בננות - בלוגים / / מארח את אגי משעול: "מה זה מוזה"
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

מארח את אגי משעול: "מה זה מוזה"

 

 

שלום לכולם
אני מניח שהפוסט שהעלה שי אריה מזרחי נגע בנקודה רגישה אצל כל היוצרים באתר.
באחת מהרצאותיה על "המוזה" נגעה אגי משעול בנקודות הכואבות שהעלה שי אריה.
שימו לב במיוחד למשפט בו היא מתארת את המוזה כסוחר סמים בלבוש פייה.
ההתמכרות הזו  יכולה לשאת  פירות  נפלאים. אך הקריז יכול להוביל  את היוצר לגרפומניה  או למה שמכונה בחקר הסכסולוגיה "חרדת ביצוע".

זו האמת, אנחנו מסוממים. אנו זקוקים ליצירה יותר מאשר הקהל זקוק ליצירתנו.
זה אולי אחד ההסברים לחוסר היכולת של רוב האומנים להתפרנס בכבוד מיצירתם.
מי יתן, ופיה זו תבקר את כולנו  לעתים מזומנות מספיק כדי שלא נחשוש שנטשה אותנו לנצח.
גיורא

אז מה זה מוזה/  אגי משעול 

זוהי שאלה מסתורית המסקרנת גם את הקוראים וגם את הכותבים. האם זאת צפור רבת יופי? שפת אלים חרישית? מלאך? אולי דמון שמסעיר את הדם? מהו הכוח המסתורי שאנחנו יכולים לחוש בו אבל שום פילוסוף אינו יכול להסביר אותו? מיהו אותו שותף סמוי רב עוצמה שבלעדיו דבר לא ימריא, שאם הוא יש, כמו שעגנון כותב: המלבוש מלבוש, ואם הוא אין, אין המלבוש מלבוש.

 

כמעט ואינני מכירה משוררים שלא כתבו על המוזה ועל גילוייה ושירתם היא הביבליוגרפיה הכי מהימנה שיש לנו.

כולם מסכימים שמדובר בשינוי קיצוני של מצב התודעה, במעין התחברות למצבר רב עוצמה המאפשר ראייה מפתיעה ומפולשת של המציאות ושל השפה, כאילו משהו גדול וחכם מאתנו משתמש בנו כמדיום, בוחר את אלה המסוגלים להרפות, להיפתח, ולאפשר את הזרימה הזאת מבלי לחסום אותה יותר מידי בפסיכיקה האישית שלהם.

 

אבל מה שיפה הוא דווקא ההבדלים. עדויות המשוררים על המוזה דומות למשל האינדונזי על ששת העיוורים שרצו להבין מהו פיל. זה שמישש את הבטן אמר שפיל הוא כמו קיר, זה שמישש את הניב אמר שפיל הוא כמו חנית. זה שמישש את הזנב אמר שפיל הוא כמו חבל וזה שמישש את הרגל אמר שפיל הוא כמו גזע עץ. כולם כמובן צדקו חלקית אבל להגדיר מוזה זה כמו לנסות לתפוס פרפר במעופו.

 

 

אי אפשר ליזום מוזה. היא באה והולכת מסיבות הידועות רק לה. משורר יכול להתעורר בבוקר, להחליט ש"יום זה יום יולד בו שיר", כמו שפותח טשרניחובסקי את אחד משיריו, להכין קפה ריחני, לחדד עשרה עפרונות, להשמיע את באך או את המיסה קטנה חגיגית של רוסיני, להתיישב ברוב חגיגיות, להדליק סיגריה, אבל אם לא תנוח עליו הרוח – כלום לא יקרה. או שהיא שורה או שנסעה לעיר אחרת. ומצד שני היא יכולה לתקוף אותך בהפתעה בתור לבנק או באמצע בנהיגה.

 

אפשר אולי להתאמן בה ולפתות אותה. מי שמכיר אותה לאורך שנים יודע את הריקוד העדין בינו לבינה, מכיר דרכים לעורר אותה. יודע שבבואה בשום אופן אסור להתנפל עליה, מקסימום אפשר להושיבה על הברכיים וללטף אותה קצת. כי עודף רצייה מבריח אותה. לפעמים, דווקא כשהיא מרעידה את קצות האצבעות וכל הגוף נרגש מנוכחותה, דווקא אז צריך ממש להעמיד פנים שהיא בכלל איננה, להתעסק בדברים שבשגרה, להתאפק אותה, כי כל התנפלות, או אפילו הפרה קלה של האיזון הדק מבריחה אותה לבלי שוב. היא רוצה בתנאים שלה.

 

האם היא כוח חיצוני? הקדמונים פנו אל המוזות כדי לעורר אותן בפתיחה לשיריהם, הומרוס מתחיל את האיליאדה ב"שירי לי מוזה על זעמו של אכילס", ואת האודיסיאה  ב"כני לי מוזה, הגבר רב הניסיון שנדד הרבה מאד".. כך הוא מבקש מהמוזה שתעזור לו לספר את ספורו של אודיסיאוס מאז חורבן טרויה ועד שובו לאיתקה, אחרי שאבד את כל חבריו. ואפשר היה לפנות לכל אחת מתשע המוזות, בנותיו של זיאוס השוכנות בהר הליקון, כל אחת ממונה על תחום אחר, אפילו מוזה להיסטוריה. משמן נגזרות גם המילים מוזיאון ומוזיקה.

 

אבל אולי היא אינה כוח חיצוני, אולי זה משהו בתוכנו, כשרון או תכונה, שכדי לתאר אותו נזקקו לדימוי ה"פוטי", מלאכונים קטנים המרחפים מעל ראשו של היוצר ומטפטפים דיו לקולמוסו? ואם מוזה היא משהו הקיים בתוכי, אז מדוע אין היא עומדת לרשותי תמיד? מדוע כה קשה לי לזמן אותה בכל פעם שאני רוצה לכתוב? ואיזה פירורים אני צריכה לפזר על פני השבילים כדי למצוא אליה את הדרך בחזרה כשהיא נוטשת?

 

המוזה מציגה עצמה לבחיריה בגיל מאד צעיר, בהתחלה רק כתחושה עמומה: "מגופו של עולם אל אורו ערגתי, דבר מה בל ידעתיו כיין בי המה", כתב ביאליק. בגיל הרך היא נחווית רק כתחושה עמומה, ערגה למשהו, תסיסה לא מוסברת, פישוק מגופו הפיזי של העולם אל הגבוה, האור, הדבר האחר העמום עדיין. בגיל ההתבגרות היא שוב מגיעה ומתחילה להציק, לגרות, בשלב הזה היא כבר סוחר סמים מחופש לפייה, היא יודעת שמי שזכה לחוות אותה בדם, תמיד ירצה לשוב לשם. לא נשכח שכבר יש שפה, כלי ביטוי שכבר מאפשר לכתוב משהו טוב. אחר כך היא זזה לאחור ונותנת להתגעגע, ואז מתחיל ספור האהבה הקשה שנמשך לפעמים חיים שלמים ויש בו כל מה שיש בספור אהבה: תשוקה, תלות, חרדה, נטישה ופיוס. למי שיבחר ב"דרך" הזאת, כלומר יתחייב בנפשו, צפויים מבחנים רבים, פנימיים וחיצוניים.

 

אבל המוזה לא מתעוררת רק בסביבה של יופי. לורקה הספרדי למשל, הרבה לדבר על ה"דואנדה", כך הוא קרא למוזה מסוג אחר, אפלה, קרובה יותר לטירוף, למאבק, עולה כמו אש מכפות הרגליים כשהיא מרגישה בקרבתם של סכנה או מוות. ה"דואנדה" קשורה בהרס כל מה שידענו עד כה, היא משהו חד פעמי שלעולם לא יחזור על עצמו ופועלת כמו רוח על חול. היא המוזה של הזמרים, של התנועה,של מלחמות השוורים, המוזה של הביצוע.

 

לורקה מספר על זמרת פלמנקו אחת בפונדק קטן שלמרות ששיחקה בקול הצל שלה המכוסה טחב ויין – נותרו המאזינים בקיפאונם. אז קמה הזמרת, לגמה בבת אחת ספל סאסאליה השורף כמו אש ואחרי שחרכה את מיתרי הקול שלה התחילה לשיר בלי קול, בלי נשימה, בגרון חרוך אבל – עם דואנדה יוקדת. היא קרעה את קולה לגזרים כי ידעה שמאזינים לה אנינים שלא מתעניינים בכלל בצורות אלא בלשד הצורות. היה עליה להתרושש מכל מיומנות ומכל מה שידעה ולרחף על פני תהום, לשיר ממקום שבו היא לא יכולה עוד לסמוך על מיומנות או ביטחון. היה עליה להישאר חשופה כדי שהדואנדה תבוא להיאבק אתה פנים אל פנים וקולה היה סילון של דם.

בתחרות פלמנקו אחת זכתה בפרס זקנה בת 80 שהתמודדה עם נשים יפהפיות. היא זכתה בפרס בזכות הרמת זרועות, זקיפת הראש ורקיעה יחידה על בימת העץ. ולמה? כי באסיפת המלאכים והמוזות שהתכנסו שם סביב הרקדניות היפהפיות דקות גזרה – ניצחה הדואנדה שנאבקה עם המוות.

 

ביחסים עם המוזה יש יסוד ארוטי. לא סתם פנו המשוררים הגברים אל המוזה בגוף נקבה. כשהחלו נשים לכתוב, אז מתוך אינרציה, המשיכו גם הן לדבר עליה בנקבה, אם כי למעשה להן יש עסק עם מוז. כמו בחוויה המיסטית, גם כאן, מתרחש זיווג: משהו בתוכנו משתוקק, נפתח ומאפשר חדירתו של כוח אחר שהוא לא אנחנו. כל מה שיש ביחסי אהבה, יש ביחסי אהבה עם המוזה. החיזור, חרדת הנטישה, הקנאה והרכושנות: "לבדי אהיה בארצותיך הלך", התלות, הגעגועים, האושר שאין כמותו כשהיא שורה, ואין אשר גדול מזה.

אולי לכן מוזות קרובות כל כך לאהבה. האהבה היא המגה-מצבר של המוזה. צעירים רבים מתחילים לכתוב כשהם מתאהבים בפעם הראשונה. האהבה פועלת אז על המוזה כמו יורה על זרע, בעקר ייסורי האהבה, פחות מזה האושר שבה והאמת היא שמי שמאושר צריך להיות טיפש גמור לבזבז את זמנו על כתיבת שירים.

 

 

20 תגובות

  1. מאמר יפה ורגיש ומעורר השראה(הדוגמה על הזמרת השרה על פי תהום בלי קול מרטיטה) מסכימה עם אגי, בהשראה יש משהו אלוהי שבקבלה מכנים"זיווג" איזה כוח טמיר מעולם עילאי מתלבש על היוצר ומדגדג אותו לכתוב.
    כל אחד קורא לזה בשם אחר ויש הקוראים לזה מוזה, בשבילי זו בפרוש השראה אלוהית, מתת אלוה ממעל
    כשאתה הופך פתאום רק צינור שבו הרוח עובר . אהבתי את המאמר ואני אוהבת מאוד את שיריה של אגי הם נותנים לי השראה. תודה שהבאת ,גיורא

  2. שמחתי לקרוא מה אגי משעול חושבת על המוזה. רק שאחרי שזו באה והביאה את הברכה- יש המון המון עבודה, מלאכה, על השיר…

    • לתמי
      העבודה
      היא החלק הכי אהוב עלי במלאכת השיר.

      • עושה רושם שעם המוזה
        מתמזמזים

      • גם אני אוהבת את המלאכה ממילא המוזה היא כמו הבזק, ברק, תיקייה דחוסה ואינטנסיבית שאני אמורה לדעת איך לפתוח ואחר כך מתחילה המלאכה. ז"א למוזה יש פחות זמן בהוויה שלי מאשר למלאכה עצמה…לפעמים ההבזק הראשוני נהרס מרוב "מלאכה" ואז אני ממש מרגישה לא נוח עם עצמי.

  3. ארז, סן פרנסיסקו על המים

    גיורא,
    שמעתי את אגי מעבירה את ההרצאה הזו במכון וויצמן ונהניתי מאד כבר אז. נדמה לי אפילו שההרצאה ההיא הייתה ארוכה יותר ומקיפה יותר ממה שהבאת כאן.
    עם זאת, תרשה לי להיות בוטה (שלא כהרגלי): נראה לי (ולא מניסיון, לכל הליצנים הפוטנציאליים) שלמצוא את המוזה שלך זה כמו למצוא את נקודת הג'י שלך: זה טומן בחובו הבטחה, אבל זה מה-זה סיפור מהתחת.

    • ארז, סן פרנסיסקו על המים

      …כעבור כמה שעות… בנימה רצינית יותר
      הרי יש כאן אנשים מתורבתים ונחוצה להם וודאי מטאפורה חיננית יותר מהראשונה שהבאתי. אם כך, מיקומה של המוזה משול בעיניי לבעיה הפיסיקלית בקביעת מיקומו של האלקטרון: אם תדע בדיוק היכן המוזה שלך, לא תדע שום דבר על המהירות שבה היא חמקה ממך.

      • לארז

        אתה לא צריך להתנצל. אנחנו גם לא צריכים לקחת את עצמנו ברצינות גדולה מדי.

        כמו שאמר הגדול מכולם (לדעתי) נתן אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר":

        "וְעֵת לִכְתֹּב שִׁירִים… כִּי תּוֹךְ גַּלְגַּל חוֹזֵר
        גַּם הֶחָכָם צָרִיךְ קְצָת-קָט לְהִתְמַמְזֵר

        שבת שלום לך בגולה הדוויה
        גיורא

      • תל אביבית מוחלטת מבחירה

        לארז והאלקטרון

        לא יכולת לנסח את זה בצורה יפה יותר. תודה. ממני ומהמוזה שלי. ח.

  4. תודה גיורא על פתיחת הדיון בנושא המטריד כל יוצר. מנסיוני, המוזה היא יצור חמקני, חסר מחויבות ומפונק ויש לה תנאי התגלות והתמסרות לא ברורים ומפתיעים, השונים מיוצר ליוצר. אני זוכר דיון בנושא בסדנת שירה שהנחה המשורר מאיר ויזלטיר וזוכר שסרב להתיחס ישירות לשאלת המוזה שלו, רק אמר בשמץ יהירות שכשמטרידה אותו 'שורה' ודורשת להכנס לשיר הוא קודם כל מגרש אותה ורק אם היא מתעקשת, לא מרפה וחוזרת להציק הוא נענה לדרישה להעלותה בכתב. ואני ככותב שירה עולל (הייתי אז אולי בן חמש) התיחסתי לכך בשיר שאומר, חכם גדול מאיר ויזלטיר, אתה שבבטן אימך נמשחת להיות משורר, על ראשך רעמת שיער של משורר ושורות שיריות יפהפיות רודפות אחריך ביום ובליל. – אך מה אעשה אני, הצעיר והדל במשוררים שהשורות בורחות ממני ומוצאות מקלט בשיריהם של אחרים.
    בקיצור, כדי שהשורות הבוגדניות לא יברחו ממני אני הולך לכל מקום ( גם לשרותים) עם רשת פרפרים מודרנית המורכבת מפנקס ועט, טייפ מנהלים ומצלמה.

    • לאהוד בוקר טוב
      יפות השורות שכתבת.
      למקרא שיריו האחרונים של ויזלטיר נראה לי שגם הוא סובל מאותה בעיה.
      שבת שלום
      גיורא

  5. המוזה שלי היא צפריר, והדואנדה שלי הוא לילית. מקו התפר שביניהם אני מפציע שחר.
    מריו.

    (ואגי כותבת נפלא. לא פעם ראשונה שהיא מסדרת לי את המחשבות).

  6. היי גיורא
    מאוד נהנתי לקרא.
    וככל שתכתוב יותר על זה מתגלה הסוד-אין מילים למוזה
    זה או לחיות או למות.
    להתראות טובה

  7. איריס קובליו

    אגי,
    אני שמחה שהגשמת את החלום הזה, עליו דברנו בשדותיך, וגיורא, תודה שאיפשרת

  8. כְּשֶׁטְרְפִיסְכוֹרָה תּוֹקֶפֶת
    אֲנִי הוֹדֶפֶת
    לֹא מְעוּנְיֶנֶת בַּמְּטוֹרֶפֶת
    לֹא מוּזָה וְלֹא מוּז
    לֹא עוֹצְמָה וְלֹא עֱזוּז
    דַי מוֹחַ הַפְסֵק לַזוּז.

השאר תגובה ל --- ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר