בננות - בלוגים / / קישור למאמר שלי על "מיתוס היופי" של נעמי וולף, מ"הארץ-ספרים"
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

קישור למאמר שלי על "מיתוס היופי" של נעמי וולף, מ"הארץ-ספרים"

 

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=465399&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

 

 

24 תגובות

  1. תמר- דברים חשובים.

    הפיסקה החשובה מבחינתי היא:

    "…הטענה המרכזית של וולף היא איפוא שמיתוס היופי לא נוצר כדי לשרת יופי אלא צורכי שליטה פוליטיים-כלכליים של חברה גברית …"

    • הלכות הצניעות בחברה השומרת מצוות באים להגן על האשה מהיות אובייקט מיני פרוץ לכל. גם בפרסומות לא נמצא את האשה מתפקדת כמצבור גוף וערום למכירת סכינם ומכשירי חשמל.

      נכון. יש בעיות אחרות, אבל הנשים תפתורנה אותן בחכמת העקביות: ל משל- הזכות לקידמה במקצועות העבודה וכו"

    • תודה, יוסף

  2. מאמר מענין וחשוב עד מאוד, העצוב שאנחנו{רובנו} משתפות פעולה עם הקונספרציה די בשמחה, אולי פשוט לא יודעות דרך אחרת, משחר התרבות הנשים היוו קישוט, עדי להתגאות בו להוכיח את כוחך{הגברי}.

    • חני, יש דרכים לא לשתף פעולה או לשתף פעולה באופן חלקי. כמו בכל נושא, מודעות היא הצעד החשוב הראשון לשינוי. אך נכון שאלה הם תהליכים איטיים הדורשים את זמנם.

  3. חושבת שהפתרון הקרוב הוא בחינוך בכלל ובחינוך שבבית בפרט. אישית, אני לא בעד החרמה ומאוד בעד חופש פרסום, שכן מאלו ניתן להפיק חיסון טבעי בפני ההתפתות ליפול בין זרועות ה"מיתוס הרעלי".
    לא חושבת כמו יוסף שהפתרון הוא בהצטנעות ובהתכסות אלא להיפך, אדם צריך החל מהיותו ילד להחשף בלי פחד ועם הכְוונה לכך שאיננו עדר וכל אחד הוא פלאי ומיוחד כמי שהוא.
    לא להלחם בברביות, אבל כן להלחם בניצול העובדים במפעלים ולאו דווקא במפעלי הברביות,לא להלחם במותגים ובהבדלי המעמדות, אלא לחנך את ילדינו להעריך את מה שיש, וללמוד לחיות את החיים כמו שהם עם הקלפים שחילקו לנו על הצד הטוב ביותר.

    • חמודה, אני לא כל כך מבינה את הטיעון שלך. אנא נסי לחדדו, כדי שאוכל להתייחס. תודה, תמר

      • הי תמר, התייחסתי להצעות הפתרונות שהועלו במאמר:
        "וולף הציעה את חידושו של האקטיוויזם הפמיניסטי הפוליטי ברוח שנות השבעים, המבוסס על הגברת התודעה לקיומו המשחית של המיתוס וסירוב לו במקומות ספציפיים, בעיקר במדיה האלקטרוניים, על יצירת סולידריות נשית בין-דורית – ובנוסף, רתימת הגברים למאבק, שכן המיתוס מאיים גם עליהם.
        ל"חבילת פעולות" בסיסית זו יש לטעמי להוסיף את ההקשר המעמדי, שמלכתחילה די נעדר בניתוח של וולף, המתייחס בעיקר לנשים משכילות יחסית מן המעמד הבינוני שבידיהן בכל זאת האמצעים הכלכליים והפנאי להתמסר לדימויים השתלטניים של מיתוס היופי.
        למאבק בדימויים חייב להתלוות גם מאבק בתנאי המציאות שמאפשרים את יצירת הדימויים ואת הפצתם השתלטנית, והכוונה היא למאבק בערוצי התקשורת ה"גלובליים" ובתרבות המיתוג בכלל. שכן, מאחורי הקלעים של מיתוס היופי נמצאים לא רק הזמן היקר, הון העתק המתבזבז על עבודת-יופי אינסופית וחרדת הפיטורין של מגישות טלוויזיה מערביות שהתבגרו.
        מאחוריו נמצאות גם כל אותן נערות "העולם השלישי" המייצרות בפועל את מותגי העל של תעשיית האופנה והיופי – אלה שתופרות את שמלות הברבי בתנאים של "סדנאות יזע", בשעות עבודה בלתי מוגבלות ובשכר רעב, נתונות להתעללות מצד מעסיקיהן ומושלכות כלאחר יד לאחר ש"התבגרו" (עברו את גיל 25 או נכנסו להריון). המאבק חייב על כן להתמקד לא רק בדימויים אלא גם במציאות, והסולידריות הנשית צריכה להרחיב את גבולותיה למקומות שבהם הזרוע התאגידית לא מאפשרת כלל צפייה בדימויים (כי לפועלות הייצור אין כסף לקנות טלוויזיה – אן הן בכלל מודעות לקיומה – ואין פנאי לצפות בה) אלא רק שותפות בהם בבלי דעת."
        דעתי היא שאין צורך במאבק אלא חשוב להשקיע בחינוך. ככל שביטחונו העצמי של הילד יהיה גבוה יותר, כך הוא יהיה פחות מושפע מפרסומות שיגידו לו מה נחשב ליפה.
        באופן אישי מעולם לא הפריע לי שבתי שיחקה בברביות, מה שכן היה לי חשוב זה שתדע שאולי הברבי היא בובה יפה אולם גם בתי וחברותיה יפות, וכל אחת שונה מרעותה ומיוחדת בדברים שלה.
        מקווה שיצאתי מובנת יותר.

        • חמודה, חינוך הוא כלי חשוב במאבק. ואגב, המאבק לא אמור להיות בטנקים או בתותחים אלא בדיוק באמצעי שכנוע. מעבר לכך, העניין צריך להיות מערכתי כדי שייווצר שינוי – תפיסה ליברליסטית של "כל אחד מחליט לעצמו" חומקת, לטעמי, מהבעיה.

          • יתכן אולם ההגיון שלי אומר לי שאנשים הרבה יותר מתוחכמים ממה שנראה.העדר הנוהר אחר "יופי" איננו פועל מתוך מחשבות על יופי. נשים לא עושות ניתוחים כי הן חושבות שהן לא יפות מספיק אלא מכיוון שהן רוצות להראות שהן יכולות. נשים שלא יכולות לא באמת חושבות שהאחרות יפות יותר אלא שהן פשוט יכולות. לדעתי,יש כאן עניין שהוא יותר כלכלי ופחות נוגע ביופי. חוזרת לעניין החינוך, מי שחינכו אותו באהבה גדל עם תחושת יופי ולא נופל בפח המסחרי.

  4. תמר, קראתי כבר במוסף, והרשימה שלך כתובה בדרך מרתקת.
    עניין היופי אינו רק לנשים – מריטת שיער, חדרי כושר, ניתוחים פלסטיים, ביגוד ואופנה – כל אלה כבר די חוצי מגדר.
    בכלל, בחברה המערבית אני חושב שבמובן הנפשי (לא הכלכלי) אי אפשר לדבר על "שחרור האשה" או "שחרור הגבר" אלא רק על "שחרור המינים".
    אם מעניין לך להבין את הטענה הזו יותר לעומק, קראי ב"מלחמת המינים" –
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2488&blogID=182

השאר תגובה ל תמר משמר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר