בננות - בלוגים / / "שום דבר כאן אינו כפי שהוא נראה- אמרה אליסה (מתוך "אליסה בארץ הפלאות) פרק 5 על תנ"ך ספרות והסטוריה
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

"שום דבר כאן אינו כפי שהוא נראה- אמרה אליסה (מתוך "אליסה בארץ הפלאות) פרק 5 על תנ"ך ספרות והסטוריה

 

 

לקוראים שלום
מטרת החיבור שלפניכם היא לנסות ולברר את המהיימנות ההיסטורית של ספורי דוד ועלייתו לשלטון.
 חוקרי המקרא המודרניים משוכנעים שהסיפורים הם היסטוריים ,נכתבו קרוב לזמן התרחשותם (המאה ה10 לפנה"ס) ונכתבו על ידי סופרים מבית דוד. בפרקים הקודמים ניסיתי להראות שסופר המשרת את בית דוד היה כותב הסטוריה בצורה יותר מחמיאה לדוד. את אותם מאורעות ניתן להציג בצורה מחמיאה יותר. לפי הבנתי, הסופר ,כאמן טוב היה  מחויב רק לעצמו.
אני חוזר ומתנצל על הקווים המופיעים מדי פעם לאורך הדף. לא הצלחתי להסירם.

פרק כ"ה –עיון ספרותי

 

 

חוקרי מקרא מודרנים שעמדו על האיכויות הספרותיות של פרק כ"ה עסקו בניסיון

לפצח את סוד הקסם של הסופר המקראי.

.עיון בדרך שבה עיצב הסופר את הדמויות מראה לנו שלא היה לו לסופר "בעל בית". הוא לא היה משרתו של אף אדון אלא של עצמו. הצורך שלו כאמן ליצור דמויות רב מימדיות.  סיפור, שהטובים בו אינם טובים כפי שהנחנו לחשוב והרעים גם הם לא עונים לציפיות שלנו.

 הסופר המקראי  קמצן  בפרטים שהוא פורש ביריעה שלו, רוב הסיפור מורכב מדיאלוגים כל כך פרטניים  שברור לכל בר דעת שבלתי אפשרי היה לצותת ולצטט את הדברים שנאמרו בין שני אנשים הנמצאים במקום סגור.

 גם אם יש בדיאלוגים והפרטים אמת כלשהי הרי הם טבעו מזמן בעיבוד האמנותי המהודק כל כך של הסיפור.

בדיקה פשוטה של פרק כ"ה ,בדיקה הסופרת את הפסוקים המתארים את ההתרחשויות ומצד שני את הדיאלוגים בין הדמויות תגלה שרובו של הטכסט מורכב  מדיאלוגים פרטניים ומתוכננים להפליא.

מי עמד שם בעת המאורעות ורשם אותם מפי הגיבורים?

 באדום-העלילה
בכחול- הדיאלוגים

 

א וַיָּמָת שְׁמוּאֵל–וַיִּקָּבְצוּ כָל-יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה; וַיָּקָם דָּוִד, וַיֵּרֶד אֶל-מִדְבַּר פָּארָן.  {פ}

ב וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים; וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל.  ג וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל; וְהָאִשָּׁה טוֹבַת-שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו (כָלִבִּי).  ד וַיִּשְׁמַע דָּוִד, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-גֹזֵז נָבָל, אֶת-צֹאנוֹ.  ה וַיִּשְׁלַח דָּוִד, עֲשָׂרָה נְעָרִים; וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים, עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל-נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם-לוֹ בִשְׁמִי, לְשָׁלוֹם.  ו וַאֲמַרְתֶּם כֹּה, לֶחָי; וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם.  ז וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי, כִּי גֹזְזִים לָךְ; עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר-לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ–לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא-נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה, כָּל-יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל.  ח שְׁאַל אֶת-נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ, וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ–כִּי-עַל-יוֹם טוֹב, בָּנוּ; תְּנָה-נָּא, אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ, לְדָוִד.  ט וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד, וַיְדַבְּרוּ אֶל-נָבָל כְּכָל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד; וַיָּנוּחוּ.  י וַיַּעַן נָבָל אֶת-עַבְדֵי דָוִד, וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד, וּמִי בֶן-יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו.  יא וְלָקַחְתִּי אֶת-לַחְמִי, וְאֶת-מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; וְנָתַתִּי, לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה.  יב וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי-דָוִד, לְדַרְכָּם; וַיָּשֻׁבוּ, וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּדוּ לוֹ, כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּהיג וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת-חַרְבּוֹ, וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת-חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּר גַּם-דָּוִד, אֶת-חַרְבּוֹ; וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וּמָאתַיִם, יָשְׁבוּ עַל-הַכֵּלִיםיד וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל, הִגִּיד נַעַר-אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר:  הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת-אֲדֹנֵינוּ, וַיָּעַט בָּהֶם.  טו וְהָאֲנָשִׁים, טֹבִים לָנוּ מְאֹד; וְלֹא הָכְלַמְנוּ, וְלֹא-פָקַדְנוּ מְאוּמָה, כָּל-יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם, בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה.  טז חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ, גַּם-לַיְלָה גַּם-יוֹמָם, כָּל-יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם, רֹעִים הַצֹּאן.  יז וְעַתָּה, דְּעִי וּרְאִי מַה-תַּעֲשִׂי–כִּי-כָלְתָה הָרָעָה אֶל-אֲדֹנֵינוּ, וְעַל כָּל-בֵּיתוֹ; וְהוּא, בֶּן-בְּלִיַּעַל, מִדַּבֵּר, אֵלָיו.  יח וַתְּמַהֵר אבוגיל (אֲבִיגַיִל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי-יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות (עֲשׂוּיוֹת) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל-הַחֲמֹרִיםיט וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה; וּלְאִישָׁהּ נָבָל, לֹא הִגִּידָה.  כ וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל-הַחֲמוֹר, וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו, יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ; וַתִּפְגֹשׁ, אֹתָם.  כא וְדָוִד אָמַר, אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-נִפְקַד מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, מְאוּמָה; וַיָּשֶׁב-לִי רָעָה, תַּחַת טוֹבָה.  כב כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד, וְכֹה יֹסִיף:  אִם-אַשְׁאִיר מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ עַד-הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר.  כג וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל, אֶת-דָּוִד, וַתְּמַהֵר, וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר; וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרֶץכד וַתִּפֹּל, עַל-רַגְלָיו, וַתֹּאמֶר, בִּי-אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן; וּתְדַבֶּר-נָא אֲמָתְךָ, בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע, אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.  כה אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא–נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; וַאֲנִי, אֲמָתְךָ–לֹא רָאִיתִי אֶת-נַעֲרֵי אֲדֹנִי, אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ.  כו וְעַתָּה אֲדֹנִי, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים, וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ, לָךְ; וְעַתָּה, יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ, וְהַמְבַקְשִׁים אֶל-אֲדֹנִי, רָעָה.  כז וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר-הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי; וְנִתְּנָה, לַנְּעָרִים, הַמִּתְהַלְּכִים, בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי.  כח שָׂא נָא, לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ:  כִּי עָשֹׂה-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי-מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא-תִמָּצֵא בְךָ, מִיָּמֶיךָ.  כט וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ, וּלְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ; וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע.  ל וְהָיָה, כִּי-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי, כְּכֹל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֶת-הַטּוֹבָה, עָלֶיךָ–וְצִוְּךָ לְנָגִיד, עַל-יִשְׂרָאֵל.  לא וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ-דָּם חִנָּם, וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי, לוֹ; וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי, וְזָכַרְתָּ אֶת-אֲמָתֶךָ.  {ס}

לב וַיֹּאמֶר דָּוִד, לַאֲבִיגַל:  בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי.  לג וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, וּבְרוּכָה אָתְּ:  אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה, מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹשֵׁעַ יָדִי, לִי.  לד וְאוּלָם, חַי-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מְנָעַנִי, מֵהָרַע אֹתָךְ:  כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ, ותבאתי (וַתָּבֹאת) לִקְרָאתִי–כִּי אִם-נוֹתַר לְנָבָל עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר.  לה וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הֵבִיאָה לוֹ; וְלָהּ אָמַר, עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ–רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ, וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְלו וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל-נָבָל וְהִנֵּה-לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, וְהוּא שִׁכֹּר, עַד-מְאֹד; וְלֹא-הִגִּידָה לּוֹ, דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל–עַד-אוֹר הַבֹּקֶר.  לז וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד-לוֹ אִשְׁתּוֹ, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְהוּא הָיָה לְאָבֶן.  לח וַיְהִי, כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים; וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-נָבָל, וַיָּמֹתלט וַיִּשְׁמַע דָּוִד, כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר רָב אֶת-רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת-עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה, וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהוָה בְּרֹאשׁוֹ; וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל, לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה.  מ וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד, אֶל-אֲבִיגַיִל–הַכַּרְמֶלָה; וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ, לֵאמֹר, דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ, לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה.  מא וַתָּקָם, וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה; וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה, לִרְחֹץ, רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי.  מב וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל, וַתִּרְכַּב עַל-הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ, הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ; וַתֵּלֶךְ, אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, וַתְּהִי-לוֹ, לְאִשָּׁה.  מג וְאֶת-אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד, מִיִּזְרְעֶאל; וַתִּהְיֶיןָ גַּם-שְׁתֵּיהֶן לוֹ, לְנָשִׁים.  {ס}

מד וְשָׁאוּל, נָתַן אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ–אֵשֶׁת דָּוִד:  לְפַלְטִי בֶן-לַיִשׁ, אֲשֶׁר מִגַּלִּים.

 

מכאן, שלמרבה האירוניה: אותם דברים ההופכים את הסיפור לכל כך חי ,אותם דברים הנותנים לנו את התחושה שאנו נמצאים בלב המאורעות, הם הדברים שמצביעים על המרחק הרב מהמאורע (אם בכלל התרחש) ומהמהימנות של המתואר בו.

כמו שאמרנו: מיטב השיר כזבו.

 

 שום דבר כאן אינו כפי שהוא נראה אמרה אליסה

 

הסיפור בפרק כ"ה בנוי לתלפיות כדרך שמאפיינת כתיבת סיפורים (ולא כתיבה היסטורית) מאז ומתמיד.

למרות שהקורא (או השומע) המיומן מכיר את הנוסחה ומצפה שקווי העלילה יעברו דרכה הרי הוא מצפה גם שהסופר יפתיע אותו. בין שתי ציפיות מנוגדות אלו צריך לצעוד האמן המיומן.

אין ספק שמחבר פרק כ"ה הצליח במשימתו.

התבנית:

מצג:(פסוקים 3-2) המכיל מידע אודות נבל ואביגיל אשתו

הסיבוך:(פסוקים 13-4)בחלק זה שתי יחידות משנה:

א.דוד מבקש מענק מנבל, נבל מסרב.(פסוקים 12-4)

ב.דוד מכריז מלחמה על נבל, הוא מבקש להרוג את נבל (פסוק 13)

שיא ותפנית:(פסוקים 31-14) בחלק זה שלוש יחידות משנה:

א.    אביגיל נוטלת מנחה ויוצאת לקראת דוד (פסוקים 19-14) יחידה זו מגבירה את המתח.

ב.     המפגש בין אביגיל לדוד, במפגש זה בא המתח הדרמטי אל שיאו כשמתברר לנו באמצעות המבט לאחור שדוד התכוון להשמיד את כל בית נבל

ג.       כשהמתח מגיע לשיאו נושאת אביגיל את נאומה, שהוא שיא הסיפור.

 

התרה (פסוקים 41-32) בחלק זה שתי יחידות משנה:

א.    דוד מפויס, נבל מת

ב.     דוד מבקש את ידה של אביגיל ואביגיל נענית בחיוב.

סיום (פסוק 42)

אביגיל הופכת להיות אשתו של דוד, העלילה מסתיימת באיחוד מאושר של הגיבורים.

 

זו היא התבנית הקלאסית של כל סיפור המבקש למשוך את הקהל להקשיב לו. זו הנוסחה שנמצא בקומדיות ,טרגדיות ומלודרמות.

אך מספר פרק כ"ה  עמס  את הסיפור שלנו בהפתעות, העיקרית בהן היא הופעתה של אביגיל.

הסיפור שהחל כעימות עם פוטנציאל לאלימות קשה בין פושע לאיש עשיר בא לידי פתרון דווקא על ידי אישה, המנצלת את כישוריה להפיל את שני הגברים. היינו מצפים שסיפור שתחילתו אלימה כל כך יסתיים במלחמה והנה הוא עושה תפנית והופך להיות סיפור אהבה.

 

 

על גבה  של העלילה המפתיעה בכיוון התפתחותה, בונה הסופר את שלושת הדמויות העיקריות:דוד ,אביגיל ונבל .

 אף אחת מהדמויות אינה מתנהגת  כפי שהיינו מצפים ממנה, שום דבר הוא לא כמו שנראה.

 

כדי לבנות סיפור מרתק חייב הסופר לייצר לנו הפתעות. ההיסטוריון יבנה את סיפורו בצורה הפוכה ,הוא ירצה להראות לנו את ההתפתחות הטבעית של המאורעות כיצד הם נובעים אחד מתוך השני.

כפי שציינו ההפתעות נמצאות בקווי העלילה אך גם בתיאור הדמויות:

 

דוד:

בפתיחת הפרק מוצג דוד דרך הדברים שהוא שם בפי  הנערים שהוא שולח לנבל: ה וַיִּשְׁלַח דָּוִד, עֲשָׂרָה נְעָרִים; וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים, עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל-נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם-לוֹ בִשְׁמִי, לְשָׁלוֹםו וַאֲמַרְתֶּם כֹּה, לֶחָי; וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם.

לא צריך רגישות יתר כדי להבין שהמסר ששולח דוד הוא בבחינת "הצעה שאי אפשר לסרב לה ". האיום אינו מוסתר כלל ועיקר.

בהמשך מבהיר דוד מה הם הסכנות שעמדו בפני רועי נבל ,לו היה חפץ בכך דוד:

 

 עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר-לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ–לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא-נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה, כָּל-יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל.

דוד מבהיר את החסד הרב שעשה לעבדיו של נבל בכך שלא פגע בהם וגזל את הרכוש. כאילו זו אמורה להיות הנורמה המקובלת והחוקית ומעשיו הם מעשי חסד שנעשו לפנים משורת הדין.

כאשר דוד שומע את סירוב נבל להיענות לדרישותיו ,הוא ממהר לבצע את האיום המרומז בדבריו לנבל:

 וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת-חַרְבּוֹ, וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת-חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּר גַּם-דָּוִד, אֶת-חַרְבּוֹ; וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וּמָאתַיִם, יָשְׁבוּ עַל-הַכֵּלִים.

 

בהמשך מעיד דוד על כוונותיו:

לד וְאוּלָם, חַי-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מְנָעַנִי, מֵהָרַע אֹתָךְ:  כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ, ותבאתי (וַתָּבֹאת) לִקְרָאתִי–כִּי אִם-נוֹתַר לְנָבָל עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר

 

לבסוף שם הסופר בפי דוד את חוות דעתו על מעשיו שלו עצמו:

לט וַיִּשְׁמַע דָּוִד, כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר רָב אֶת-רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת-עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה,

 

דמותו של דוד היא הפחות מורכבת מכל הדמויות המוצגות בפרקנו: דוד מתפרנס מהטלת דמי חסות , הוא מוצג כחמום מוח המסוגל לרצוח חפים מפשע בגלל פגיעה בכבודו ,הכתוב לא משאיר בידינו הקוראים דרך אחרת לקרא את הכתוב.

ההפתעה "החתרנית" בפרק זה נובעת מכך שעלינו לקחת בחשבון  שבסופו של דבר הסיפור נכתב במקום ששלטו בו צאצאי  דוד,כך נוכל  להעריך את אומץ הלב  של הסופר .

 

 

 

נבל:

הסופר העניק לגיבור המשני של הסיפור את השם –נבל. קשה להניח שזה השם שנתנה לו אמו. יתכן שזה עיוות של שם אחר או  שזו היא דרך מרתקת של הסופר ליצור את ההפתעה החתרנית שלו:דווקא הדמות שהיינו מצפים ממנה לפי שמה, היא הנבלה פחות מהדמויות האחרות.

אנו שומעים את נבל בפרק פעם אחת בלבד , בתגובתו לבקשת דוד:

 

וַיְדַבְּרוּ אֶל-נָבָל כְּכָל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד; וַיָּנוּחוּ.  י וַיַּעַן נָבָל אֶת-עַבְדֵי דָוִד, וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד, וּמִי בֶן-יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו.  יא וְלָקַחְתִּי אֶת-לַחְמִי, וְאֶת-מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; וְנָתַתִּי, לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה.

 

כפי שעולה מהכתובים אין נבל כילי כפי שאפשר היה ניתן  לחשוב, הוא מדגיש שהחגיגה והמתנות מיועדים לרועים ולא לפושעים, אין הוא מקמץ במתנות ובחגיגות שהוא חוגג לרועיו, הוא מייעד את המתנות לאנשים שראויים לקבלם-לרועיו.

התייחסותו הבוטה לדוד ואנשיו מקבלת אישור מאזכורים אחרים העוסקים בפרנסתו של דוד.כמו גם על רקע נימת הדרישה ששם דוד בפי נעריו.

א וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם, וַיִּמָּלֵט אֶל-מְעָרַת עֲדֻלָּם; וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל-בֵּית אָבִיו, וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה.  ב וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל מַר-נֶפֶשׁ, אִישׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם, לְשָׂר; וַיִּהְיוּ עִמּוֹ, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ (פרק כ"ב)

 

 

 

אביגיל

אביגיל היא הדמות המעניינת בפרק, לכאורה היא הדמות החיובית היחידה . האישה המפעילה שיקול דעת בין שני גברים ילדותיים וחמי מזג. היא זו, המצליחה בחוכמה להניא את דוד ממחשבות הרצח שלו.

כבר עמדו רבים על הדרך הנבונה שבה הסופר בונה את נאום השכנוע של אביגיל

לכאורה,הסופר נועז ומתקדם בכך שהוא מציג בפנינו דמות נשית ,אסרטיבית חיובית שאפשר לראות בה אפילו כשליחת אלוהים וזו (שאמנם בצורה עקיפה)  אחראית לכך שדרכו של דוד להיות המלך לא תהיה מוכתמת בדם חפים מפשע.

לב וַיֹּאמֶר דָּוִד, לַאֲבִיגַל:  בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי.  לג וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, וּבְרוּכָה אָתְּ:  אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה, מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹשֵׁעַ יָדִי, לִי.

אך אל לנו למהר ולשבח את הסופר על היותו פמיניסט נלהב. גם בדמותה של אביגיל הוא מתעתע בנו.

הדרך שבה מתייחסת אביגיל לבעלה היא דרכה של אישה בוגדנית:

  יח וַתְּמַהֵר אבוגיל (אֲבִיגַיִל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי-יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות (עֲשׂוּיוֹת) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל-הַחֲמֹרִים.  יט וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה; וּלְאִישָׁהּ נָבָל, לֹא הִגִּידָה.

 

אביגיל מנסה לחלץ את נפשה בלבד  , ומשמיצה את בעלה:

כה אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא–נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; וַאֲנִי, אֲמָתְךָ–לֹא רָאִיתִי אֶת-נַעֲרֵי אֲדֹנִי, אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ.  כו וְעַתָּה אֲדֹנִי, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים, וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ, לָךְ; וְעַתָּה, יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ, וְהַמְבַקְשִׁים אֶל-אֲדֹנִי, רָעָה.  כז וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר-הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי

 

 הכתוב רומז שבדבריה ובמעשיה קרבה את מותו.

לז וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד-לוֹ אִשְׁתּוֹ, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְהוּא הָיָה לְאָבֶן.

 

 הפסוקים האחרונים של הפרק  מצביעים על כך שאביגיל לא שייכת למשבצת האישה החכמה אלא דווקא לאישה המפתה.

 

 וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל, לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה.  מ וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד, אֶל-אֲבִיגַיִל–הַכַּרְמֶלָה; וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ, לֵאמֹר, דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ, לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה.  מא וַתָּקָם, וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה; וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה, לִרְחֹץ, רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי.  מב וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל, וַתִּרְכַּב עַל-הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ, הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ; וַתֵּלֶךְ, אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, וַתְּהִי-לוֹ, לְאִשָּׁה.

                                                              המשך יבוא…

 

 

 

16 תגובות

  1. משכנע גיורא
    מה שברור שאם הסיפור הזה הוא תיאור היסטורי הרי שמציאות עולה על כל דימיון וכך אף הסיפור המקראי על השלישיה : נבל-אביגייל-דוד מחוויר בוודאי לעומת מה שקרה במציאות בין שלושתם 🙂

    • לריקי
      אני מבין, היית רוצה להיות זבוב בחדר המיטות שם.
      כנראה שהיה שם איזה זבוב שהיה עֵד עם מצלמה והקליט את כל מה שהתרחש בחדר המיטות ומיד רץ לדווח לנו לפני שישכח.
      תודה
      גיורא

  2. על גבה של העלילה של העלילה
    קרבה את מותו קרבה את מותו

    למה למה הכל פעמיים…

    נבל מפיבשת מחלון כליון: [דָּוִד: = דּוֹד =אהוב]: מי עוד במשפחת בעלי השם? (בעלי השם המסורס, הכוונה: בעלי השם שהשם שלהם לא באמת שמם, אלא עיקום מזלזל של המקרא בהם).

    גיורא,
    אכן – היה מתפרנס על דמי חסות: אבל מצבו שונה מהפושעים בשיקגו ותל אביב וכו': כי לדוד צבא, גרעין צבא שגדל וצמח והוא העמידו נגד הפלשתים אחר כך: והוא היה צריך לדאוג לפרנסתם, כך שהרבה ברירות לא היו לו, מסים – מלבד בדרך זו עצמה לא היה יכול להטיל כי לא היו בידיו עדין הכלים הממלכתיים. ובס"ה הסיפור, ככל שלא יהיה בנוי בשום שכל, בכל זאת משקף, לדעתי, מצב היסטורי, וגדולתו כי בקליפת אגוז, על ידי סיפור מקרה כאילו חד-עמי הוא מתאר כאמור מומנט היסטורי – ו- Milieau מהימן.

    יפה כתבת – "סיפור אהבה" – אבל לדוד היה סיפור אהבה ותשוקה עם בת שבע: יתר נשותיו היו נישואים פוליטיים, דבר ששלמה בנו ידע לפתח: ביד מי שאישה, הוא המנצח: ראה אבשלום ופילגשי אביו: אישה שימשה גם להענשה, ודוד העניש וסיפק דוגמא מרתיעה לכל אויביו בכך שנשא (=לקח) את אביגיל לאישה.
    זה בקיצור.

    • למשה:
      כתבת בתגובתך:

      "על גבה של העלילה של העלילה
      קרבה את מותו קרבה את מותו

      למה למה הכל פעמיים…"

      האם התכוונת שאני חוזר על דברי, או שמא התכוונת מדוע בספורי דוד יש ספורים החוזרים על עצמם בשינויים קלים.
      אם התכוונת לספורים החוזרים. אז ארמוז לך (אבל אל תגלה לאחרים) שאני מוצא בהם את הפתרון לתעלומת מקור הסיפורים.

      אבל תצטרך להתאפק. עוד קצת.
      ובקשר למהימנות ההסטורית של שלד העלילה- בפרק הבא.
      שלך
      גיורא

  3. גיורא
    ועוד שכחתי להוסיף את נושא שיחתנו נבל, וגם דמויות ומקרים ידועים כלאה. ואולי גם רחל. (דוד, רחל – ציוני שם לטובה. אלה אהובים).
    מי עוד…?

  4. גיורא
    לא זה ולא זה ולא זה ולא זה אלא אלא הכל הכל ( כלומר כל המצוטט כל המצוטט) כתבת כתבת פעמיים ואפשר למחוק המיותר.
    מצטער שלא הייתי ברור. קרא לבד. וכמובן זה לא העיקר.

    כתבת במאמרך:

    על גבה של העלילה של העלילה המפתיעה בכיוון התפתחותה, בונה הסופר את שלושת הדמויות

    הכתוב רומז שבדבריה ובמעשיה קרבה את מותו קרבה את מותו

    האם ברור

    וכן אנא מחק נא את התגובה הקודמת ( בעלת הלשון הזהה בעיקרה) שנשתבשה מעט.

  5. גיורא
    בא השפע
    ועוד: קראתי במקום כלשהו שגם שמו של חמור בן שכם הוא המצאה של הסופר לרגל המקרה, והכוונה בעיר נראית להיות מינית, בענן החמור. לא שהיה טייפש, אלא מצויד.

    כותבי המקרא ידעו אם כן לתת שמות דימינוטיביים, פוגעניים, שציינו הערכה נמוכה. לא כן, נראה לי, בענין שמו של אדם ראשון. ואמנם, גם כאן יש מההערכה הנמוכה – כי מאדמה הוא נלקח, יסודו בחומר אם כן, ולוא דוקא ברוח. לי נראה כי "אדם", המילה והמושג (של אדם ראשון) הוא עיקום לשוני של Adape, שלפי ש. שפרה "בימים הרחוקים ההם", עמ' 131 "הוא אב-טיפוס של האדם הקדמון, אשר האלים הואילו להעניק לו חכמה ודעת, אך מנעו מnנו חיי נצח" וגו', ראה שם.

    • והכוונה בעיקר נראית להיות מינית, בענין החמור. לא שהיה טיפש, אלא מצויד.

    • למשה
      עניין השמות הוא מעניין. יש שמות שדי ברור שהם שמות "סמליים" כמו "נבל" בפרקנו. שהרי ברור שאף אֵם לא תקרא כך לבנה. גם מחלון וכליון בניה של נעמי הם שמות המעידים על סופם (כך גם הבל).
      אבל בעניין חמור הייתי נזהר.
      אנחנו מכירים בתנ"ך את:
      חולדה הנביאה
      נחש העמוני
      עכבור
      שפן
      כלב בן יפונה

      אנחנו מצמידים לבעלי חיים תכונות אנושיות. יש תקופות שלשמות יש משמעות חיובית ובתקופות אחרות מייחסים לחיה תכונה אנושית שלילית.
      חג שמח
      גיורא

      • הערת צד לדיונכם:
        הפרשנות לשמות היא דרש, החל בספר בראשית. חוה מלשון חויא, נחש (אם כל חי), קין מלשון חנית, רומח (קניתי איש את יהוה) וכו'.
        נבל נדרש לגנאי, אבל השם נמצא גם בכתובות פוניות ובשפות אחרות, ומשמעותו כנראה "אציל" "מובחר".
        אין שמות גנאי אלא מלבד אלה שבהם שינה הסופר את השם המקורי (כמו למשל 'בושת' בשמות תיאופוריים המכילים את שם האל 'בעל').

        • לאמיר.
          אתה צודק
          גם לשמות מחלון וכליון יש איזכורים של שמות דומים בכתובות חיצוניות. אבל די ברור שהסופר רומז בספור רות לסמליות. הסופר עצמו רומז לכך בשמה של נעמי האומרת לבנות העיר "אל תקראנה לי נעמי ,קראנה לי מרה כי המר ה' (אני מצטט מהזכרון).
          אבל, בסיפורנו אומרת אביגיל במפורש:

          "כה אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא–נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; ".
          אך מכיוון שאיננו יודעים איך ביטאו את השמות, יש להניח שמדובר במשחקים עם ניואנסים של צלילי השמות.
          וזה מזכיר לי שהגיעה העת להעלות את הפרק הבודק את העובדות ההסטוריות של הפרק.
          שמו של הפרק:
          "יחי גוגל או היה או לא היה"
          חג שמח
          גיורא

          • תַּלְמָה פרויד

            גיורא, אמיר, אני בעד הסמליות – בעיקר במקומות שכמו שגיורא אומר, המקרא עצמו מסביר את פשר השם – עם כל הכבוד לכתובות כאלו ואחרות. יותר מעניין להתעמק בסמליות 'כחלון ומחלון' ולנסות לנחש במה חטאו המסכנים (לעולם לא נדע) ומדוע מרה הייתה אחריתם וגם הסתובבו בעולם עם שמות בלתי אפשריים 🙂

            ובעניין אחר, גיורא, אהבתי את מה שסיפרתי בסדרה שלך, שאתה מביא לתלמידים את נאומו של שיילוק וקושר בין זה לתנ"ך לצורכי טיעוניך. אני מהרהרת באפשרות ששייקספיר שם את הנאום המרטיט הזה בפי שיילוק, כי אולי הוא 'נבהל' מעצמו על האנטישמיות שאולי עולה מעיצוב הדמות (גם אם המונח 'אנטישמיות' עדיין לא נולד אז)וכדי לאזן ולהוסיף ליהודי המסכן מימד אנושי יותר, הוא "שידרג" אותו עם הנאום. וזה מתקשר יפה מאוד עם טכניקות שלשיטתך (ואף לשיטות אחרים) נקוטות במקרא במין 'מניפולטיביות' של כותב/עורך או מי שלא יהיה.

          • תַּלְמָה פרויד

            אופס, כיליון ומחלון הכוונה כמובן.

          • תַּלְמָה פרויד

            ועוד טעות הגהה (מתנצלת!!): סיפרת בסדרה. לא 'סיפרתי'. אוףף.

  6. אמיר,
    הרשיני להתפלא עליך = כידון? חנית? זו מנין"
    "קניתי איש את ה' – כידונתי או חניתתי וגו'? אלקנה = אלכידון? תובל קין, חורש כל נהחושת – תובל כידון? והרי הכל יודעים כי השורש "קנה"= יוצר. אֲשֵׁרָה – שמה באוגרית qnyt = קנינית…יוצר, אם של בנה, כי היא היתה אם של אלים.
    כמובן, זה לא ממין הויכוח. שם אדם יכול להיות שם חיה בלי כוונה להמעיט בערכו: ואצלנו "זאב", "אריה", ועוד. "כלב בן יפונה" בטח לא נשא שם Canine' אלא זה משהו שהוא רק homonym אבל לא Sinonym. (צלצול דומה אבל לא משמעות דומה).
    בכלל אפשר היה לחקור בנושא ולהוציא מאמר עליז בנדון – כל כך הרבה נושאים יש לעיין בהם שאין תקווה שנספיק, אך אולי יש והיה ויהיו אחרים שיטפלו בנושא על הצד הטוב, על כל מכלול התגוונויותיו.

השאר תגובה ל גיורא פישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר