אנחנו חיים.

            אולי הביטוי קפיצת מדרגה לא היה מתאים, אבל אני מקווה שההסבר מנהיר את כוונותיי.

            אדם שמפרגן לידידה למקצוע, לתלמידיו ולידידיו באשר הם ועדיין יכול ללכוד במילים את התמונה שאותה ביטאת בשיר – המעבר מתפאורה כל כך גרנדיוזית אל שפל הביבים וההשוואה ביניהם שמצבים אנושיים נותרים בעינם – רק התפאורה אולי משתנה – זה אכן מאוד יפה בעיני

            ועוד משהו מכיוון שהדובר אינו מוכר את נשמתו – נראה לי אף שהוא מזהה את סצינת הפיתוי ובכל אופן אינו מתפתה – ראייה חודרת ביותר.

            בהמון הוקרה
            חוה

          • שלום חוה
            תודה על ההבהרה.
            למען האמת הסיפור שלי קצת יותר מורכב. כתבתי עליו בפוסט שהתפרסם שמונה חודשים לפני צאת הספר.

            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12574&blogID=236

            דרך אגב, הפרופסור המכובד שמוזכר בפוסט, זה ששיבח את המשורר (כלומר ,אותי-:) ואת כתב היד לפני ארבע שנים ,כשהשירים הטובים המופיעים בספר עדיין לא נכתבו ,הוא פרופסור דן מירון

            כשהופעתי לראשונה ב"בננות" לא פרסמתי את השירים העוסקים בשכול. הקוראים כאן הכירו קודם את השירים "הרגילים" שלי. רק לאחר שנה, ביום הזכרון "יצאתי מהארון". מהר מאד גם חזרתי לשם כי לא הרגשתי בנוח לפרסם את השירים כאן, שהרי -איך יגיבו?

            כאשר יצא הספר לאור באפריל השנה, הגיעו הביקורות שבאופן טבעי עסקו בחלק הדומיננטי והוא השכול. מכאן כנראה התחושה שלך שרק לאחרונה עברתי פאזה בכתיבתי.
            בכל אופן תודה.

            ובעניין אחר
            אני חושב שכמוני בהתחלה, גם את לא הבנת
            את דברי המגיב השני.
            לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שהוא צדק בדבריו.
            על כך מאוחר יותר
            גיורא

          • לגיורא,

            אשתדל להגיב בקצרה, מכיוון שאולי דברי לטורח עליך. איריס אליה שבחה את תגובתי אצלך וגם זה נתן לי הרבה.

            לגופו של עניין, ממרום גילי ומנסיוני בחיים אני נגד רגשי אשמה מכל סוג שהוא. ולכן התלבטות כמו "מרוויח מאסוני" אינה נמצאת אצלי בלקסיקון.

            שנים הייתי אדם מפוחד ומלא אשם, כאשר התפתחתי נפשית והרבה בזכות הלמודים, השלתי מעלי את הפחדים וביום אחד החלטתי פשוט ככה
            שאני לא אשמה בכלום ואם כבר תמיד האחר יהיה אשם.

            אבל הדגש היה על התנערות מכל אשם, מה שהפסיק די הרבה לבטים בחיי. זה עשה לי נפלאות. ומכיוון שאני מזהה קצת כאלה אצלך – זוהי תגובתי. תכתוב על אשר תכתוב לפי תחושותיך גם הנוראים וגם הנפלאים.

            לגבי פרופ' דן מירון – לא אנפץ אצלך שום אשלייה. ואולם אני דווקא למדתי קורס על שירת נשים אצל לילי רתוק.

            לילי רתוק עשתה אצל דן מירון דוקטורט באוניברסיטת תל-אביב וכמובן שהתנהל ביניהם רומן. לימים הסתיים הרומן. כאשר פגשתי אותה רציתי לעשות אצלה דוקטורט בכתיבה נשית ובסוגיית מגדר.

            לילי רתוק היתה במשך 15 שנים דוקטור. היא מילאה אולמות בגילמן. היא אישה מרתקת ויודעת המון ומאוד מיוחדת. ואולם לא יכלה להנחות אותי לדוקטורט מכיוון שהיתה זקוקה לתואר מרצה בכיר אותו לא קבלה.

            דן מירון כמובן שאט קדימה והיום הוא יושב בכלל בארה"ב ועליו אפשר בהחלט לומר, כי הוא ירק לבאר שממנה שתה עד חופניים.

            לילי רתוק פרסמה ספר הקול השני או הקול האחר. מירון לא פרגן ומיד הוציא ספר שנקרא "אמהות מייסדות, אחיות חורגות"

            ועל ספרו זה כתבתי אני הדלה ביהודה ביקורת. כמובן שהכתיבה באה לו בקלות, ואולם היו כל כך הרבה אי-דיוקים בדבריו, מכיוון שגבר אינו יכול לכתוב על כתיבת נשים. הראייה שלו מלכתחילה היא שבוייה בשיח הגברי.

            אינני מבינה את התחרות הזאת. דן מירון הינו בבחינת מיתוס ישראלי, אלא שהמחקרים האמיתיים נעשים שם בחוץ באר"ה, בצרפת, ובספרד – לא אצלנו בארץ.

            ועל אמיר אור אומר רק בצער רב מאוד – אין נביא בעירו. אמיר אור כותב נפלא בעיני ואכן יש הרבה מה ללמוד ממנו.

            גיורא, רק אומר לך בסיכומו של עניין – הקשב לקול הפנימי של עצמך – הוא תמיד יהיה הקול הנכון. חשוב על מה אתה רוצה לכתוב, וגם איך.

            בעיני השיר שהבאת הוא טוב ואהבתי אותו.
            צר לי אם שברתי לך איזה מיתוס – אבל מה שניסיתי לומר שאת החיזוקים האמיתיים ראשית לכל היה אתה המאמין הגדול של עצמך.

            ואני מחזיקה לך ידיים
            ובעידוד רב
            אומרת
            המשך כך.

            חוה

          • גיורא פישר

            שלום חוה
            תודה על דברייך.
            הצחקת אותי כשכתבת על דן מירון.
            כתבתי את הדברים באירוניה
            כנראה לא היית מודעת לכך שהוא השתלח בי ובהצלחה של הספר אצל המבקרים והקוראים בראיון ב"הארץ"
            הוא שכח שאמר על כתיבתי דברים הפוכים לפני מספר שנים (יש עדים)

            בראיון שהיה איתו ב"הארץ" כך כתב עלי:
            "יש דוגמה שאני נוגע בה בחשש, אב שכול שלא יהיה משורר לעולם ושמו גיורא פישר שכותב הרהורים של מורה, וכותב על אובדן בנו בג'נין ב-2002. הספר 'אחרי זה' זכה לגלים של שבחים שגם יצרו תופעה חברתית. הספר שיצא בכמה מהדורות הפך לספר פולחן ולחלק מתרבות השכול הישראלית. אני קורא, והרצון הפנימי שלי אומר לא לגעת בו כי זה אב שכול. לא אכפת לי שאלה לא שירים. אלא שיש כאן סוג כה עמוק של נרקיסיזם וזה מבהיל אותי.

            "אין בספר הזה שום עמידה מול הזהות של הבן. איזה בן אדם הוא היה ומה היה קרוב ללבו. רק שיר בנאלי אחד עוסק בכמה יפה הוא היה בתמונת הפספורט. בן אדם מת והוא לא רק בן של מישהו, הוא אובדן משום שהוא היה ואיננו. השירים אחד אחרי השני מתרכזים בעוצמת הקורבן והרחמים העצמיים של המאבד, האב. וזה הולך עם אלוזיות ספרותיות וציטטות מהתנ"ך. 'דמעות נובעות/ מתוכי כמעיינות/ תהום רבה/ וביום אני סלע/ שגם המטה/ המכה/ לא מוציא ממני/ טיפת/ יבבה מהפה'. מביך. זה ספר שהיה צריך לעבור עליו בשתיקה".

          • לגיורא היקר,

            ידעתי משהו, אבל לא התעמקתי בדבריו של דן מירון.

            אבל הנה לך, ראה כמה אני "איש רע", שהעזתי לגעת בקודש הקודשים

            "אבינו שבשמים" כמובן באירוניה.
            דן מירון, אלק!!!

            ועל זה אומרים "קשקוש בלבוש"

            שיהיה לך יום נפלא

            חוה

          • ועוד מילה,

            השם של השיר הוא מצויין – נראה שאין הוא מתקשר אל השיר – אבל איך שאני מבינה – כל חמרי ה"מציאות" כשרים להפוך לאמנות, או זו המפתה – חייה את האמנות שלה בצורה האולטימטיבית.

            כדאי לשים לב למילים "משורר לא ידוע" ולראות כמה צנעה שאינה נמדדת בערכים יש בכותב לעומת גדולת הנפש לראות את עצמו בתוך המצבים ולכתוב עליהם.

            אם מישהו זיהה כאן איזשהו רוע – טחו עיניו מלראות

            אנחנו הדלים ביהודה

            חוה

  12. לא איש רע, אולי רק קצת איש יורק לבאר ממנה שותה. ואמנות, מה היא אמנות באמת?
    אמנות הפיתוי של השתיים עלובה – זה ברור.

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר