בננות - בלוגים / גיורא פישר / "צירי חיים" שיר המוקדש לְ ד.
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

"צירי חיים" שיר המוקדש לְ ד.

 

 

 
 שלום לכולם
את השיר "צירי חיים" פרסמתי לראשונה לפני כשנה
אני מבקש להקדיש אותו היום לגברת מיוחדת.
גיורא

  

צירי חיים

                            לְ ד.

 

 

 צָרִיךְ לִהְיוֹת אִידְיוֹט גָּדוֹל כְּדֵי

לְנַסּוֹת וּלְנַחֵם אוֹתָךְ

כְּשֶׁגְּוִיַת הָאַהֲבָה עוֹד חַמָּה

וְאַתְּ נִשְׁאֶבֶת לְתוֹךְ הָרִיק

הַבּוֹלֵעַ כֹּחַ וָאוֹר

וּמַצְמִיד אוֹתָךְ לַמִּטָּה.

 

אֵין טַעַם לוֹמַר לָךְ עַכְשָׁיו:

קוּמִי, צְאִי

 

הֲלֹא מֵאָז כִּלוּ אוֹתָךְ רְשָׁפֶיהָ 

כָּל נִסָּיוֹן שֶׁלָּךְ לָזוּז

לְהִתְהַפֵּךְ

לָקוּם

 

שׂוֹרֵף

 
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא תַּאֲמִינִי לִי

אַךְ לֹא לַשְּׁאוֹל אַתְּ יוֹרֶדֶת

וְלֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,

חַיִּים חָדָשִׁים

אַתְּ יוֹלֶדֶת

לָךְ

 

 

 

 

 

 

26 תגובות

  1. היי גיורא
    כשזה מוקדש עבר לי בראש למה, כשזה בלי הקדשה זה שלם וחזק.
    אין טעם לפרט למה, כי הכח של השיר בשלמות… חיים חדשים היא יולדת… עצם החיים מושלמים.
    להתראות טובה

  2. דפנה שחורי

    גיורא, השיר מפכה תנחומים. גולש כמו מפל ולמרות שהמילים לא מדברות על נחל עדיין שומעים את החיים מבעבעים מפכפכים

    תודה

  3. מירי פליישר

    שיר חכם ומקסים אז והיום

  4. אין טעם לומר : "קומי צאי" אבל הנה אתה אומר את הדבר הנכון !

  5. אכן לידה היא הפצע היחיד שאינו כאב לשב המסתיים בכאב, נכות או מוות, אלא תחילה של חיים חדשים. כשאני שומעת ברחוב סירנה של אמבולנס אני תמיד נושאת תפילה קטנה שבתוך האמבולנס יש יולדת.

  6. כמו תמיד. מרגש עד דמעות.

    • לגיורא פישר

      מי זאת לידי ד.

      בדרך כלל זאת הנסיכה דיאנה או שאני טועה?

      רק אז אוכל להתייחס לשיר.

      חוה

      • גיורא פישר

        שלום חוה
        את צודקת. לכן שיניתי את כותרת הפוסט (אם כי בשיר עצמו, גם קודם לא הופיע הכינוי "ליידי די."
        האות הראשונה של הגברת לה הקדשתי את השיר אתמול היא ד'. ומכיוון שהיא גברת (במשמעות החיובית של המילה) עלתה לי לראש ההתחכמות על כינויה של דיאנה הנסיכה.
        הורדתי, ועכשיו את יכולה להתייחס לשיר כאל שיר המדבר עלייך או על מישהי (מישהו אחר)
        תודה
        גיורא

  7. אהוד פדרמן

    מודה שאיני מבין את ההקדשה של שיר שנראה לי אישי, לליידי די. שאני מניח שזו הנסיכה דיאנה

    • גיורא פישר

      אתה צודק אהוד. זו הייתה התחכמות . הורדתי אותה. ראה תשובתי לחוה.
      תודה

      • לגיורא היקר שלומות,

        קראתי גם את שירך הקודם, ולא היה לי כל כך מה לומר. אני גרושה יותר מעשרים שנה ולא יודעת איך זה לישון ליד מישהו במיטה. כך או כך, לא כל כך התחברתי אל השיר חרף דבריו של ויצמן, מכיוון שאתה מתאר את עצמך באופן שאינו מחמיא ביותר, קרח, משקפיים (זה שלי) אמצע החיים.

        תשאל, למה היא מדברת ככה, הרי השיר זכה למחמאות – ואענה לך, אני בדרך כלל מתייחסת למהות של דברים, ואחרי שאני מכירה גם לאיכותם של אנשים.
        דוגמא – אמיר, הרי חתיך לכל הדעות. גם כאשר הוא נראה בתמונות כמו ארס, וגם כאשר הוא מופיע רגוע יותר. אני מסתכלת על התמונה או על האיש ושואלת את עצמי איך האיכויות הפנימיות שלו מתקשרות למראהו החיצוני.

        לגופו של עניין, אם השיר היה נכתב על לידי דיאנה, הרי שהיא ללא ספק כבר ירדה אל השאול ללא תקומה, ואכן ידוע שהיא מאוד סבלה בחייה למרות שהיתה מלכה.

        אבל אם לא – אז כדאי לשים לב לכמה ארמזים שנמצאים בשיר. כמו כן, למעבר מן השפה האישית – האני – שכתובה במשלב יומיומי לבין אמירות כתובות ברף שפה גבוה. התייחסויות מעין אלו פותרות או מעלות תמיהות.

        למה אני מתכוונת:

        קומי צאי – נדמה לי שהוא מגיע מן הסידור ובאזניים שלי מתנגן הלחן של יהורם גאון. השימוש בחיבור בין שפה שירית לבין מובאה המשליכה על יופי, על כלה, על ריקודים ועל שמחה.

        אלא שלא בכך עוסק השיר – אלא באישה שלפניה מונחת גוויית האהבה והיא נותרה באפיסת כוחות ובוודאי שאינה יכולה לא לצאת, לא לרקוד, אפילו מן המיטה קשה לה להגיח.

        המיתוס השני מתקשר אל הירידה אל השאול של אורפיאוס אחר אורידיקה כדי לחלץ אותה מן השאול. אלא, שאין הוא מצליח, באותו הרגע שהוא מתבונן אחורה אורידיקה חוזרת אל ממלכתו של מלך השאול ולאורפיאוס – אותו המבט, אותו הרגע הוא המחולל את היצירה – בו היא נעלמת.

        אבל גם כאן בשיר אין הדבר מופיע כפשוטו על רגע היצירה.

        גיורא, היקר, אולי אני טועה – אין לי אפשרות לשייך את השיר אלי, ולכן – אתייחס בהמשך אל השיר על אישתך ואולי הוא מוקדש אליה.

        לבעל קשה לנחם את האישה – גווית האהבה – הוא פרי האהבה המשותפת – הבן – מוציאה מן האישה כל כוח, עד לאפיסת כוחות מוחלטת.

        בוודאי שבמצב כזה יהיה זה לעג לרש לומר לה קומי וצאי – שכן אין על מה לשמוח ולא על מה לחולל.

        הירידה אל השאול – בקשת המוות – אכן מחוללת אצל הכותב את היצירה – אבל הוא מבקש לומר לה, שאולי מכל אבל יכולה להיות לידה מחדש. אולי למען עצמה, אולי למענו – אולי מכיוון שהאשה בכלל היא הנותנת חיים.

        השיר מאוד מעניין גיורא. הוא כתוב נפלא, מתאר סיטואציה בלתי שגרתית בעליל ואולי הכותב מבין אבל הוא מבקש להעניק כוח משלו ובכל אופן לשלוח אהבה.

        מאוד הארכתי, אבל כהרגלי איני יכולה לכתוב סתם. השילוב האסוציאטיבי בין רמות של שפה מעניק לשיר חיוניות מפתיעה.

        זהו, גיורא
        אולי עכשיו תבין למה שאלתי
        מאוד מקווה שייראה בעיניך ויתן לך נחמה פורתא על הכתיבה, על החיים ועל הכל

        בהוקרה
        חוה

        • גיורא פישר

          שלום חוה
          תודה רבה על ההתייחסות הנרחבת לשירי. אני מעריך מאד את אלה הטורחים לקרא ולנסח בהרחבה (או בקצרה) את מחשבותיהם לגבי דבר שכתבתי. זו מחמאה גדולה בעיני ,גם אם הדברים לא מחמיאים ליצירה שאליה הם מכוונים.

          בקשר לשיר "אשתי מביטה בי"- מה לעשות ואני לא יפה כמו אמיר אור? ואני נמצא המון שנים עם אותה אשה באותה מיטה?
          החיים בגיל 60 לא תמיד כל כך אסטטיים (ביחוד שגם נקודת ההתחלה שלי לא הייתה יפה כמו של אמיר-:)
          האם שירים מיועדים רק לצעירים וליפים?
          האם האומנות לא צריכה לעסוק בכל ספקטרום החיים?
          ואני, להבדיל ממך לא מקשר בין המראה של האנשים ובין היצירה שלהם ובטח לא בין המראה לאיכויות הפנימיות.

          ובעניין השיר השני: "צירי חיים":
          קודם כל הערות עקרוניות בקשר לכתיבתי:
          אני דואג לכך שכל יצירה תהיה אוטונומית ומשק אוטרקי. כלומר, אני דואג לכך שכל האינפורמציה הרלוונטית (גם הרגשית או הביוגרפית) לפענוח השיר תהיה בו.
          אני נגד הצורך במורה לספרות או חוקר ספרות שיהיה צמוד לשיר ויפרש אותו.
          גם הארמזים הספרותיים שאני משתמש בהם צריכים להשתלב השתלבות אורגנית בשיר בבחינת :מי שיודע- הרוויח, מי שלא מזהה -יוכל להבין את השיר ולא ליפול בפני המכשול הזה.
          השיר הזה לא מיועד לאשתי, האינפורמציה הזו לא נרמזת באף מקום בשיר. הפירוש שלך מאד מאד יפה אבל באותו זמן מצביע גם על "חוליי מחקר הספרות" -הצורך לחבר בין הביוגרפיה לשיר.
          מפני צורך זה נמלטתי אל ה"בננות".
          בשנים הראשונות של כתיבתי עסקתי בנושא השכול. לאחר מספר כשלוש שנים התחלתי לכתוב על דברים אחרים. אך חבריי היו שבויים ב"יד המוקדם" והלבישו שכול על השירים גם איפה שאין להם שום רמז. לשימחתי, לאחר מספר רב של שירים הם"התרגלו".
          לכן, כשהגעתי ל"בננות" לא פרסמתי בשנה הראשונה את היותי אב שכול. רציתי שיקראו את השירים "נטו". ואכן כך היה. יכולתי לראות בתגובות המגיבים מה נמצא בשיר ומה לא.

          השיר הזה הוא מעין שיר נחמה לידידה החווה יסורים קשים בעקבות מות אהבתה.
          דרך אגב ,קומי,צאי" הוא משירו של ביאליק.
          השימוש בצרוף הזה היה אינטואיטיבי והוא שייך לנארטיב של השיר.
          רק לאחר שסיימתי את כתיבת השיר שמתי לב לכך שביאליק והכלה מהדהדים שם.
          ושוב, תודה על ההתייחסות הרצינית
          שבוע טוב
          גיורא
          אולי הלכת בעקבות אמיר למיתולוגיה היוונית -:), אבל לא צריך ללכת לשם. יש לנו את הספר שלנו.
          שיר השירים ח'6:"…כי עזה כמות אהבה,קשה כשאול קנאה. רשפיה רשפי אש שלהבתיה".

          • מדהים כמה טרחנות יש אצל המגיבה ואצל המשורר!
            יש קצת שיר וסביבו תשפוכת מילים מיותרות.
            די!!

  8. קומי צאי, לפני ביאליק, מתוך "לכה דודי" שם – "קומי צאי מתוך ההפכה" ולפני כן "רב לך שבת בעמק הבכא…"

    • גיורא פישר

      תודה רבה לאנונימית
      את כמובן צודקת.
      אני מניח שגם ארמזים אלו הדהדו אצלי בגלל הקשרם.
      שבוע טוב
      גיורא

  9. גיורא, לא האמנתי שאי פעם אוהב שיר הפותח במלים "צריך להיות אידיוט גדול…", אבל עובדה היא.אני אוהב את השיר הזה כי הוא יפה ואמיתי.

  10. אהוד פדרמן

    גיורא, קראתי את השיר כמה פעמים וכן את התגובות והתשובות וההסברים שלך ועדיין אני חש חוסר נוחות לגביו.
    אני מבין שהמוטיבציה בכתיבת השיר היא לנחם את ד. שגוויית האהבה מוטלת לפניה.

    לכאורה, אין מי שמתאים ממך לנחם שכן חווית אובדן שגם בעיני הוא הנורא מכל, אך עדיין אני מרגיש איזה צורך של המנחם להגיד משהו שהוא על גבול מצוות אנשים מלומדה. הרי גם הדובר בשיר אינו מאמין שמילותיו אכן יעזרו כפי שבא לידי ביטוי במילים :'צריך להיות אידיוט' ו 'אני יודע שלא תאמיני לי' אז אם הדובר לא מאמין והנמענת הספציפית לא מאמינה אז למה שאנחנו, הקוראים, נאמין לשיר?

    ואולי זו בעיה אישית שלי שכן אני תמיד מרגיש נבוך כשאני מדקלם מפי מילות נחמה בעמדי מול אובדן של הזולת ומעדיף חיבוק והקשבה למה שיש למי שאיבד לומר ורק אז להגיב.
    וכאן, איננו שומעים את המתאבלת ומכירים אותה רק דרך עיניו של המנחם ובלי כוונה יש בכך לטעמי איזו התנשאות.

    • גיורא פישר

      שלום אהוד
      תודה על תגובתך.
      זו תגובה נפלאה כי צריך ללמד אותה (לא את השיר) בחוגי ספרות.
      ואני לא אומר אותה באירוניה.

      יש לי הרגשה שנפלת למלכודת שהלנתי עליה . אתה מחפש את הביוגרפיה הפרטית שלי במקום שאין לו אחיזה בטקסט שלפניך.

      האם אתה מזהה מי כתב את התגובה הבאה, כאשר השיר התפרסם כאן בבננות לפני שהספר שלי יצא לאור וקראת אות?

      צירי חיים 19/11/2009 07:44

      אכן גיורא, אהבה בניגוד למושאיה יש והיא שבה לחיים בדמות אחרת.

      מזכיר לי ברוח 'זה לא סוף העולם' את תחילת השיר ששרה שלישיית התאומים
      מילים ולחן: לא ידוע
      תרגום: דוד אבידן

      אם לילה אחד יספרו לך
      שאין אהבה בעולם
      אם בוקר אחד יבשרו לך
      כולם בגדו כולם

      אמרי שזה לא יכול להיות
      אמרי שאת ממשיכה לחיות
      אמרי שזה לא נורא

      זה לא נורא, זה לא זה לא זה לא נורא ….

      • לגיורא פישר היקר שלומות.

        ראשית אקדים ואומר, שאותו משחק הנחושים שאתה מקיים לגבי ומכנה אותי "למדן סיפרות גדול" תקף גם לגביך.

        ואענה לך באותה הנימה של נזיפה שנזפת בי דבר דבור על אופניו.

        גיורא, יקירי, גם לפני שהכרתי את אמיר אור היו לי חיים, אם לא אכפת לך. לא הלכתי בעקבות אמיר אור אל המיתולוגיה היוונית – נהפוך הוא.

        בלמודי התואר השני שלי לקחתי קורס שעניינו היה שני מיתוסים והתפתחותם לאורך הדורות אצל כותבים שונים עד לגתה, לניטשה, לרילקה ויישומם בספרות.

        המיתוס הראשון היה זה של פרומתיאוס – גניבת האש ממרכבת האלים של זיאוס והבאתו אל בני האדם.

        האש היא כמובן – הידע – והשימוש בו. מכאן שאפשר להגיע עד אל פוקו שטען, כי ידע/כח ועוד טענות שונות שלא אלאה אותך בהם.

        המיתוס השני היה זה של אורפיאוס ואורידיקה. כלומר, רגע היווצרות היצירה. העבודה שהגשתי היתה על שיר של רילקה. ובמבחן קבלתי תשעים ואולי יותר.

        היכן אתה מזהה כאן את אמיר אור = אין לי שמץ של מושג, אבל נראה שאתה משליך עלי דברים שאינם מן המניין.

        לגבי קומי צאי – העירו לך שזה עוד קדם לביאליק. ואפרט גם לך. תתפלא, גיורא, התואר הראשון שלי הוא במקרא, ובהיסטוריה כללית בכלל לא בספרות.

        תשאל, למה אני לא מלמדת מקרא, מכיוון שאל תוך המקצוע הזה הכניסו גם מבוא למקרא, גם ארמית, גם סוגים של פרשנויות, גם תורת ההגה והצורות, טעמים ושאר דברים – שאותי בפירוש אינם מעניינים.

        לעניין השאול. את זה כבר הסברת לי. ועכשיו אומר לך דבר שהוא בוער בעצמותי. מכיוון ששנים איני בוכה על אבדן האהבה, ומכיוון, שאין לי שמץ של מושג מה יש לאישה להתאבל על לכתו של גבר, ואם לא שמת לב הרי כבר הצהרתי שהיו לי גברים מכאן ועד להודעה חדשה.

        אני מצטערת. אני במקומך לא הייתי מנחמת שום אישה על אובדן אהבה. נהפוך הוא הייתי כועסת עליה ואומרת לה שתגיד ברוך שפטרנו. ולכן, לא עלה בדעתי בכלל שזהו שיר על אבדן אהבה, ומכיוון שכל כך פגעת בי למרות שעטפת את הנזיפות בהרבה מילים יפות אומר לך – שאני לא הייתי טורחת בחיים שלי לכתוב שיר על נושא כל כך בנאלי וכל כך שגרתי. בשבילי גבר שהולך מפנה מקום לגבר חדש, וגם לבד זה לא סוף העולם.

        יתרה מכך, לא השוויתי אותך לאמיר אור, ואני חושבת שאתה מאוד שבוי במה שאמר וייצמן על השיר שלך – הראשון. כאשר קיימת קרבה בין אנשים – אפשר לתאר ספקטרומים למיניהם ואולי בצורה אחרת. זה לא יעזור. אני לשיר הזה לא התחברתי.

        לדוגמא, טול למשל את וודי אלן, שעשה ממראיהו הון ערך בסרטיו כאשר הוא היה הגיבור שלהם.

        גיורא, נתתי לך המון קרדיט. בסדר אז זה לא שיר על אבל, עדיין הוא כתוב יפה וככה התייחסתי אליו יותר לצירופי המשלבים של השפה. אבל אולי אתה אינך מבין לעומק את עולם האסוציאציות שלך ואפילו לא ידעת מהיכן לקוח קומי, צאי.

        מעבר לכך, חייתי לפני אמיר אור, למדתי לפני אמיר אור. יש לי ידע שאינו קשור באמיר אור והיו לי בחיים שלי גברים יותר יפים מאמיר אור, לא פחות מעניינים מאמיר אור. ובכלל אני די נמשכת לקשת רחבה של אנשים שתחום עיסוקיהם אינו דווקא במדעי הרוח, או האמנות או היצירה. עורכי דין, למשל, אנשי עסקים, למשל, בכירים בדרגות צבא ומשטרה.

        אז מה דעתך, גיורא, אולי אתה רואה את האישה כיצור נטול דעת, חסר ערך עצמי, שהזמן היחידי לנחם אותו, כדי אולי להיות חזק הוא בשעה שאהבתן הולכת מהן.

        כלשונו של לקאן – הזהות העצמית שלי גיורא לא נבנתה על-ידי זולת אחר שהוא גבר, היא נבנתה על-ידי, בעצמי, במו ידי. בשנים של השקעה, כמו כן גם הידע. אני לא צריכה ללכת אחרי אמיר אור כדי לדעת משהו. וצר לי אם חוקרי הספרות עוללו לך משהו.

        ואומר לך את הדבר החשוב ביותר – כאשר חשפת את השיר לעיני הקהל הוא יצא משליטתך לחלוטין וכל אחד רשאי לפרש אותו לפי הבנתו. אין לך כל שליטה על איזושהיא פרשנות.

        אני, לא הייתי כותבת על מות האהבה ולו אפילו שיר אחד!!!

        גם בגיל שישים גיורא, אפשר עדיין ללמוד.

        חוה

        • גיורא פישר

          שלום חוה
          תודה לך על תשובתך המפורטת. ותודה על הקרדיט שאת נותנת לי.
          לא התכוונתי "לנזוף" בך. ממש לא!!
          את הכנסת לסיפור את עניין אמיר ויופיו

          "דוגמא – אמיר, הרי חתיך לכל הדעות. גם כאשר הוא נראה בתמונות כמו ארס, וגם כאשר הוא מופיע רגוע יותר. אני מסתכלת על התמונה או על האיש ושואלת את עצמי איך האיכויות הפנימיות שלו מתקשרות למראהו החיצוני."

          אני מקבל שלא צריך ואי אפשר להתחבר לכל שיר. הרי כל אחד מאתנו שונה בגיל, במין, במראה ובנסיבות החיים.

          ולעניין השיר "צירי חיים": גם כאן נסיון החיים הפרטי שלך שונה מזו של הנמענת.
          לזו שעליה כתוב השיר הייתה אהבה והאהבה מתה (לא האהוב). יש כאלה (רבים מאד) החווים ממש אֶבֶל כשאהבה מופסקת בצורה ברוטאלית (לאו דווקא פיזית)אלא כדרכן של אהבות רבות.
          יתכן ואת פיתחת חסינות עם השנים ואת לא מרשה לעצמך להתאהב יותר (סילחי לי שאני גולש לפרטי -את התחלת-:). אך הגברת שעליה כתבתי לפני שנה ולזו שהקדשתי את השיר עכשיו לא "מחוסנות" כמוך.
          עכשיו, כשאני חושב על זה אני מגיע למסקנה שבעצם את הדוגמא למה שרציתי להגיד בשיר:
          מי שחווה יסורים בסיומה של פרשת אהבה סיכויו גדולים לזכות באהבה נוספת.
          מי שכבר מחוסן אולי לא יסבול יותר יסורים אך גם יפסיד את הטוב שבאהבה.
          ולסיום:
          את צודקת באומרך שהשיר שייך לקורא לאחר שפורסם במרחב ציבורי, וכל אחד יכול לעשות איתו כחפצו. אבל, זה הפלוס (או המינוס) של הבלוג, שבו האמן יכול לנהל שיח רב משתתפים עם קוראיו.
          ושוב, אני חוזר ומודה לך על ההתייחסות הרצינית וחסרת המורא.
          כך צריך להיות. כל זמן שההתייחסות אינה גסה ומעליבה.
          אני מבקש שכך תקראי גם את תשובתי
          בברכה
          גיורא

          • לגיורא פישר,

            כתבתי לך אתמול תגובה והיא נעלמה בשל שהשרת נעלם. אענה לך כעת באותה הרוח.

            אין צורך לצטט את דברי על אמיר אור, מכיוון שאני יודעת היטב מה כתבתי על אמיר. לאיזה צורך עשית זאת – שהדי שבמרומים שאין לי מושג.

            אני מודה לך על הפסיכולוגיזציה שעשית לדמותי ועל כי החלטת שאני צריכה ללמוד לאהוב, וכי בעצם השיר הזה מיועד לי.

            אז תשובתי – לא תודה, אולי המנוחמת זקוקה לנחמה. אני לעצות ממך בחיי האישיים ממש איני זקוקה. מה עוד שיש לי אישיות די מורכבת, הרבה ידע בלימודי מגדר ודפוסים של חשיבה הן של נשים והן של גברים.

            ועוד תופעה שמתי לב אצלך – אתה נוטל לעצמך הכשר לקבוע מה יילמד בחוגים לספרות ומה לא? ואתה גם מחלק ציונים.
            ובכן, גיורא אינני זקוקה למורה, ומנחה לדוקטורט כבר היה לי ואני מאחלת לך שתדע רק שמץ ממה שהוא יודע, ומה כן מלמדים ומה לא מלמדים. תואר שני ושלישי – אינם תלמידי תיכון צר לי.
            בעניין זה, אתה יכול להביע דעה, אבל כדאי שתמנע מלקבוע מסמרות, שאחרת מגוחך תיראה בעיניך עצמך ובעיני אחרים.

            ועל ניתוח פסיכולוגי, אולי לך גיורא קשה לקבל ביקורת. קשה ללמוד מהי ביקורת בונה ואוהדת ומהי ביקורת שלילית.

            כל תגובתך לוקה במגננה אישית. אז אתה לא יפה כמו אמיר אור ומה בכך, אם קשה לך הדבר איך אומרים זבש"ך.

            גם לגבי "קומי צאי" אפילו לא ידעת מאין זה לקוח, וכאשר כתבתי לך על הירידה אל השאול בשפה לימודים ישר יצאת למתקפה אישית שאני לא יודעת לאהוב, ואולי אתה בשיר הזה תוכל להאיר את עיני.

            כך או כך, נדמה לי שיש לך בעיה של אגו – אינך מסוגל באמת לדבר בגובה העינים. אתה צריך להיות המנחם, המאבחן, ואם מראך אינו יאה בעיני עצמך – יש לשלול את אלה המונים גברים נאים ממך.

            ישבו אצלי חברות ובכו נהרות של דמעות על אהבות כאלו ואחרות. אלו שהסתיימו באבחה אחת. נשים רופאות שעזבו בעלים כדי ללכת אחר אהבת ליבם שכמובן אכזבה.

            כל אישה לומדת בקצב שלה. זה נקרא כלכלת אנרגיות – על מה אתה בוחר להשקיע את מכמני ליבך. חלומות על אהבות גדולות ועל אבירים על סוסים לבנים זנחתי כבר מאז גילאי הטיפש עשרה. ובמקרה הזה לא מקצרים תהליכים – במקרה של אותה ידידה שלך.

            לא אמשיך כך, אבל נראה לי שבוויכוחים שלך כאן במקום באמת להעריך תגובות ולדעת שגם לך יש עוד הרבה מה ללמוד אתה מנחה את המגיב לרצונותיך ולגחמותיך האישיות.

            המקרה של אמיר אור הובא בשל סיפורך האישי על התרשמותו של אמיר מכתיבתו בהליקון. האם אתה יורק לבאר שממנה אתה שותה, גיורא או שנדמה לי.

            אם תשובתי הכנה אינה לטעמך, אולי כדאי שתחפש את אותן אלו שמגיבות "נפלא". מצטערת – זאת לא אני.

            ועל תגובתי זו אחתום
            ד"ר חוה בר – זמירי

          • גיורא פישר

            שלום חוה
            אני מכיר את ההרגשה כשאתה כותב תגובה ארוכה והיא נעלמת במרחבי השרת.
            צר לי שאת חוזרת ומבקשת להעלב מדברי, באמת שאין לי כוונה לפגוע בך. פשוט התייחסתי לדברייך בכבוד. את כתבת על הרגשתך כלפי השיר והבאת מנסיונך האישי.
            צר לי שאת מפרשת את דברי גם בקשר לאחרים בצורה עקומה לגמרי.
            תודה על התייחסותך
            גיורא

          • אבל אותי גיורא אינך מכיר בכלל!!!

            היתה לנו טעות של התנגשות מצערת ביותר
            אופס. מציעה לך לקרוא את תגובותיך שלך ואחר כך נדבר על בחירה.

            חוה

      • אהוד פדרמן

        תאמין לי, גיורא שגם אחרי שמצאתי את שמי המפורש כתוב מעל התגובה, איני זוכר שכתבתי דבר כזה מתוחכם. אך היות ומדובר בעידן בו ההתחזויות לא היו נפוצות בבלוגייה אני לוקח על עצמי את האחריות לנכתב בלי להבין עד הסוף למה כתבתי את מה שכתבתי.

        בכל מקרה, זה אינו סותר את תגובתי לעיל שכן השיר בפוסט הזה אינו אותו שיר שפרסמת לפני כשנה. וההבדל המשמעותי הוא ההקדשה לד. שהיא הקדשה בדיעבד .
        הטעות היחידה שעשיתי בתגובתי הקודמת דהיום, תוצאת החיפזון בקריאה, היא שכתבתי שנראה שהמוטיבציה לכתיבת השיר היא הרצון לנחם את ד. ולא היא!
        המוטיבציה לכתיבת השיר לא ידועה לי, לא אז ולא היום, ואין לי כל סיבה ליחס אותה להיותך אב שכול ( המידע שחסר לי בזמנו). אלא שבזמנו קראתי את השיר כבעל מסר אוניברסלי לכל החוֹווֹת באובדן אהבה והתיחסתי אליו בהתאם. ו'החטא' הפואטי שחטאת לדעתי בפרסומו החדש הוא הקדשתו בדיעבד לאותה ד.
        לזה בדיוק התכוונתי בתגובתי הקודמת – לקחת מלים מוכנות מהמדף ומצוות אנשים מלומדה, חזרת עליהן בסיטואציה שנקרתה בדרך חייך – וזה בדיוק מה שממשיך לגרום לי לתחושה לא נוחה כשאני קורא את השיר.

        • אני חורג ממנהגי ומגיב לשיר שלך גירא כי הצלחת לרגש אותי, ולהגיד בו משהו מאוד חזק צלול וכואב על החיים, אבל מאותו צד של השיר גם להגיד אלהים משהו נפלא כביר וסליחה נשגב…..
          תמשיך לפרסם ואל תירא……..
          שלך אופיר

  11. אבנר אריה שטראוס

    גיורא שיר יפה שלם וברור
    ומזכיר כי אין כמו כאבי צירים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר